לכו תסבירו לילד בן 9 שאתם לא באים לבקר אותו כי יש לכם מבחנים.

"ג'יין, למה לא באת לבקר אותי אתמול, וגם לא היום?"

הרי גם לו יש מבחנים. הוא כבר ילד גדול בכיתה ג' ויש לו הרבה מבחנים, והוא לומד לכל אחד מהם עשר דקות בדיוק וזה מספיק לו בשביל להוציא מאה, אז למה את צריכה ללמוד כמה ימים?

הוא מסביר שהיום היה לו מבחן בתורה, וביום חמישי יש לו מבחן בלשון.

ובכל זאת כשתבואי לבקר אותו יהיה לו הרבה זמן בשבילך. הוא אפילו יראה לך איך הוא שובר שיא נוסף במשחק מחשב שלו. או שאולי תרכיבי איתו ביחד עוד משפחה בסימס?

אולי אפילו תעשי איתו שיעורי בית, או שתלמדי איתו למבחן בלשון?

לפי קו המחשבה שלו, מחשבה של ילד בן 9, מבחן זה רק עוד דבר קטן שבגללו צריך לקרוא קצת בספר לפני שהולכים לישון. בגלל זה לא לבוא לבקר?

את מנסה להכניס אותו קצת לפרופורציות. מסבירה לו, שאם המבחן בתורה שלו זה על 2 פרקים מתוך החומש, הבגרות בתורה שעושים בתיכון זה על 5 ספרים מתוך התנ"ך. והוא נדהם, ושואל בעיניים גדולות של ילד בן 9, "אז איך מספיקים ללמוד?", "כל יום ספר". את עונה לו. ועכשיו תדמיין מה זה מבחן באוניברסיטה.

וזה גדול עליו. הוא לא רוצה. הוא מתעלם ממה שאת מנסה להסביר, ומבקש רק שתפתרי איתו את השאלות הבאות שיש לו בחשבון, כי זה למחר, והוא כבר דחה את זה מתחילת השבוע.

ולפעמים אני חושבת, מה שווים לי כל המבחנים האלה, בשביל מה אני צריכה אותם, אם אני לא יכולה לבקר את אח שלי בן ה-9 שאני כל כך אוהבת ומתגעגעת אליו?

מרחק של "רק" שעה אחת נסיעה באוטובוס? בשניים, ליתר דיוק.

תמיד, כשאת קמה ללכת, הוא יחבק אותך חזק, בכל הכוח של ילד בן 9, ויגיד, "אל תלכי! תישארי איתי תמיד!!"

ולכי תסבירי לו שאת חייבת, שמחכים לך, שאת לא יכולה להישאר, ואת באמת צריכה ללכת?

לשם הבהרה: אני מתגעגעת לכל המשפחה, אבל אתם יודעים, לכל אחד פוסט משלו...