איך חול יכול להיות מהיר?

אני מזהיר את כולכם מראש: הפוסט הזה לא הולך להיות משעשע, או שנון (והפעם בכוונה, לשם שינוי), או מבדר באיזושהי צורה. אם התחלתם לקרוא במטרה להשיג מה שזה לא יהיה שאתם משיגים מלקרוא את הפוסטים שלי על הטכניון, תפסיקו עכשיו, ותחסכו לעצמכם זמן, כי אני כותב את הפוסט הזה בזמן אמת, ואני לא יודע באיזה אורך הוא יהיה, יש מצב שהוא יתארך אפילו מעבר לאורך הממוצע. כן, פוסטים ממורמרים יש פה הרבה, אבל פוסט ממש דכאוני כבר לא היה לי הרבה זמן. איזה יופי שהחיים שלי יודעים לאזן את המצב רוח הטוב שלי בעזרת דברים כאלה.

קיבלתי תוצאות מהבחן בחדו"א, חוץ מטל (שישב לידי בזמן שבדקתי) וממני אף אחד לא יודע כמה קיבלתי, ואם זה יהיה תלוי בי, גם אף אחד לא ידע. מה שכן אפשר להגיד, שזה היה ציון גרוע ברמות. פלאשבקים מהמכינה, כבר אמרתי?

עוד משבוע שעבר הכרתי בעובדה ש-87 זה ממש לא ממוצע ריאלי לשאוף אליו בשנה ראשונה בהנדסת חשמל (87 זה מצטיין דיקן בטכניון, אם אתם צריכים קצת פרופורציות), והשבוע כבר ניסיתי למצוא זמן לקבוע פגישה עם היועצת ורכזת מלא"ך, לראות מה הן יכולות להציע לי. באותו זמן גם בדקתי עם אמא שלי, אבל בסוף שנה היא לא ממש מוצפת בזמן, אז עדיין לא דיברתי עם שום סמנכ"ל או מהנדס תעשיה וניהול מהחברה. מצד שני, אמרתי לדן שאם הוא יכול לסדר לי שיחה עם אבא שלו (שעובד עם מהנדסי אווירונאוטיקה בתע"ש) זה יהיה נחמד. פגישה לא השגתי, כי הפקידות באולמן עובדות שעתיים ביום, לא כולל חמישי, ומה לעשות שבין השעות החופשיות שלי בטכניון יש גם שיעורים. אבל התחלתי לשנע את עצמי לקראת מטרות קצת יותר ברות-השגה. השבוע, כמו שאמרתי, קיבלתי את התוצאה של חדו"א, מה שטרף את הקלפים שלי, גרם אותם והעלה אותם באש.

כן, אני יודע שזה רק בחן אמצע, הוא מגן, הוא לא משפיע על הציון, וכל החרא הזה. אבל עובדה ששליש ממי שעשו אותו קיבלו מעל 75, ולא, לא כולם עתודאים. השאלה שישר עלתה לי היא "מה לעזאזל אני עושה כאן?" , וקרוב אחריה "אולי אני פשוט לא מתאים לטכניון?" וכדומה. בסדר, החדו"א שאני עומד להיכשל בה היא הרבה יותר קשה מהקורסים האחרים, אבל זה לא בגלל שהם קלים. ככה זה פשוט הטכניון. אולי הוא פשוט לא בנוי לאנשים כמוני, או שאני לא בנוי למוסדות כמוהו. כך או כך, התוצאה תהיה זהה, בזבוז טוטאלי של שנת לימודים, כסף, שלא לומר שאני ממש לא נעשה צעיר יותר, גם אם אנשים אומרים לי שבלי הזקן הם בכיף היו נותנים לי גיל 19.

ממש לא בא לי להסתכל על הכרוניקה שלי בכמה השנים האחרונות, אבל איכשהו אני תמיד חוזר לזה, לאותו מעגל קסמים של "טוב, יש לי מלא דרכים להיכנס לטכניון, אז זאת לא עבדה, בסדר, יש עוד." ואיכשהו כל פעם הטכניון מחכה לי מעבר לפינה עם מחבט בייסבול. מתישהו, יגמרו לי הדרכים, וזה עומד לקרות ממש בקרוב.

נמאס לי שאנשים אומרים לי שאני חכם. באמת, נמאס כבר. תפסיקו. אתם לא מכירים אותי.

אתם לא יודעים אם אני חכם אחרי שיחה, או יותר גרוע, התכתבות של רבע שעה איתי, אז אל תחליטו על סמך התחושה הראשונית שלכם, ואם אתם אומרים את זה כדי להחניף, אז זה גרוע שבעתיים. אני לא אוהב את זה בכלל.

