איך חול יכול להיות מהיר?

ונפתח במספר נקודות הראויות לאזכור:

1) שוב פנדורה, כי אין לי חיים, ולכן מה שעוד עלול להיקרא בטעות חיים סובב סביב האתר הזה, לפחות כל עוד אני בטכניון - יושב אני לי לתומי ושומע שירים איכותיים, כשלפתע צרימה לא נעימה למפרע מחרידה את אזניי. תוהה אני איזו זמרת יכולה להזדחל כך לתחנת ה-Nightwish/Within Temptation/ Lavuna Coil/Leaves' Eyes/ Etc שלי, ועובר אני לדף התחנה, ואז אל אזני הנחרדות מצטרפות גם עיני כשהן נחות על עטיפת התקליט (הראשון, ולמען עתיד האנושות, הבה כולנו נקווה שגם האחרון) של פאריס פאקינג הילטון.

פ-א-ר-י-ס  פ-א-ק-י-נ-ג  ה-י-ל-ט-ו-ן.

לעזאזל עם הפנדורה הזאת, איך אתר שהצליח לחשוף אותי לכל כך הרבה מוזיקה טובה שזוכה כעת לכבד בנוכחותה את רשימת ה-MP3 שלי על המחשב האישי, יכול להביא לי דברים כאלה? איפה הבושה?

כן, תודה, אני רגוע. רק דבר אחרון: הקטגוריות שבהן נכלל השיר "Jealousy" מהדיסק החדש של פאריס הילטון בפנדורה, למען יראו ויראו: Subtle use of vocal harmony (אבל הקטגוריה הזו אני כבר יודע שמוזכרת באופן מאוד חופשי. חופשי מדי), Mild rhythmic syncopation, Mixed acoustic and electric instrumentation, a vocal centric- aeshthetic, וכמובן Minor key tonality.

כדאי לומר לזכות פנדורה, שכן, אם לפי ההגדרות בלבד הייתי בוחר שירים, זה בהחלט היה נכנס לתחנה, הוא חולק יותר קטגוריות משיתנו לי לישון טוב בלילה עם שירים של Nightwish. לחובת פנדורה יאמר שלא, השיר לא באמת מכיל אפילו בדוחק אף אחד מהדברים שהוזכרו. רק זמרת (???) ששרה גרוע.

2) ראיתי אתמול, או לקטנונים שביניכם, שלשום, את טקס פרסי האקדמיה לטלויזיה (ובדרך גיליתי איפה אני צריך להשיג תואר אקדמי). חיים יבין זכה שם בפרס על סדרתו הפסאודו-דוקומנטרית "ארץ המתנחלים", ולכן היום יותר מתמיד ארצה לכוון אתכם שוב לפוסט הזה, או לפחות לחלקו השני, שמדבר בדיוק על הסדרה הזו.

לא, אין לי שום דבר להוסיף על מה שנאמר שם. אני עדיין עומד מאחורי מילותיי, כל פסיק וגרש במקומו נטוע. אפילו יותר מתמיד.

בנוסף, חיים-הלא-מבין טען שיוצא סרט נוסף, הפעם שמתייחס לערביי ישראל.

*אזהרת סרקאזם, הכינו את המטריות*

אני אומר: יופי, סוף סוף גם הערבים יקבלו יחס הוגן, צילום אותנטי ולחלוטין לא חד-צדדי ועריכה לא-מגמתית כמו שקיבלו המתנחלים! הגיע הזמן באמת!

ולענייננו.

הוא התחיל מין פרויקט שכזה, והיא המשיכה אותו והעבירה אותו אלי, ובגלל שאני רוצה לקבל תגובה עניינית, כנה, הוגנת ומעניינת (ועל כך נאמר: אוהל, תעשה לי תגובה!) אני מתכוון להשתתף.

