איך חול יכול להיות מהיר?

אז רציתי לסדר את המחשבות שלי קצת ואז נזכרתי שבעצם זה בלוג, אז למה לטרוח. כן, זו נראית לי פתיחה מתאימה.

אז אבא שלי נפטר, בו הו וכל זה, אם עוד מישהו אחד יגיד לי משהו בסגנון "שלא תדע עוד צער" ימות פה עוד מישהו (תנחומים אחרים זה בסדר). אני אשכרה שוקל ברצינות לעשות לעצמי אזכרה כל שנה יום לפני או יום אחרי בתאריך המקורי כדי לא לפגוש את כל האנשים שאמרו לי מפה עד להודעה חדשה כמה דברים אני צריך לעשות במסגרת הדת עכשיו,  כי כנראה שאבא שלי (שלא עשה את הדברים האלה בעצמו) לא יכול לקיים מניין ואני הקשר היחיד שלו לאלוהים. חשבתי לעצמי כל הזמן איך אני עומד להגיד להם "כשימות מישהו מהמשפחה שלכם תעשו מה שבא לכם ותנו לי להתאבל בדרך שלי" אבל כמובן שלא עשיתי את זה, לא בהלוויה, לא בעליה לקבר ולא בחשיפת המצבה כי זה שאבא שלי נפטר לא אומר שאני פחות נמושה עכשיו. 

כל מה שיש לי להגיד לאנשים האלה, אבל כמובן לא בפניהם, זה ציטוט של מטאליקה.

Talk to two by four,  pal. 

והנה הגעתי לנקודה שלי אחרי שאפילו אני כבר עייף מלקרוא את מה מ שכתבתי עד עכשיו, וואו, זה כאילו לא הפסקתי לכתוב אף פעם.

אני לא בן אדם דכאוני. יש לי תקופות, לכולם יש, ובטח שזה ידוע אם מישהו מהקוראים שלי מלפני שנים באמת קורא את זה. אבל בזמן האחרון פשוט אין לי אנרגיות. לכלום. אני עייף בצורה קבועה 24-7, ברמה שלעשות כל דבר מעבר להתמכר עוד יותר לסרטונים ביוטיוב ו-hearthstone פשוט קשה לי מדי. 

זה לא פייר כלפי אשתי, שאר המשפחה שלי והעבודה שלי, ותחסכו להגיד לי שזה בסדר ותעברו ישר לקטע של מתי זה יעבור, אבל תחשבו על זה טוב לפני, כי אני אזכור לכם את זה. 

ואפילו עוד לא הגעתי לקטע של הירושה, שבגלל הסירוב שלו לכתוב צוואה החלק שלי בה יהיה בערך כלום ובאיזו זכות אני בכלל מעז לכעוס על בן אדם שמת ועוד אבא שלי. אולי אני אכתוב על זה בפעם הבאה, יש אפילו מצב שתהיה כזאת. 

הכל כבר מתוכנן אצלי בראש. 20-25 שנים על רצח. אם אני עושה עסקה של הודאה אפשר להוריד את זה להריגה, 10-15 שנים. נסיבות מקילות (ושום שופט בדעתו השפויה יתעלם מהן) ועורך דין טוב ואני יכול לצאת עם 6. שליש ירד על התנהגות טובה, והנה, יצאתי מזה עם 4 שנות מאסר נטו. אני מתחיל בהחלט לראות את היתרונות בעניין.

אז אני עדיין אצל אבא שלי, באופן לא מפתיע. אני עדיין חי, באופן מעט מפתיע. גם אבא שלי עדיין חי, באופן מפתיע עד הזוי. גם אשתו חיה, והיא אולי הסיבה שהוא עדיין חי.

אני מבין את אבא שלי, בכל זאת, אני מכיר אותו הרבה שנים. אז כן, שמעתי עליו סיפורים מאוד לא נחמדים שגרמו לי לחשוב אם אני באמת מכיר אותו כמו שאני חושב, אבל עדיין. יש בינינו קשר כבר רבע מאה, ולמדתי להתמודד איתו בצורה זו או אחרת. אני רגיל לדואליות שלו שבאמת לא ידוע לי למה עדיין לא אובחנה קלינית, מאני-דפרסיבי, אובססיבי-קומפולסיבי, מעצבן וסופר-מעצבן. ובאמת חשבתי שיעברו יותר משבועיים עד הרגע הראשון של משבר. בינתיים חמקנו ממנו באלגנטיות מעטה מאוד. זה עוד יקרה.