אתם יודעים מי אתם, וכל פעם שאני בא לאחד מכם ומספר על עוד כשלון, ואתם אומרים לי, בציטוט נבחר שעולה לי לראש: "זה סתם בחן אמצע, בגמר תפציץ" זה ממש לא עוזר להרגשה הטובה שלי. כולם מצפים ממני לגדולות, והגיע הזמן שתכירו בעובדה, שאולי אתם טועים.

אולי אני באמת סתם בן אדם ממוצע, ואנשים ממוצעים לא מתקבלים ולא לומדים הנדסת חשמל בטכניון. אני מודע ליכולות שלי, ואין לי שום צורך או רצון בזה שתחליטו שאתם יודעים יותר טוב ממני למה אני מסוגל. אני שונא שאנשים מצפים ממני להצליח.

שניה רגע. לא מתאים לי עברי לידר קצבי, ובטח שלא Roxette עכשיו. אה. עם הרשימה שלי זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע כזה דבר. Pink Floyd - Nobody Home.

זה לא מגיע לי, כל הקטע הזה. לא מתאים לי בכלל, ותסלחו לי אם אני נשמע כמו חותך-ורידים בן 13, אבל ממש נמאס לי מזה. כל דבר נראה לי בר-ביצוע בעליל עד שאני מתחיל אותו, וכל דבר מתגלה כממש לא כזה כשאני כבר עמוק בפנים. החיים האלה ממש מתחילים להימאס עלי. אפשר לקרוא למה שיש לי "צרות של עשירים", אבל זה לא הופך אותן לפחות צרות.

כל מה שרציתי במספר השנים האחרונות זה ללמוד בטכניון, זה היה מין חלום שלי, אם תרצו, אבל מסתבר שזה גם יותר מדי. חשבתי שמעט שאיפות זה דבר טוב, אבל אם גם המעט שביקשת לא מגיע, לא נשאר לך שום דבר.

זאת ההרגשה שלי עכשיו. אין לי כלום. אין לי שום שאיפות, שום רצון, שום כוח. כל פעם לנסות ולהיכשל זה לא צורה לחיות.

אני מרגיש כמו אדיוט, במקרה עברתי וקראתי את הפסקה האחרונה ואני נראה בדיוק כמו האנשים האלה שאני צוחק עליהם, אבל באמת שכרגע אני כותב במאה אחוז תסכול. נמאס לי לקחת דברים בקלות, נמאס לי לא להתייחס לדברים כאילו זה סוף העולם. אני עושה את זה כבר כמה שנים, וטוב זה בטח שלא הביא לי. נמאז לי לא להיות מסוגל להפחית את שעות השינה שלי לכאלה של בן אדם נומרלי, נמאס לי מזה שאני אף פעם לא מצליח ללמוד כמו שצריך בסופי שבוע, ולכל הרוחות, נמאס לי מלהיות כל כך חלש אופי. יום שלישי שעבר הלכתי לישון באחת. יום רביעי בשתיים וחצי, בגלל שיחות עם נשים. כמה מעורר רחמים זה, שהדרך שבה אני מרגיש שלאנשים אכפת ממני היא דרך שיחות עם בחורות שלא פגשתי בחיים שלי? מישהו צריך לגאול אותי מיסורי, בחיי.

הנה, מצאתי כותרת לפוסט. ידעתי שישתלם להשאיר את זה ריק. נראה לי שאני אחביא את הדיסקים של המוזיקה הישראלית שלי לפני שאני אסע לאבא שלי, לשמוע "היהודים" במצב כזה פשוט יגרום לי להסיע את ג'ינה לאיזו תעלה, וגרמתי לה כבר מספיק נזק בעבר.

אני מתחיל למדר שאיפות. הנה אחת להיום: לחזור בחיים מהביקור אצל אבא שלי. הנה אחת למחר: להשתכר עד שיקח לי דקה וחצי לענות לשאלה "איך קוראים לך?" ושאני בכלל לא אדע לענות לשאלה "למה אתה שוכב על הכביש בלי בגדים?"

אני לא רוצה בכלל לזכור שקיים כזה דבר כמו הטכניון, ששם אני סתם בן אדם אפור וחסר משמעות, עוד סטטיסטיקה של אנשים שלא היו צריכים להתחיל ללמוד שם מתכתחילה.

תסלחו לי, המצב גרוע.

