..כשהנצח לא נמדד בזמן..

כאילו שאם אני אגיד

אז היקום יוכיח לי אחרת

והכל יהרס וייפול כמו מגדל קלפים ברוח

אז הכל עובד.

זה בטוח.

הקשר- עובד.

הצבא- עובד בערך.

התזונה עם הספורט- מתקדם..

יהיה בסדר, זה בטוח.

אני מקווה

לא,

אני לא מקווה,

אני מחליטה

שהיום הוא היום הראשון לחיי הבריאים.

שיהיה לי בהצלחה.

היינו בים. רק אנחנו ועוד מספר חברים מצומצם. השעה הייתה בין ערביים, נוטה לכיוון הערב.. אך עדיין היה אור.

אני ואתה עמדו לנו בצד והתנשקנו בחיבוק בזמן שמישהו לא זכור התקרב אלינו.. אתה הלכת רגע ואני והנוסף המשכנו לדבר.

הכל רגיל.

אני רואה אותך בצד, מדבר עם איזה מישהי, לא דבר שונה מהשגרה, בכל זאת אני סומכת עליך במאה אחוז.

ופתאום מישהו צועק משהו, אני כבר לא זוכרת מה היו המילים המדוייקות, אבל המשתמע מהם היה שאתה וההיא כבר סוג של ביחד.

אני באה לכיוונכם ופתאום אני רואה את מה שמרחוק לא רואים- אתם בעצם עומדים מחובקים וקצת מנושקים.

שום דבר כבר לא רגיל.

אני מתעצבנת. מתעצבנת זאת לא מילה. אני רותחת מכעס. ויותר מהכל אני פגועה.

מנסה לעצור את הדמעות כשאני רצה משם על החול הרך ואתה, במקום לרדוף אחריי אומר "תנו לה, היא תרגע"

"שלוש שנים אנחנו ביחד" אני ממררת בבכי.  "שלוש שנים נתתי לך אמון מלא.."

אני יודעת שאני מדברת לאוויר, כי אתה בכלל נשארת שם.

כשאני במרחק בטוח מהעולם, עדיין בחולות אך תחת גשר מלוכלך, פתחתי את הטלפון ועשיתי מה שכל בחורה הייתה עושה במצב כזה-

מתקשרת לחברה הכי טובה.

התקשרתי לנועה. "הבנזונה בגד בי!!" "מי?" "מה מי ?? תמור !! החבר שלי?! או.. אמור להיות.." "אה.. אוקיי"

מאוכזבת מתמיד מתגובות העולם אני פתאום עוצרת וקולטת שאני היחידה שמופתעת.

אולי היו סימנים?

אני מנסה להריץ אחורה ולא מוצאת שום אינדיקציה שתוביל אותי לרגע המסויים הזה בחיים שלי.

אני באמצע מונולוג מסוכסך עם עצמי לגבי העבר וההווה, ומי יודע אולי אני גם אמצע מישהו חדש שיתקן את הכאב,

כשפתאום מישהי מתקרבת אליי.

"היי. מה קורה?"

"תמותי"

"למה? נו נועם זה לא קרה בכוונה, אל תקחי את זה אישית.."

"תמותי."

".."

"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך. מי את. מה את רוצה מהחיים שלי בכלל ואיך הגעתי למצב הזה"

"צודקת. תמור לא עשה הכרות ביננו...היי, אני רותם!"

בחנתי אותה. מכף רגל ועד ראש.

היה לה שיער חוום כהה חלק, ושפתיים אדומות, היא הייתה קצת מלאה, אבל לא כמוני,

היא נראתה כמו נטע, אבל משום מה טענה ששמה רותם. טוב נו, למי אכפת.

"תמותי." אני עונה לה.

בעוד היא ממשיכה מסיבה באמת לא מוסברת לנסות להתחבר אליי, תמור מגיע ומחבק אותה מאחור.

קמתי, והלכתי.

לא נשארתי לברר אפילו למה, או איך.

אני לא זוכרת לאן מכאן הלכתי

אני לא בטוחה גם שידעתי

דיי ברור לי

שגם לא היה אכפת לי.

פשוט הלכתי

והלכתי

והלכתי..

עד שהתעוררתי.