הכל כבר מתוכנן אצלי בראש. 20-25 שנים על רצח. אם אני עושה עסקה של הודאה אפשר להוריד את זה להריגה, 10-15 שנים. נסיבות מקילות (ושום שופט בדעתו השפויה יתעלם מהן) ועורך דין טוב ואני יכול לצאת עם 6. שליש ירד על התנהגות טובה, והנה, יצאתי מזה עם 4 שנות מאסר נטו. אני מתחיל בהחלט לראות את היתרונות בעניין.
אז אני עדיין אצל אבא שלי, באופן לא מפתיע. אני עדיין חי, באופן מעט מפתיע. גם אבא שלי עדיין חי, באופן מפתיע עד הזוי. גם אשתו חיה, והיא אולי הסיבה שהוא עדיין חי.
אני מבין את אבא שלי, בכל זאת, אני מכיר אותו הרבה שנים. אז כן, שמעתי עליו סיפורים מאוד לא נחמדים שגרמו לי לחשוב אם אני באמת מכיר אותו כמו שאני חושב, אבל עדיין. יש בינינו קשר כבר רבע מאה, ולמדתי להתמודד איתו בצורה זו או אחרת. אני רגיל לדואליות שלו שבאמת לא ידוע לי למה עדיין לא אובחנה קלינית, מאני-דפרסיבי, אובססיבי-קומפולסיבי, מעצבן וסופר-מעצבן. ובאמת חשבתי שיעברו יותר משבועיים עד הרגע הראשון של משבר. בינתיים חמקנו ממנו באלגנטיות מעטה מאוד. זה עוד יקרה.
אני מניח שרוב אם לא כל מי שקורא את הבלוג הזה יודע איפה אני נמצא, ואם לא, תסמכו עלי שהדבר הכי חיובי בעיר הזו הוא זיהום האויר. יש לי מכרים וחברים במרחק חצי שעה לכל כיוון, אבל פרט למפגש אחד מבורך בסוף השבוע שעבר, לא נפגשתי עם אף אחד מהחברים האלה מאז תחילת החודש וקצת עודף, חלקם הרבה יותר.
הדרך שלי להתמודד היא, כמכור אינטרנט-בלוגר שאני (אני כבר מזמן חדלתי להאמין לעצמי כשאני אומר שאני יכול להפסיק מתי שבא לי), שיחות ברשת. שיחות שאם הייתי מנהל אותן בסלולרי הייתי מנהל תחרות מי יהרוג אותי קודם, הסרטן או הנושים, ומבזק לבזק (כמעט לאף אחד מכם אין בזק בבית, או לפחות אחד שאפשרי להשיג אתכם בו, ארורים תהיו) בלתי אפשרי לנהל שיחות פרטיות (מתישהו בשנות ה-80 המציאו טלפון אלחוטי, גאד דאמט, בבית הזה אין) שלא לומר שגם אז החשבון היה נכבד, והעובדה שאני לא משלם אותו רק אומרת שיבואו אלי בטענות, שזה אפילו יותר גרוע כשמדובר באנשים שאני גם ככה freeloader אצלם בבית.
כמעט לא יצאתי מהבית ובכלל לא יצאתי מהעיר (חוץ מנסיעה אחת ויחידה לראיון שהתנהל מחוץ לעיר) במשך כל הזמן שאני פה, ואני מבטיח לכם, למצוא פה מקום לצאת זה כמו למצוא פקצה אינטיליגנטית. על אחת כמה וכמה כשאני לבד. אז כן, אני מרגיש ממש לבד. לא, אני לא בוכה, יש לי את האינטרנט.
באופן כללי.
מה שמביא אותנו להיום בערב.