אני מניח שרוב אם לא כל מי שקורא את הבלוג הזה יודע איפה אני נמצא, ואם לא, תסמכו עלי שהדבר הכי חיובי בעיר הזו הוא זיהום האויר. יש לי מכרים וחברים במרחק חצי שעה לכל כיוון, אבל פרט למפגש אחד מבורך בסוף השבוע שעבר, לא נפגשתי עם אף אחד מהחברים האלה מאז תחילת החודש וקצת עודף, חלקם הרבה יותר.

הדרך שלי להתמודד היא, כמכור אינטרנט-בלוגר שאני (אני כבר מזמן חדלתי להאמין לעצמי כשאני אומר שאני יכול להפסיק מתי שבא לי), שיחות ברשת. שיחות שאם הייתי מנהל אותן בסלולרי הייתי מנהל תחרות מי יהרוג אותי קודם, הסרטן או הנושים, ומבזק לבזק (כמעט לאף אחד מכם אין בזק בבית, או לפחות אחד שאפשרי להשיג אתכם בו, ארורים תהיו) בלתי אפשרי לנהל שיחות פרטיות (מתישהו בשנות ה-80 המציאו טלפון אלחוטי, גאד דאמט, בבית הזה אין) שלא לומר שגם אז החשבון היה נכבד, והעובדה שאני לא משלם אותו רק אומרת שיבואו אלי בטענות, שזה אפילו יותר גרוע כשמדובר באנשים שאני גם ככה freeloader אצלם בבית.

כמעט לא יצאתי מהבית ובכלל לא יצאתי מהעיר (חוץ מנסיעה אחת ויחידה לראיון שהתנהל מחוץ לעיר) במשך כל הזמן שאני פה, ואני מבטיח לכם, למצוא פה מקום לצאת זה כמו למצוא פקצה אינטיליגנטית. על אחת כמה וכמה כשאני לבד. אז כן, אני מרגיש ממש לבד. לא, אני לא בוכה, יש לי את האינטרנט.

באופן כללי.

מה שמביא אותנו להיום בערב.

היום בבוקר באה העוזרת, ערביה ידידותית משהו (פרט טריוויה: היא קראה לבן האחרון שלה נסראללה. הלוואי שהייתי צוחק). כשהיא ניקתה את החדר שלי, כמה דברים שהיו על הרצפה, ביניהם המדפסת שלי שלא טרחתי לחבר עדיין וכמה שקיות, היא שמה על המיטה. כשחזרתי מהבריכה (היום מאוחר מהרגיל, וגם שחיתי הרבה פחות מהרגיל בגלל בעיה רצינית בהערכת זמן. memo to self - להוסיף לרשימת קניות שעון חדש, עמיד למים) שמתי את התיק בחדר, תליתי את המגבת ואת בגד הים וירדתי בחזרה למטה בשביל ארוחת ערב. אחר כך עליתי לכאן, בשביל להמשיך לתרגם לאשתו של אבא שלי את המאמר הרפואי שלה ללימודים (אה, כן, אני לא לגמרי freeloader, מסתבר. אני מתרגם מאמרים אנגלי-עברי כולל הדפסה וסיכום רעיונות מרכזיים. קיבלתי על עצמי את התפקיד אחרי שהורדתי את ההגנות שלי בטעות כשהיא הכינה אוכל טעים, כנראה למטרה זו בדיוק. ערמומית, המולדובנית הזו) תוך כדי הגבה לבלוגים, דיבור עם אנשים והאזנה לפנדורה (נעשיתי נקבה עם כל המולטי טאסקינג הזה, בחיי). כשאבא שלי הגיע, מעט אחרי, הוא התפרץ בדרכו האפיינית על החדר הכביכול מבולגן שלי. מי שמכיר אותי יודע שגם כשהחדר שלי מסודר, יש לו מראה מבולגן אפייני שבו הכל מונח בדיוק איפה ששמתי אותו, יתכן גם על הרצפה או בערימה על שולחן המחשב, ויותר חשוב, אני יודע שהוא שם. כל זאת בניגוד לאבא שלי, שכשהחדר שלו מבולגן, רופא שיניים סאדיסט לא ימצא בו שום פגם. אז כמובן שהחדר שלי לעולם לא יראה מספיק מסודר בשבילו, אבל זה לא הפריע לו להפריע לי. ציטוטים נבחרים, ומה שאם היו לי נטיות התאבדותיות הייתי עונה:

"תעמיד את עצמך במקומי, מה היית עושה?" מניח לבן המסכן שלי לקיים קשר כלשהי עם ציביליזציה ולסדר את החדר אחר כך.

