..כשהנצח לא נמדד בזמן..

אני בהלם מזה שאני עדיין כותבת כאן.

למרות הכל ואחרי הכל זה המקום היחיד שנותר לי לכתוב בו לעצמי. 

טוב שיש לי את הפינה הזאת ששמורה לי.

אני מרגישה שאני מלאה באהבה.

אני מרגישה כמו אישה מפגרת. כמה נדוש מצדי להיות כזו.

מלאה באהבה, מלאה ברגש וברצון לתת,

ואין לי למי לתת אותה.

החורף מתחיל לבצבץ לו ואני, כמו דמות נדושה מסרט שחור-לבן,

בוהה החוצה אל הטיפות על החלון,

ותוהה מתי תגיע האהבה?

ואני בן אדם סבלן,

ומאמינה שזה יבוא, 

ולא חוששת שאשאר לבד לנצח.

ועם זאת-

אומרים שהנצח לא נמדד בזמן..

אז כמה עוד יהיה עליי לחכות?