*אזהרת צ'ר: זהו, את יכולה להפסיק לקרוא. אפילו קיבלת לינק, אז בכלל*

רוב חיי, כמה עצוב, עברו עלי ללא שום שמועות מיוחדות ועובדה זו לא גורמת לי להרגיש שבזבזתי אותם לריק או משהו כזה, כנראה שרוב הזמן הייתי או אטום מדי מכדי להבין שרצות עלי שמועות או נחבא מספיק אל הכלים כדי שבאמת לא ירוצו עלי שמועות. והנה שלוש, פחות או יותר, שכן הצלחתי למצוא, משלוש תקופות שונות בחיי:

1) הילד הכי אנוכי בעולם: למען הכנות, הייתי ילד די אנוכי, למרות שעד היום אני טוען שבעצם התרכזתי במה שהכי חשוב: אני, כמובן. בשלב כלשהו התפתחה השמועה הזו, אני לא בטוח איפה היא התחילה, אבל אני טוען שאצל ילד שהיה חבר שלי למשך בערך שנה, ואז קלט מה הוא עושה ולא רק שהפסיק להיות חבר שלי אלא הצטרף לחבורה (הדי מכובדת במספר חבריה) שהציקה לי. בזמן הליכה הביתה יום אחד הוא וחבר נוסף שלו שלא היה לי נגדו משהו מיוחד הלכו מאחורי ומאחורי חבר שלי (תאודור, הוא חבר שלי עד היום ומוזכר ברשימות), והילד שלא היה לי משהו נגדו, נקרא לו נחמן, לשם הנוחות (ובגלל שזה היה הכינוי שלו) ניגש אלינו. השיחה התנהלה כדלקלן:

נחמן: תגיד, קוויקי, זה נכון שפעם התקשרת לתאודור והוא לא היה בבית ושאלת אם אפשר לבוא אליו לשחק במחשב?

אני: מה נראה לך? לא, זה לא נכון.

נחמן הצייתן חזר לחבר-לשעבר הזה וכמובן שהם לא טרחו לדבר בקולות נמוכים כדי שאני לא אשמע אותם, רחמנא ליצלן. כמובן שהדבר לא הסתכם בזה, כי אדם שניגש אליך ושואל אותך כזה דבר לא באמת שם לב לתשובה, כי הוא בא אליך בידיעה שזה מה שתגיד אבל שהוא יודע את התשובה האמיתית. למען האמת, בהשוואה לדברים האחרים שעברתי בחטיבה, באמת שהלוואי שאלו היו הצרות שלי.

2) מתקתק הבלונדיניות: אחרי שעת כיבוי אורות בסד"ח בטירונות, שכבתי במיטה ודיברתי עם אחותי, שבאותו זמן החליטה לחזור להבהיר את שערה לגוון בו היא, ואני, נולדנו ולא טרח להישאר אחרי זמן מסוים(אצלה שנה-שנתיים, אצלי שש בערך). כמובן שהקמתי צעקה רמה מספיק כדי שהחדר ישמע, אבל לא כדי שהמפקדים ישמעו: "בלונד?" ומכאן התחילו לחשושים בחדר, שכמובן מיד כשסיימתי את השיחה הפכו ל"מה, מכיר בלונדיניות?" וכו' וכו'. אני חושב שבאותה עת עוד ציינתי שזאת הייתה אחותי, או לפחות שזה לא בלונד טבעי.

כבר למחרת התחילו הערות מחדרים אחרים, לעומת זאת, בסגנון: "תשאלו את קוויקי, לו יש חברה בלונדינית", "מה קורה עם הבלונדיניות שלך?" וכהנה וכהנה דברים. למותר לומר, שהדבר סיפק עניין וכזונת צומי בהתהוות, למרות שאני לא זה שהתחיל את השמועה, גם לא טרחתי להכחיש אותה. שיא השעשוע הגיע קרוב לסיום הטירונות, כשהגנתי על "החברה הבלונדינית" שלי בפני חבר טירון, שטען ש"יש אנשים שחושבים שאתה סתם מזיין בשכל", במילים אלו בדיוק. אני החזרתי ש"יחשבו מה שהם רוצים, על הזין שלי" גם כן במילים אלו. זה היה אכן משעשע, שהם חשבו שאני עובד עליהם בשמועה שכלל לא היה לי קשר אליה והם התחילו בעצמם. אכן מבדר.

3) שיכור או לא שיכור? את זאת חלקכם, אם לא רובכם, מכירים, כי אמנם אחרי תקופת הצבא הגיעו שישה עשר החודשים שבהם עבדתי בתור מאבטח ואחריהם תקופת המכינה, אבל אני לא ממש יכול לחשוב על שמועה שבאמת ראויה לסיפור (חוץ מאולי, העובדה שאני וטיטוס נשואים, אבל ברצינות, זה מטריד שחודשים אחר כך עדיין היו בטוחים שאני יודע בדיוק מה הולך איתו בכל רגע ורגע ושאנחנו נפגשים על בסיס קבוע) מתקופות אלו. אז בחרתי תקופה חופפת למכינה, תקופת היותי בלוגר:

האמת היא שהדבר קרה מעט פעמים קודם, אבל מעט. בעיקר בגלל שמאז שאני בלוגר שתיתי יותר ממה ששתיתי כל החיים שקדמו לתקופה הזו. זה דבר ידוע שאני רזה, לא ארוך הרבה יותר מהממוצע לגבר הישראלי (שעומד על 1.73 מטר, למתעניינים. כן, דיברתי על גובה, סוטים!), והגנים הרוסים שלי לא ממש הופכים אותי לעמיד לשתיה כמו חלק מהאנשים סביבי. אבל תנו לי לגלות לכם משהו: כשצריך, אני יכול גם "להשתכר" מבירה אחת, ואני מדבר על שליש. כשצריך, אני יכול גם לא להשתכר מכמות אלכוהול לא מוגדרת (כי אני לא זוכר כמה שתיתי). הכל עניין של כוח רצון ושליטה. לא משנה מה שתאמרו, אני בכנות מוחלטת אומר שהפעם היחידה שבה ראיתם אותי באמת שתוי, הייתה ביום ההולדת, וגם זה רק לקראת הסוף, כי אני באמת לא זוכר כמה שתיתי, אבל אני זוכר שלא אכלתי הרבה (את רוב הבשר מיום ההולדת אכלתי במשך חודש אחר כך במנות קטנות לארוחות ערב בדירה) ועירבבתי לפחות שלושה סוגים של אלכוהול, ואני אומר שלושה רק כי אני פשוט סומך על העובדה שהיו רק שלושה בנמצא. אז קמתי למחרת עם זכרון מאוד סלקטיבי, כך נדמה, לגבי מה שקרה, ועוד כמה דברים (למרות שאחרי 9 שעות שינה וללא האנג-אובר, כבוד!). שום, אני חוזר, שום מאורע אחר שבו שתיתי לא באמת הייתי לא מסוגל ללכת בקו ישר\לנהוג\לתפעל מיכון כבד אם רק הייתי יודע לעשות את זה כשאני פיכח\כל דבר אחר. הכל עניין של מה נדרש ממני באותו רגע.

אני לא טוען שארבע מנות של וודקה ועוד חצי טובורג גרין (רק לשם הדוגמה) לא משפיעות עלי. אני כן טוען, שחצי-שעה-שעה לאחר שתיית האלכוהול אני כבר מוכן למשימות של אדם פיכח ויכול לעמוד בהן בכבוד. ברור שמבחינה גופנית, כל אדם שיגיד שאפילו אחרי בירה אחת הוא נוהג באותה יעילות בדיוק כמו שהוא נוהג פיכח משקר, כי אלכוהול, גם בכמויות קטנות, מאט את מהירות התגובה, אבל אני טוען חזור וטעון: אני יודע מתי אני מתחיל להשתכר, וכיוון שפרט ליום ההולדת לא הייתה לי מטרה כזאת, גם יודע מתי להפסיק. כן, אני מודע לזה שאנשים מדברים עלי בגוף שלישי, ושבחורות מחבקות אותי\משעינות את הראש שלי על הברכיים שלהן כדי שאני לא אפול, זה די נחמד. כל עוד אני נהנה מזה, מצידי שזה לא יפסיק, ולכן אני גם לא נלחם על זכותי לנהוג אלא אם באמת יש משהו שאני צריך לעשות.

שימו לב לכמה אני מדגיש את זה. אתם יכולים להאמין אמונה שלמה שראיתם אותי שיכור on more than one ocassion, ולזאת אני אומר: Next sime you see me "drunk", test me. I - dare - you.

תודה ולהתראות.

האנשים שמקבלים את הפרויקט:

הפרינססה הדרום אמריקאית - כי היא ביקשה וכי בכלל נראה לי שהיא תעשה את זה מעניין.

הבלגי עם פוסטי החרא - כי יש דברים מעבר למבחנים וצריך לזכור את זה.

והקטינה עם תסביך מרילין - כי אני רוצה להוציא את הפרויקט הזה מחוץ למעגל החברים הקרובים ברשימה שלי (ואם ג'וני קיבל ורק יעשה כבר, זה אומר שכבר כולם יקבלו בדרך זו או אחרת), והיא נראית דרך מצוינת לעשות את זה, כי אין לנו הרבה אנשים משותפים תחת מעקב, בסך הכל.