"אתה פה כבר שבועיים, למה אתה לא עושה עם עצמך שום דבר?" אה, אתה מתכוון חוץ מללכת למספר דו ספרתי של ראיונות עבודה, הכל ברגל, ולמעשה לארגן לעצמי אחלה עבודה אם אני רק אעבור את הקורס שבוע הבא תוך כדי הליכה ללשכה, שחיה בבריכה בערך שעתיים וחצי ביום, והשכמה על ידך כל יום בין שבע לשמונה בבוקר, לרוב בלי שום סיבה ולמרות ששמתי שעון?

"רע לי כשאני רואה שאתה מתעסק בשטויות." אה, טוב לדעת שהחיים שלי נראים לך שטויות.פשוט לרגע חשבתי שאתה אבא שלי ואמור להיות לך אכפת ממני.

"אתה כבר לא בן 16, אתה בן 25!" כמו שאתה טורח לציין בכל הזדמנות אפשרית, ובלי שום קשר לנושא.

היו דברים אחרים שכן עניתי עליהם, הייתי די גאה בעצמי אפילו, אבל בויכוחים עם אבא שלי יש שתי אפשרויות: להיכנע או להפסיד. זה מאוד מסתכל. וכשאני מתוסכל, אני עושה אחד משני דברים: מתמוטט, אפשרי בבכי וכותב על זה בבלוג, או מתפרץ בהתקף זעם, ורוב הסיכויים שגם כותב על זה בבלוג. עם אבא שלי, לפחות הפעם הזאת (ובערך כל פעם שקדמה לה), הראשון כמעט, ממש כמעט, קרה.

אז כמובן שהלכתי לסדר את החדר במיידי. זה לא לקח יותר מדי זמן, בסך הכל הפכתי אותו ממסודר לדעתי לקצת יותר מסודר לדעתו, ואז ירדתי למטה לראות מה עם בארגז הגדול שלא הייתי מסוגל להעלות בכוחות עצמי ונשאר מתחת לשולחן צדדי במטבח. אבא שלי (אני אקרא לו "דו-פנים" מעכשיו) כמובן התעצבן ושאל למה אני עושה את זה עכשיו, מה שגרר ממני עוית, נשימה עמוקה ומענה שלא הייתה ממש צעקה. כבר כתבתי על ההתבטאויות הסותרות שלו, אני בטוח.

  אז אמרתי שהחדר מסודר בינתיים וחזרתי למעלה לפני שהדחף לשבור משהו יתגבר עלי, ודי מהר "דו-פנים" (אבא שלי, זוכרים?) בא עם צלחת של עוגיות שאת שמן אני לא זוכר, אבל הן משהו מתוק מבצק עלים עם מילוי (כן, אני יודע שזה מה שאת הבאת. את משמשת השראה, מסתבר) והציע להכין לי כוס תה. אמרתי לא תודה וירדתי להכין בעצמי.

עכשיו, בערך שלוש שעות אחרי כולל העוגיות האלה, עוד עוגיות חמאה ותוכנית באורך שעה על "קווין" שהייתה לא רעה בכלל, אני מרגיש טיפה יותר טוב. יותר רגוע, לפחות עד מחר שבו הוא שוב יעיר אותי מוקדם מדי בלי סיבה, יתקשר אלי חמש עשרה פעמים במהלך היום וישאל "נו, אז מה עשית עד עכשיו?" וכו', באמת שאין לי כוח לפרט.

בעזרת השם בלי נדר, תודה לאל שאני אתאיסט, שבוע הבא יש לי קורס שאני מאוד מקווה ואנסה לעבור. ואם אני אעבור, אני אקבל כזה דבר.(פרט טריוויה - תוצרת צ'כיה, וזה אולי לא נשמע מרשים, אבל אולי העובדה שכל אקדח מודרני משתמש במנגנון שהופיע בו לראשונה {דאבל-סינגל אקשן אם זה אומר לכם משהו} כן תרשים אתכם) לדו פנים יש אקדח 0.22 בסך הכל, ולי יהיו שתי מחסניות ספייר. מה שמחזיר אותי למחשבות של תחילת הפוסט.

