זאת תמיד אהבה

קיץ אמור להביא איתו את סוף השנה, את הרגשת החופש המהוללת הזאת.

חופש שעושה רק טוב, חופש מביא איתו תחושה שאת יכולה לעשות הכל..

ללכת ולחזור מתי שבא לך, להיות ולא להיות, לעבוד ולנוח, לטייל ולישון..

חופש זה אומר לקום מאוחר ולא לדפוק חשבון לאף אחד..

בקיצור, חופש זה כיף!

אבל, כשאת מגיעה לכיתה י' ואת מתחילה בגרויות

תחושת החופש נעלמת, את לחוצה כמו טמפון ומלאה בלוח זמנים צפוף..

צפוף במיוחד.

לקראת סוף השנה את עוברת את המגנים והבגרויות, התקופה המציקה הזאת.

התקופה שאת נמצאת בה בלחץ, בהתרגשות..

את מוכנה להתאבד ולא לעבור את זה, הרגשה מציקה, תקופה שאת מחכה לסיומה.

את רק מקווה להגיע לסוף השנה שנהפכה כבר למסריחה,

ומפנטזת על תחיל החופש, על כל הדברים שתעשי בו..

איך תלכי לים,

תטוסי לחו"ל,

תרדי לאילת,

תצאי לאיזה מסיבה טובה,

תחגגי עם חברים,

תכייפי,

תכירי מישהו חדש,

תבלי עד הבוקר,

תישני עד מאוחר,

תעבדי,

לא תהיי תלויה באף אחד,

תהיי אדון בשביל עצמך.

אני נכנסת לתקופה הזאת, תאחלו לי הצלחה

אבא שלי עדיין בבית חולים,

הוא היה אמור לעבור היום צינתור אבל דחו את זה למחר,

את הסיבה לא ממש הבנתי, אבל שיהיה.

אני נורא מקווה שהצינתור יעבור כמו שצריך.

אני ואמא שלי דיברנו היום עם הקרדיאולוגית של אבא שלי,

היא חושבת שבפעם הקודמת הסטנד ששמו לאבא שלי לא התאים,

או בקיצור- היה צינתור דיי מיותר ושעכשיו יש לו סתימה חדשה וצריך לסדר את הסטנדים הקודמים.

במקרה והכל ילך טוב, לפי התוכנית (הלוואי!) אבא שלי ישוחרר מהבית חולים ביום שלישי.

מחר המגן בביולוגיה ואני לא אהיה בבית הספר,

התקשרתי למחנכת שלי להזכיר לה שהיא צריכה לנסות צלהעביר לי את המגן,

היא אמרה שאפשר להעביר אותו רק ליום רביעי ושזה מה יש

ואז היא זרקה לי משפט ואני מצטטת "בשביל מה את צריכה להיות איתו בבית חולים בכלל?"

ואני שואלת, או אומרת, שואלת או קובעת עובדה?!

מה זאת השאלה המטומטמת הזאת בכלל?!

חשבת על לעודד? לתמוך?! את מכירה את המושגים האלה!?

את ראית פעם את אבא שלך\בעלך מחובר למכשירים, חיוור חפני צינתור.

את יודעת איזה שוק זה לגבר שעשה משהו, ועשה הרבה פתאום להיות משותק בלי יכולת לעשות כלום?!

את חיית פעם בבית חולים?!

שכבת בבית חולים במשך כל החג?!

את יודעת איזה דיכאון זה? איזה החרגשה מגעילה, חרא של הרגשה.

שלא תדעי מה זה בכלל.

את אולי עשית לי הרבה רע, אכלתי בגללך הרבה חרא אבל אני לא מאחלת לך את זה.

צדקתם, זה מה שאמרתי לה בטלפון.

יצאתי עליה והוצאתי את כל העצבים!

(כמו שצריך הייתי אומרת)

היא אמרה שתדבר עם סילבי שוב ואני אדבר איתה.

אני הוספתי ואמרתי שבמקרה ולא יתחשבו בי אני אכנס בדודה שלהם ולא אגש לבגרות- על מצפונה!

אני מקווה שזה עזר כי היא לא זוכרת כלום ובמקרה שלא יושבים לה על הווריד כלום לא קורה.

תאחלו לי ולאבא שלי בהצלחה!

ויק ויק 3>

אבא שלי בבית חולים.

מסתבר שהצינתור הראשון לא הצליח כ"כ ועושים עוד אחד.

אני מנסה להיות חזקה, לא להישבר להמשיך כרגיל עד כמה שאפשר.

אין לי את מי לשתף, אני בת יחידה..אף פעם לא הרגשתי כל כך לבד..זאת הצרה שלי ולא של אף אחד אחר..

אבא

ביצוע: שלומי שבת
מילים ולחן: דורון מדלי

כבר תקופה ארוכה שאני- מבולבלת.

לא יודעת מה אני עושה ולמה,

חושבת.

חושבת, מה מה אם, איך, כמה, למה..

הולכת לפה ושנייה אחר כך לשם,

לא החלטית, לא כמו שאני תמיד. ההחלטות שאני עושה היום נורא חשובות.

חשובות לי, לחברים ולמשפחה שלי.

אני לא יודעת מה יהיה בסוף (חוץ מ-יהיה בסדר כמובן)

אני רק יכולה לקוות שזה ייסתיים כבר, שאני אוכל לחזור למה שהיה,

לחזור לשקט ולרוגע שהיה.

לכל זה, מצטרף הלחץ בלימודים שמתחיל לגבור.

ישר אחרי פסח מתחילות מתכונות וחוזרים ללימודים ותיגבורים לבגרות.

מרגישים את תוצאות השביתה, את זה אני אומרת ללא כל ספק.

בקרוב מאוד, ערב חג- פסח.

כצפוי, אצלי במשפחה אני עדיין לא יודעת איפה אני עושה את החג.

השנה ממש אין לי כח לפסח.

רק לחשוב על מה שמחכה אחרי מוריד את החשק.

המחשבה על חג משפחתי שהיה יכול להיות התפוגגה-מזמן..

אני כבר לא מקווה שנעשה חג ביחד- אני יודעת שזה לא יקרה.

 כי זה ככה אצלנו.

ככל הנראה, עד הדקה ה90 אני גם לא אדע, מה שלא יוסיף לתחושת החג.

ולמרות הכל,

המצב שלי- טוב.

טוב לי והכל מתחיל לאט לאט להתסדר.

האור בקצה המנהרה מתחיל להאיר לי ולאט לאט אני מתחילה לראות לאן אני הולכת, או פשוט התרגלתי לחושך. אני כבר לא יודעת.

רק עוד כמה דברים קטנים והכל יהיה באמת טוב!

חג אביב שמח!

ויק ויק3>