Metallica \ Trapped Under Ice

I don't know how to live trough this hell
Woken up, I'm still locked in this shell
Frozen soul, frozen down to the core
Break the ice, I can't take anymore

Freezing
Can't move at all
Screaming
Can't hear my call
I am dying to live
Cry out
I'm trapped under the ice

Crystallized, as I lay here and rest
Eyes of glass stare directly at death
From deep sleep I have broken away
No one knows, no one hears what I say

Freezing
Can't move at all
Screaming
Can't hear my call
I am dying to live
Cry out
I'm trapped under the ice

Scream from my soul
Fate, mystified
Hell, forever more
No release from my cryonic state
What is this? I've been stricken by fate
Wrapped up tight, cannot move, can't break free
Hand of doom has a tight grip on me

Freezing
Can't move at all
Screaming
Can't hear my call
I am dying to live
Cry out
I'm trapped under the ice

שבו לפני שאתם קוראים את השורה הבאה: הפוסט הזה לא יכיל הרבה מידע על חיי הטכניון שלי, שקיומם אכן מוטל בספק. כלומר, אין הרבה בחיים שלי חוץ מהטכניון כרגע, וגם מה שאני עומד להזכיר מתקשר בצורה כזו או אחרת לטכניון כפועל יוצא מן העובדה הזו, אבל אין שום דבר שקשור לטכניון ורק לשבוע שעבר, כך שבכל זאת הדברים הללו שווים אזכור. עקבתם? אם כן, אשריכם, כי אני איבדתי את עצמי אחרי הפסיק השני במשפט הארוך הזה. בכל מקרה, הנה אני מתחיל:

כבר מספר שבועות אני בתיזוזים כדי להעביר את ג'ינה טסט. למעשה, אבא שלי נמצא בתיזוזים יותר ממני, אבל גם אני תורם את חלקי, מאז הפעם הזו לפני שבועיים כשהוא לקח את ג'ינה בפעם הראשונה לבדו לחדרה (השאיר את הפולו קלאסיק של העבודה חונה על הרחוב שלי ליום אחד) והחזיר אותה, אני חייב לציין, אחרי שטיפה חיצונית, פנימית, עם מיכל דלק מלא, אגרת טסט משולמת ובלי שום ליקוי פרט לאחד, שמנע מאיתנו להשלים את הטסט - מספר מנוע.

הבירוקרטיה הישראלית מחייבת שעל כל מנוע יוטבע מספר, פעם על ראש המנוע ופעם נוספת על חלק אחר. המנוע של ג'ינה חדש, והורכב עם מספר על ראש המנוע, אבל ללא אחד נוסף. מה שאומר שאת הטסט לא יכולנו לעבור. שבוע שעבר נסעתי לנתניה, משם למכון הרישוי בחולון להטבעת מספר, ואז שוב כל הדרך חזרה הביתה. השבוע השלמתי את הטסט, כשנסעתי בבוקר השכם לחדרה כדי להראות את המנוע המוטבע כפליים. שבוע הבא אני גם אלך לטיפול קצר נוסף בנתניה לחבר את הצ'וק, כי זה עסק מתיש להניע דייהטסו שנת 88' בערבים חורפיים קרים בלעדיו, וכנראה שכשהרכיבו את המנוע לא ממש חשבו על העניין לעומק. אבל לפחות עם הטסט סיימתי, ובעז"ה שנה הבאה לא יהיה כזה סיפור (איכשהו, אני מסופק. כל שנה יש בעיה אחרת).

הייתי במפגש מלא"ך ביום רביעי. פגשתי את היועצת, את הרכז היוצא ואת הרכזת הנכנסת, את החונכת שלי ועוד אחת. קובי, אגב, עזב מסיבה זו או אחרת בשלב כלשהו ולכן לא שמעתי ממנו מאז הפעם הקודמת. נקודות חשובות לציון במפגש הזה:

1) בהשוואה לאנשים אחרים במלא"ך, הסכם שלי לא רע בכלל.

2) איך שהיועצת ניסחה את זה: "קוראים לכם מלא"כים כי המטרה שלנו היא להעיף אותכם מהמסלול כמה שיותר מהר ולפקולטה אמיתית." רוב המפגש היה כדי לומר לנו כמה לא ריאליסטי מצידנו לצפות להתקבל לפקולטה שאנחנו רוצים (הממוצע המינימלי שאני צריך, תקשיבו טוב: שמונים ושבע.) וכמה יותר טוב יהיה אם פשוט נתקבל בינתיים לפקולטה אחרת ונמשיך משם (כי בכל שנה אפשר לעבור פקולטה על סמך ציונים.)

3) האפשרויות העומדות בפני: מכונות, אווירונאוטיקה וחלל, הנדסת תעשיה וניהול, או פשוט לצאת עם ממוצע 87 מקורסים כמו חדו"א 1 ת' ואלגברה 1 מ', ואם אני כבר בשוונג, לתפוס את אוסאמה בין לאדן ולהקים מזרח תיכון חדש.

