קוביות קרח

אני צריכה ללמוד משהו על גאווה עצמית,

נדמה לפעמים לגמרי איבדתי אותה.

אני אומרת לעצמי, מה הטעם בגאווה עצמית אם אחרת אני לא יהיה מאושרת, שקטה.

אבל גם איבדתי אותה, וגם לא זכיתי בדבר.

אני מרגישה כמו באונס.

רק שאני לא הקורבן.

אני צריכה להפנים ש"לא" זה "לא" ולהפסיק לנסות להוציא מזה יותר.

אני כל כך רוצה להיאבק על האושר שלי,

אבל אני בפנים יודעת שאני כבר לא אמצא אותו באותה פינה מוכרת.

לשחרר.

וואו כמה שזה קשה..

כבר חודשים עברו, ואני מרגישה שאני עדיין באותה נקודה שחורה.

משחזרת בראשי אירועים אפלים שהייתי שמחה למחוק.

רוצה לחזור לנקודות הקטנות האלו שהרגשתי שאין בי יותר משאלות.

אני רוצה לדעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה,

אבל משהו בלב מתחיל לחשוד שאולי המצב שונה ממה שרציתי.

אם בכזו קלות , אחרי מילים כל כך יפות, ורגעים לא קלים אפשר פשוט ללכת.

איך הוא פשוט הצליח ללכת.

האם הוא מתגעגע ומחזיק את עצמו ?

או האם רואה בי בתור נטפל שלא מוכן להרפות מהעבר.

יהיה מה שיהיה את התשובה שלי אני כבר לא אקבל.

אני לא בטוחה אם לשכוח זה מה שאני באמת רוצה לעשות.