אני מבין שהוא דואג והמטרה הכללית שלו, אי שם עמוק בפנים, היא טובתי. לכן אני גם עושה את רוב הדברים שהוא אומר, ולא רק בגלל שאני יודע שהם באמת חיוביים. לכן הלכתי לכל הראיונות והגשתי קורות חיים (אולי אנשים מתקשרים אליך ואתה לא עונה! אני מנסה להשיג אותך ולא מצליח!"), לכן אני אוכל יותר ובאופן מסודר יותר ("אתה טועה, המשקל לא מכוון, לא יכול להיות שעלית ארבע קילו" - כמובן שאם הוא מכוון, הוא לא היה מכוון גם כשנשקלתי בהתחלה, מה שלחלוטין לא משנה את ההבדל בין המשקל ההתחלתי לסופי!), לכן אני שוחה כל יום פחות או יותר עד גבול היכולת ("מה 20 בריכות? אתה צריך לעשות 100!" - נראה אותך עושה 5 רצוף אחרי שלא שחית יותר מיום בשבוע מעולם בכל החיים שלך, תרח זקן, אפילו עכשיו אתה לא מסוגל).

אז אני יוצא מנקודת הנחה שהמטרה הכללית שלו היא טובתי. אם ככה, זה כל כך קשה לעודד מדי פעם ולא רק לדכא אותי כל הזמן כשאני כבר כן משפר את אורח החיים שלי?

נ.ב - On a lighter note, השבוע עברנו את ה-1,500 ש"ח (שוב, רק אלו שניתן למדוד, לפי חשבוניות וכאלה) שדו פנים בזבז עלי מאז הגעתי. אני חייב לומר שקצב של 100 ש"ח ליום הוא די מרשים.

ולשם שינוי, שיר: באמת לשם שינוי, מוקדש. לך. אני חושב שתמצאי בזה משמעויות נסתרות בקשר למצבך.

Let those who are in favour of their stars

,Of public honour and proud titles boast

,Whilst I, whom fortune of such triumph bars

.Unlooked for, joy in that I honour most

Great Princes' favouritestheir fair leaves spread

,But as the marigold at the sun's eye

,And in themselves their pride lies buried

.For at a frown they in their glory die

,The painful warrior famoused for fight

,After a thousand victories once foiled

,Is from the book of honour razed quite

:And all the rest forgot for which he toiled

,Then happy I, that loved and am beloved

.Where I may not remove nor be removed

"William Shakespeare, "Sonnet 25

כשמאז שעברתי דירה אני מזמזם את השיר "עבריין" של הדג נחש. (שורות נבחרות: "הקושי הכלכלי שלי מכניס שוב לראשי שלי רצון להיות פלילי, שלילי" וגם "הכסף שחור, אין עליו מיסים, לא יסגור את המינוס אבל ימלא את הכיסים... ככה שנראה לי שלמכור סמים זה פשוט מאוד וגם הכי כדאי")

וגם תחשבו מה זה אומר שהפוסט הזה מתחיל במשפט כזה ומה הוא הולך להכיל. אני לא רוצה לראות אף תגובה בנוסח "מה אתה בוכה?" כי אני חושב שהבהרתי יפה מאוד שזו המטרה של הפוסט הזה. לפחות תגידו תודה שבאמת יש פה לפעמים גם פוסטים עם מטרה, או שתפסיקו לקרוא ברגע זה.

תוצאות חיפושי העבודה עד כה הבהירו לי יפה מאוד דבר אחד:

אני שונא את העיר הזאת. אפילו אם אני אעבוד באבטחה שוב, באותו תפקיד בדיוק שעבדתי קודם, אני אקבל 4 שקל לשעה פחות ממה שקיבלתי ברעננה. ואני כבר קיויתי שחודש חדשיים ואני אקנה לעצמי איזו פורשה 911 טורבו חדשה (מה? רק מליון וחצי שקל! השאיפות שלי מאוד הגיוניות!). בינתיים, אפילו זה לא קיים. אתמול קמתי מוקדם כמו שצריך, התלבשתי יפה והלכתי לבניין "מוטורולה", איפה שקיויתי להיפגש עם אחראי האבטחה ולהתחיל להזיז עניינים. כמו שחשבתי, המאבטח שם באמת יושב בפנים עם מזגן, והיה לי הרבה זמן לשקול את זה בזמן שחיכיתי לבן אדם קצת יותר משעה. כמובן שהוא לא ענה לטלפון או משהו כזה, באמת מוגזם ממני לצפות שהוא יעשה כזה דבר.