היום בבוקר באה העוזרת, ערביה ידידותית משהו (פרט טריוויה: היא קראה לבן האחרון שלה נסראללה. הלוואי שהייתי צוחק). כשהיא ניקתה את החדר שלי, כמה דברים שהיו על הרצפה, ביניהם המדפסת שלי שלא טרחתי לחבר עדיין וכמה שקיות, היא שמה על המיטה. כשחזרתי מהבריכה (היום מאוחר מהרגיל, וגם שחיתי הרבה פחות מהרגיל בגלל בעיה רצינית בהערכת זמן. memo to self - להוסיף לרשימת קניות שעון חדש, עמיד למים) שמתי את התיק בחדר, תליתי את המגבת ואת בגד הים וירדתי בחזרה למטה בשביל ארוחת ערב. אחר כך עליתי לכאן, בשביל להמשיך לתרגם לאשתו של אבא שלי את המאמר הרפואי שלה ללימודים (אה, כן, אני לא לגמרי freeloader, מסתבר. אני מתרגם מאמרים אנגלי-עברי כולל הדפסה וסיכום רעיונות מרכזיים. קיבלתי על עצמי את התפקיד אחרי שהורדתי את ההגנות שלי בטעות כשהיא הכינה אוכל טעים, כנראה למטרה זו בדיוק. ערמומית, המולדובנית הזו) תוך כדי הגבה לבלוגים, דיבור עם אנשים והאזנה לפנדורה (נעשיתי נקבה עם כל המולטי טאסקינג הזה, בחיי). כשאבא שלי הגיע, מעט אחרי, הוא התפרץ בדרכו האפיינית על החדר הכביכול מבולגן שלי. מי שמכיר אותי יודע שגם כשהחדר שלי מסודר, יש לו מראה מבולגן אפייני שבו הכל מונח בדיוק איפה ששמתי אותו, יתכן גם על הרצפה או בערימה על שולחן המחשב, ויותר חשוב, אני יודע שהוא שם. כל זאת בניגוד לאבא שלי, שכשהחדר שלו מבולגן, רופא שיניים סאדיסט לא ימצא בו שום פגם. אז כמובן שהחדר שלי לעולם לא יראה מספיק מסודר בשבילו, אבל זה לא הפריע לו להפריע לי. ציטוטים נבחרים, ומה שאם היו לי נטיות התאבדותיות הייתי עונה:
"תעמיד את עצמך במקומי, מה היית עושה?" מניח לבן המסכן שלי לקיים קשר כלשהי עם ציביליזציה ולסדר את החדר אחר כך.
"אתה פה כבר שבועיים, למה אתה לא עושה עם עצמך שום דבר?" אה, אתה מתכוון חוץ מללכת למספר דו ספרתי של ראיונות עבודה, הכל ברגל, ולמעשה לארגן לעצמי אחלה עבודה אם אני רק אעבור את הקורס שבוע הבא תוך כדי הליכה ללשכה, שחיה בבריכה בערך שעתיים וחצי ביום, והשכמה על ידך כל יום בין שבע לשמונה בבוקר, לרוב בלי שום סיבה ולמרות ששמתי שעון?
"רע לי כשאני רואה שאתה מתעסק בשטויות." אה, טוב לדעת שהחיים שלי נראים לך שטויות.פשוט לרגע חשבתי שאתה אבא שלי ואמור להיות לך אכפת ממני.
"אתה כבר לא בן 16, אתה בן 25!" כמו שאתה טורח לציין בכל הזדמנות אפשרית, ובלי שום קשר לנושא.
היו דברים אחרים שכן עניתי עליהם, הייתי די גאה בעצמי אפילו, אבל בויכוחים עם אבא שלי יש שתי אפשרויות: להיכנע או להפסיד. זה מאוד מסתכל. וכשאני מתוסכל, אני עושה אחד משני דברים: מתמוטט, אפשרי בבכי וכותב על זה בבלוג, או מתפרץ בהתקף זעם, ורוב הסיכויים שגם כותב על זה בבלוג. עם אבא שלי, לפחות הפעם הזאת (ובערך כל פעם שקדמה לה), הראשון כמעט, ממש כמעט, קרה.
אז כמובן שהלכתי לסדר את החדר במיידי. זה לא לקח יותר מדי זמן, בסך הכל הפכתי אותו ממסודר לדעתי לקצת יותר מסודר לדעתו, ואז ירדתי למטה לראות מה עם בארגז הגדול שלא הייתי מסוגל להעלות בכוחות עצמי ונשאר מתחת לשולחן צדדי במטבח. אבא שלי (אני אקרא לו "דו-פנים" מעכשיו) כמובן התעצבן ושאל למה אני עושה את זה עכשיו, מה שגרר ממני עוית, נשימה עמוקה ומענה שלא הייתה ממש צעקה. כבר כתבתי על ההתבטאויות הסותרות שלו, אני בטוח.
