זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב .

הרגעים הקטנים האלה באמצע הלילה שלא יקחו לי אותם לעולם.

כשהייתי בת 16 זה היה קורה יום יום...עכשיו בעולם העמוס שלי בחיים הבוגרים, בקושי שנשאר מקום.

להבין כמה אני מיוחדת, כמה שכבות יש בי, והעומק הזה, בכמה רבדים אני מסוגלת לגעת. זה לא ברור מאליו, אין את זה כמעט לאנשים.

זה ב-D.N.A.

הייתי רוצה לחקור את זה יותר, אני רואה כל מיני אמנים שהלכו עם זה עד הסוף. ודווקא אני בחרתי במסלול הריאלי ביותר, מה שבטוח ירחיק אותי מהעולם הזה.

אבל כמו במשיכה,אהבה, זה תמיד חוזר אליי ואני נמשכת כל כך לנקודות האלה בחיים שהעמקתי, שפשוט הייתי אני.

הכל זה עניין של החלטה. כי אפשר להתעסק בזה כל היום, ואפשר פשוט להיות הישרדותיים וללכת בתלם הנוקשה פה בארץ הזו.

מעניין אותי מתי אני אוכל להיות אני, ואם זה יגיע בכלל. כי כבר כמעט שכחתי איך זה להיות אני.

האני של פעם, הרגישה, העמוקה, הכותבת.

החיים הבוגרים לא משאירים כל כך מקום לזה, אלא אם כן אתה בוחר תחום שקשור לזה.

וההתבטאות הזו...אני מרגישה כאילו עדיין לא הספקתי לחקור אותה עד הסוף והופ, אני בחיים הבוגרים.

תוהה אם אי פעם אחזור לזה, לגיל 16 בטוח לא, אבל לנקודה הזו בה הכרתי אנשים מהסוג הזה והתעסקתי ברבדים אחרים כל כך לא יומיומיים.

בעיני האנשים שאני מסתובבת איתם עכשיו זה נחשב לשטויות אפילו.

מדהים איך שזה חסר לי. כל כך חסר לי.