בלשכת התעסוקה גם נתנו לי אבטחה, אבל זה היה די צפוי. בדקתי את האפשרויות, רק כדי שאני אוכל ללכת שבוע הבא ולמצוא תירוץ למה לא לקחתי את העבודות האלה. הראשונה היא לא ממש אבטחה אפילו, סתם לעמוד בכניסה של איזו חנות ספורט. זה בדיוק מה שחסר לי. שלא תהיה אפילו חברה שתספק לי תנאים סוציאליים בסיסיים שכל עובד מקבל על פי חוק. השניה הייתה חברת "השמירה", ופה כבר באמת חשבתי שנפלתי, כי ללכת לחברת אבטחה גדולה ומוכרת ולא למצוא עבודה דורש כשרון מיוחד.

תמיד אמרתי שאני כשרוני. לא שאבטחת בתי חולים זה כליל השלמות, אבל הייתי מוכן גם לזה. אלא שהם דורשים לוחמים. אפילו לא טירונות קרבית, פשוט לוחמים, עם תעודת לוחם ותחת שעדיין כואב ממה שהם עשו בצבא. באמת, לשמור על כל מיני אנשים שעומדים גם ככה למות זה הרבה יותר חשוב מלשמור על ילדים בבתי ספר, אני מסכים לחלוטין.

גררררר.

הם הציעו לי משהו אחר, באותו שכר בערך (21 שקל לשעה. מחר אני בבנק לבדוק אופציות השקעה במניות), רק שזה עבודה של יומיים בשבוע, לילה (12 בלילה עד 7 בבוקר), וכאילו זה לא מספיק, גם "מדי פעם שבתות". לא שזה באמת מטריד אותי, עניין השבתות, אם אין לי חיים באמצע השבוע אפשר גם לוותר על סופי השבוע על הדרך, אבל יש בעיה עם עבודה שהיא לא משרה מלאה, כי מס הכנסה אוטומטית מוריד 50% מהשכר מכל עבודה שהיא לא עבודה ראשונה. (לא ש-21 שקל לשעה זה לא הון תועפות, כמובן. אם עושים מנוי לבלייזר זה מספיק לחודש אחד ועוד נשאר אפילו מספיק כסף לכדור 9 מ"מ אחד לתקוע בראש).

בדרך חזרה הביתה עוד הספקתי לעבור במשרד של איזה חברת כח אדם, ושהם יציעו לי עבודה במפעל. כן, זה בדיוק מה שחסר לי. כל היום על הרגליים בשביל שכר מינימום אם יש לי מזל, וכמובן תנאים סוציאליים של תרנגול כפרות קצת לפני השחיטה.

double גררררר.

יש גם דברים חיוביים. נניח, אני מעריך שעוד 60 שנה לכל היותר אני אמות. וזה אפילו בלי להחשיב אפשרות של דריסה, תאונה בבית (רוב התאונות הקטלניות קורות בבית!) וכמובן שאי אפשר לפסול אפשרות של פיגוע בעיר בה אני גר. רק היום עברתי פעמיים ליד אנדרטה לזכר כמה ילדות שנרצחו. הסיכויים לטובתי, אבל עם המזל שלי אפילו זה לא יקרה. או שאני אזכה בפיס ואז זה יקרה. כן, זה יהיה ממש משעשע, הא, מרפי? חתיכת אדיוט.

טוב, איבדתי את חוט המחשבה, למזלכם. ככה זה כשקוראים לי פעמיים באמצע הכתיבה ואחת הפעמים היא לארוחת צהריים שהייתה לא רעה בכלל וקצת שיפרה לי את מצב הרוח.

בתוכנית לעתיד: פוסט על החיובי והשלילי בלגור עם אבא שלי. צפו פגיעה, או יותר טוב, צפו בטלויזיה, המוח אמנם עובד פחות בזמן צפיה בטלויזיה מאשר בזמן שינה, אבל הוא עדיין עובד יותר מאשר כשאתם קוראים את הבלוג הזה, אלא אם כן אתם כמוני ומדמיינים שיטות עינויים מגוונות ומקוריות לאנשים שמתבכיינים בבלוג.

כן, כאילו ממש יש לי כוח לקרוא משוררים בריטים מתים כשאני גם ככה במצב רוח רע.

