..כשהנצח לא נמדד בזמן..

כבר אין לי חשק לקום בבוקר

ואין לי חשק לזוז מהמיטה

בערבים אין לי חשק לצאת

ואני רק רוצה לדבר באיזה מסעדה טובה

אין לי כוח יותר לכלום

רק בא לי שזה ייגמר

אין לי שמץ של מושג מה אני עושה מפה

וכל החלטה נראית לי כאחת שאני מתישהו אתחרט עליה

וכלום לא נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות

אין לי חשק לכלום.

עוד שבוע, לפני שנתיים, סבא שלי כבר לא היה במצב קריטי בבית החולים.

עוד שבוע, לפני שנתיים, סבא שלי כבר לא היה במצב קריטי בשום מקום. הוא פשוט לא היה.

עוד שבוע, לפני שנתיים, סבא שלי נפטר.

הטעם כבר קצת עבר,

וגם תחושת המוות

שסירבה במשך שבועות רבים

לעזוב את השפתיים שלי

אחרי שנשקתי לך לשלום.

ועדיין,

לא נראה כאילו עבר שנתיים.

אולי חודש. גג חודשיים.

אבל לא.. לא שנתיים.

זה עצוב שאני עוד שומרת על הגישה הילדותית וחושבת שסבא שלי עדיין בחו"ל?

אולי הוא עוד יחזור?

אולי ליום שחרור שלי מצה"ל?

זה לא מפסיק לכאוב.

קשה לי עם כמה שהקשר הזה השתנה.