פתאום רק עכשיו הפנמתי
מעין הבנה שנראית כברורה מאליה
כמו כל הבנה שמגיעים אליה בפתאומיות
הבנתי שכמו שאני לא צריכה אותך
גם אתה לא צריך אותי.
לא הבנתי את זה עד עכשיו
תמיד נראית לי כתלוי בי
כאילו שאתה חיי ונושם רק אותי
אולי זה היה נכון מתישהו
כנראה שזה לא
עכשיו זה בטוח לא.
אני אפילו לא יודעת מה הולך בחייך יותר
אני לא יודעת אם אתה קיים.
אני לא יודעת ממה אתה מתקיים
ובעיקר בעיקר
זה לא מעניין אותי.
לפעמים אני מתגעגעת
בעיקר אני נזכרת
לא בהרבה,
כמעט ולא זוכרת ממך דבר
אבל לפעמים עולות לי סיטואציות
וכמו שהן עולות
ככה הן נעלמות
שקלתי לשאול אותך דבר מה
כי אני מרגישה שיש פינות שלא נסגרו
שאלות שלא נשאלו
תשובות שלא נענו.
והבנתי שזה לא באמת משנה.
כי מה זה משנה שאני חושבת שבכלל לא באמת אהבת אותי בחודשים האחרונים?
שסירבת לוותר לא כי חשבת שיש מקום לשפר, או להצליח
ולא כי אתה חושב שהאהבה שלנו הייתה מעל הכל
אלא רק כי היית תלוי ורגיל אליי, ופחדת משינוי קיצוני
אולי גם פחדת להיות לבד, אולי.
ומה זה משנה שאני חושבת שהמהירות שבה הנמר הפך חברברותיו היא לא הגיונית,
ואולי תמיד רצית לפגוע בי בכוונה כזאת כמו שעשית
ומה זה משנה שאני לא מבינה את מסכת השקרים שהצבת
ואת זה שאתה מספר לכולם שאני זאת שלא מדברת איתך,
אבל לא משתף בסיבה האמיתית.
על כל אלה ויותר רציתי לדבר איתך,
רציתי לשאול אותך
רציתי לקבל תשובות
אבל למי זה משנה?
לאן התשובות יביאו אותי?
והאם להחזיר אותך לחיי, אפילו רק לשם שיחה, שווה את כל זה?
כנראה שלא.
בעיקר כי בכלל לא ביקשת סליחה.