הדג נחש - עבריין

האם אני על סף משהו טוב או שאולי בפתח של כלום?
עובד חצי משרה עם שכר זעום
אלה בלי ספק הימים הנוראים
צודקים לחלוטין היהודים, הספרדים שמתחילים חודש קודם לבקש סליחה,
לחפש מחילה מסתור
עד שהזעם יעבור, יעבור.
הקושי הכלכלי שלי מכניס שוב לראשי שלי רצון להיות פלילי שלילי,
עבריין עם צווארון כחול לבן, מה יש, בסמים אני
כבר כמה חודשים לא משתמש,
אז לא יהיה לי שום פיתוי כשאני אעביר שקיות בין
הידיים, מפה ניקח מאה משם נגלח מאתיים.
הכסף שחור, אין עליו מסים, לא יסגור את המינוס
אבל ימלא את הכיסים,
את הכיסים הוא ימלא במזומנים, טאבין תקילין.
בשביל הטרנדים אני לא מספיק, בשביל הסטודנטים
זה קצת יותר מידי,
ככה שנראה לי שלמכור סמים זה פשוט מאוד וגם
הכי כדאי.
אלה כמו גם אלה מחפשים את הירוק,
קח אאונץ תביא הכסף, שחק אותה גבר תשתוק.
תיסע הביתה בזהירות, תיזהר לא למות,
אני אשב לי בסלון ואתעשר קלי קלות.
ואולי ככה סתם בשביל הכיף והמחאה
אלך פעם בשבוע ללשכה לחתום אבטלה.
כי אני-

עבריין צווארון כחול לבן
עבריין צווארון כחול לבן
חיים פעם אחת, מתים פעם אחת,
ובאמצע מקבלים הזדמנות, אבל רק אחת,
להישרד לא להיכחד, להישרד לא להיכחד...

אולי תחילת עידן חדש, דנדש. אולי המשך ישיר של
הסתם והקיים.
מתפרנס בדוחק, לא מסתכל לרוחק. לא.
לא משנה, שטויות, אם המצב יחמיר ויהפוך ממש
איום
אפשר כמו ברמדאן, לגזור על עצמי חודש של צום.
צודקים לחלוטין הערבים המוסלמים שמתפללים חזק
חמש פעמים ביום, חצי זין מאל אקצה יש פצצת אטום-
בום, בום, בום!
שאנן לאפנות אבל רענן לרעיונות, לביצוע של
פשעים קטנים, לא מזיקים
אפשר למשל ללכת לחלפן כספים, נגיד ברחוב
סלאח א דין
ולקנות עשר אלף ירוקים מזויפים במשהו סביב
עשרת אלפים שקלים אמיתיים
ואז כמו קינג להסתובב עם רבבה של דולרים,
מזמין את כל העולם לדרינקים וסיגרים.
בשביל הערסים אני לא מספיק, בשביל הצפונים זה
יותר מדי,
ככה שנראה לי שלמכור דולרים מזויפים זה חד
וחלק וגם הכי כדאי.
אלה כמו גם אלה מחפשים את הירוק,
אני נותן אחלה מחיר, תיתן ת'כסף תשתוק.
תיסע הביתה בזהירות, תיזהר לא למות,
אני אשב לי בסלון ואתעשר קלי קלות.
ואולי ככה סתם בשביל הכיף והמחאה
אלך פעם בשבוע ללשכה לחתום אבטלה.
כי אני-

עבריין צווארון כחול לבן
עבריין צווארון כחול לבן
חיים פעם אחת, מתים פעם אחת,
ובאמצע מקבלים הזדמנות, אבל רק אחת,
להישרד לא להיכחד, להישרד לא להיכחד...

יתכן סיכוי לשינוי, אבל אפשר שגם לא,
עובד כל כך קשה למרות המיתון או בגללו
אני כורע תחת העומס מרגיש כמו בעונש.
צודקים לחלוטין כל מיליוני הנוצרים שמפנים ת'לחי
השניה בלי קרב,
מתפללים לאדם שתלוי על הצלב.
אבל לא אחד כמוני יישב ויהיה אומלל,
אני נולדתי בארץ אני חצי קרימנל,
נולדתי בארץ חצי קרימנל,
נולדתי בארץ חצי קרימנל.
נולדתי בארץ

עבריין צווארון כחול לבן
עבריין צווארון כחול לבן
חיים פעם אחת, מתים פעם אחת,
ובאמצע מקבלים הזדמנות, אבל רק אחת,
להישרד לא להיכחד, להישרד לא להיכחד...