אז אמרתי שהחדר מסודר בינתיים וחזרתי למעלה לפני שהדחף לשבור משהו יתגבר עלי, ודי מהר "דו-פנים" (אבא שלי, זוכרים?) בא עם צלחת של עוגיות שאת שמן אני לא זוכר, אבל הן משהו מתוק מבצק עלים עם מילוי (כן, אני יודע שזה מה שאת הבאת. את משמשת השראה, מסתבר) והציע להכין לי כוס תה. אמרתי לא תודה וירדתי להכין בעצמי.
עכשיו, בערך שלוש שעות אחרי כולל העוגיות האלה, עוד עוגיות חמאה ותוכנית באורך שעה על "קווין" שהייתה לא רעה בכלל, אני מרגיש טיפה יותר טוב. יותר רגוע, לפחות עד מחר שבו הוא שוב יעיר אותי מוקדם מדי בלי סיבה, יתקשר אלי חמש עשרה פעמים במהלך היום וישאל "נו, אז מה עשית עד עכשיו?" וכו', באמת שאין לי כוח לפרט.
בעזרת השם בלי נדר, תודה לאל שאני אתאיסט, שבוע הבא יש לי קורס שאני מאוד מקווה ואנסה לעבור. ואם אני אעבור, אני אקבל כזה דבר.(פרט טריוויה - תוצרת צ'כיה, וזה אולי לא נשמע מרשים, אבל אולי העובדה שכל אקדח מודרני משתמש במנגנון שהופיע בו לראשונה {דאבל-סינגל אקשן אם זה אומר לכם משהו} כן תרשים אתכם) לדו פנים יש אקדח 0.22 בסך הכל, ולי יהיו שתי מחסניות ספייר. מה שמחזיר אותי למחשבות של תחילת הפוסט.
אני מבין שהוא דואג והמטרה הכללית שלו, אי שם עמוק בפנים, היא טובתי. לכן אני גם עושה את רוב הדברים שהוא אומר, ולא רק בגלל שאני יודע שהם באמת חיוביים. לכן הלכתי לכל הראיונות והגשתי קורות חיים (אולי אנשים מתקשרים אליך ואתה לא עונה! אני מנסה להשיג אותך ולא מצליח!"), לכן אני אוכל יותר ובאופן מסודר יותר ("אתה טועה, המשקל לא מכוון, לא יכול להיות שעלית ארבע קילו" - כמובן שאם הוא מכוון, הוא לא היה מכוון גם כשנשקלתי בהתחלה, מה שלחלוטין לא משנה את ההבדל בין המשקל ההתחלתי לסופי!), לכן אני שוחה כל יום פחות או יותר עד גבול היכולת ("מה 20 בריכות? אתה צריך לעשות 100!" - נראה אותך עושה 5 רצוף אחרי שלא שחית יותר מיום בשבוע מעולם בכל החיים שלך, תרח זקן, אפילו עכשיו אתה לא מסוגל).
אז אני יוצא מנקודת הנחה שהמטרה הכללית שלו היא טובתי. אם ככה, זה כל כך קשה לעודד מדי פעם ולא רק לדכא אותי כל הזמן כשאני כבר כן משפר את אורח החיים שלי?
נ.ב - On a lighter note, השבוע עברנו את ה-1,500 ש"ח (שוב, רק אלו שניתן למדוד, לפי חשבוניות וכאלה) שדו פנים בזבז עלי מאז הגעתי. אני חייב לומר שקצב של 100 ש"ח ליום הוא די מרשים.
ולשם שינוי, שיר: באמת לשם שינוי, מוקדש. לך. אני חושב שתמצאי בזה משמעויות נסתרות בקשר למצבך.
Let those who are in favour of their stars
,Of public honour and proud titles boast
,Whilst I, whom fortune of such triumph bars
.Unlooked for, joy in that I honour most
Great Princes' favouritestheir fair leaves spread
,But as the marigold at the sun's eye
,And in themselves their pride lies buried
.For at a frown they in their glory die
,The painful warrior famoused for fight
,After a thousand victories once foiled
,Is from the book of honour razed quite
:And all the rest forgot for which he toiled
,Then happy I, that loved and am beloved
.Where I may not remove nor be removed
"William Shakespeare, "Sonnet 25
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: