קוביות קרח

היום אני עושה את זה..

אני מפחדת כמובן , מאוד , אבל אני חייבת.

להשאר לבד זה מאוד מפחיד , אבל זו לא סיבה להשאר איתו.

עשיתי לעצמי כמו ילדה בת 15 רשימה של סיבות נגד ובעד.

בעד היו לי 17 סיבות , ונגד רק 2.

אחרי 7 חודש רק 2 סיבות נגד, משהו פה לא בסדר.

אין בעיה בו , יש בעיה בנו.

או שלא , יש גם בעיה בו... 7 חודש ופעמיים רק הוא אמר לי שהוא אוהב אותי , אחרי שביקשתי ממנו לומר זאת.

7 חודש שאני מרגישה שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו זוג כשנינו מרגישים שזה לא אמיתי.

אני יודעת מזה אמיתי , היה לי אמיתי , ואיתו זה פשוט לא כך.

ה2 סיבות שכתבתי נגד היו שילוב של אחד - כי אני אוהבת אותו. אבל זה לא מספיק.

הוא לא זקוק לי כמו שאני זקוקה לו , ואני בכלל לא מאמינה שהוא אוהב אותי.

ואיך אני ממשיכה הלאה?

סתם ככה? בלי בעיה?

הכי עצוב לי , זה שאני יודעת שברגע שאני אגיד לו את זה , הוא יענה לי "אוקיי"

הוא לא ינסה להלחם עליי, הוא אף פעם לא ניסה , אף פעם לא הייתי כזו חשובה לו.

ואיך עכשיו אני אומרת לו "ביי" כשבל אני רק מחכה שהוא יעצור אותי ויגיד לי לא! אבל במוח אני יודעת שהוא פשוט ייצא מהדלת , ימחוק את המספר שלי ובכזו קלות ימחוק אותי מהלב שלו , אם איי פעם הייתי שם.

כמובן שהוא יעשה פרצוף עצוב, כאילו הרגע שברתי לו את הלב, ואחרי שעתיים ייצא עם חברים שלו לבר וישכח ממני לגמרי.

ומה אני עושה ?

לשקר לעצמי להשאר איתו למרות שהתחושה הזו תמשיך ללוות אותי , או לעשות לשנינו טובה , ופשוט לסיים את זה כמה שיותר מהר , שאח"כ יכאב פחות , יכאב פחות לי ...