זאת תמיד אהבה

כבר תקופה ארוכה שאני- מבולבלת.

לא יודעת מה אני עושה ולמה,

חושבת.

חושבת, מה מה אם, איך, כמה, למה..

הולכת לפה ושנייה אחר כך לשם,

לא החלטית, לא כמו שאני תמיד. ההחלטות שאני עושה היום נורא חשובות.

חשובות לי, לחברים ולמשפחה שלי.

אני לא יודעת מה יהיה בסוף (חוץ מ-יהיה בסדר כמובן)

אני רק יכולה לקוות שזה ייסתיים כבר, שאני אוכל לחזור למה שהיה,

לחזור לשקט ולרוגע שהיה.

לכל זה, מצטרף הלחץ בלימודים שמתחיל לגבור.

ישר אחרי פסח מתחילות מתכונות וחוזרים ללימודים ותיגבורים לבגרות.

מרגישים את תוצאות השביתה, את זה אני אומרת ללא כל ספק.

בקרוב מאוד, ערב חג- פסח.

כצפוי, אצלי במשפחה אני עדיין לא יודעת איפה אני עושה את החג.

השנה ממש אין לי כח לפסח.

רק לחשוב על מה שמחכה אחרי מוריד את החשק.

המחשבה על חג משפחתי שהיה יכול להיות התפוגגה-מזמן..

אני כבר לא מקווה שנעשה חג ביחד- אני יודעת שזה לא יקרה.

 כי זה ככה אצלנו.

ככל הנראה, עד הדקה ה90 אני גם לא אדע, מה שלא יוסיף לתחושת החג.

ולמרות הכל,

המצב שלי- טוב.

טוב לי והכל מתחיל לאט לאט להתסדר.

האור בקצה המנהרה מתחיל להאיר לי ולאט לאט אני מתחילה לראות לאן אני הולכת, או פשוט התרגלתי לחושך. אני כבר לא יודעת.

רק עוד כמה דברים קטנים והכל יהיה באמת טוב!

חג אביב שמח!

ויק ויק3>