תעשיה וניהול (הקרויה בפי רוב מעשיה וטיול או הנדסת הדשא) היא מין הכלאה מוזרה בין כלכלה למחשבים, לאלו מכם שלא מעורים בתחום. הלימודים בפקולטה הם מהיותר קלים בטכניון, אבל הכניסה לפקולטה לא כל כך קלה (הממוצע המשוקלל המעודכן של הבגרויות שלי הוא 102.5 והפסיכומטרי שלי הוא 673, ואני גבולי). הפקולטה יכולה להוות קרש קפיצה לחשמל, ולא פחות חשוב, להקנות מקצוע בהיי טק גם אם אני אשאר בה עד הסוף. B.Sc ולא B.A, ובסך הכל, פרט לעובדה שהיא נלעגת על ידי פקולטות אחרות, אין באמת יותר מדי בעיה איתה. אם ילעגו לי, אני אנסה למצוא כתף נשית לבכות עליה, מה שיהיה די קל בהתחשב בעובדה שיחס הנקבות\זכרים בתעשיה וניהול גבוה פי חמש או שש מאותו יחס במחשבים או חשמל.

כן, אז אני מנסה למצוא כל יתרון אפשרי. אתם יכולים להאשים אותי, בהתחשב בזה שעוד חצי שנה אני כבר אמנם אהיה סטודנט בדרך אמיתית לתואר בטכניון, אבל לא בדיוק לתואר אליו ציפיתי?

בכל מקרה, עדכונים יבואו אחרי שאני אנהל דיונים ארוכים עם הרכזת, היועצת, מנהל השמה בחברה שאמא שלי עובדת בה (שהאנשים אותם היא מעסיקה הם מהנדסי תעשיה וניהול רובם ככולם) והפקולטות הנוגעות בדבר. אם חשבתם שעד עכשיו דיברתי הרבה על הנושא, חכו חכו, עוד לא ראיתם כלום.

יום חמישי היה בוודאי אחד היותר גרועים שלי בטכניון. אחרי תכנון קפדני של מערכת שאפשר לי לסיים את יום חמישי ב-12:30 בצהריים תקעו לי את הבחן באלגברה באותו יום ב-17:30-19:30. מתי האוטובוס האחרון האקספרס שיוצא אלי בדרך הביתה, אתם שואלים? (בואו נניח ששאלתם, כי אני עומד להגיד את זה בכל מקרה) 20:40 מתחנה מרכזית חוף הכרמל. בהתחשב בעובדה שיש לי עוד אוטובוס עירוני לקחת, שהנסיעה בו אורכת בערך 25 דקות, ושהתחנה מרוחקת בערך רבע שעה הליכה (עם תיקים אני הולך יותר לאט, בכל זאת) מהדירה, וההליכה לדירה מהטכניון אורכת כמחצית השעה, זה משאיר לי בדיוק 00:00 דקות להכין תיק מהרגע שבו אני מגיע לדירה עד לרגע שאני חייה לצאת כדי להספיק. אדם נורמלי ושפוי היה מקבל את גורלו ונשאר יום חמישי בחיפה או משלים עם מר הגזירה שעליו לקחת את האוטובוס המאסף. אני לא נוטה לכיוון הזה (לא לקבל את גורלי, להשלים עם גזירות או באופן כללי לנורמליות או שפיות). הצלחתי, בעזרת פרצי ריצה מבוקרת, להגיע לתחנת האוטובוס העירוני ב-20:02, כשהוא היה אמור לעבור ב-20:00. אמור, כידוע, הוא שם של דג. אני לא ממש יודע מתי הוא עבר, אם קודם או או אחר כך, אבל העובדה היא שעברו עוד חמש עשרה דקות מאז שהגעתי לתחנה, מתנשף ומזיע במעיל העור שלי, עד שהגיע האוטובוס אותו הייתי צריך. 25 דקות נסיעה, כבר אמרתי? מהירי המחשבה ביניכם בטח הגיעו למסקנה שהגעתי לתחנה המרכזית ב-20:42. לאוטובוסים יש נטיה לאחר, אבל לא כשהם יוצאים מתחנה מרכזית.

שורה תחתונה: האוטובוס המאסף יצא 25 דקות יותר מאוחר, והנסיעה בו אורכת 35 דקות יותר מבאקספרס. למרות שאמא שלי באה לאסוף אותי מהתחנה המרכזית בה ירדתי, רק באחת עשרה וקצת עודף הגעתי הביתה. אה, כן, ועד אותו רגע פרט לסנדביצ'ים שלי לא אכלתי כלום במשך כל היום. ואם זה לא מספיק, גם הבחן אמצע האלגברה לא היה קל. נותר לי רק להתנחם בעובדה שאת האנשים שציוני בחני האמצע באמת מגינים על הציונים האמיתיים שלהם אפשר לספור על יד אחת.

התחלית להוריד קליפים של נייטוויש ופנתרה וכל מיני דברים מוזרים. בסדר, אין הרבה מוזר בדיסקוגרפיה השלמה של Roxette או של The Corrs, אבל כשמגיעים לדיסקים כמו A Tribute to the Four Horsemen, שהוא אלבום של שירי מטאליקה בביצועי להקות מטאל ידועות יותר ופחות, כבר יש אלמנט מוזרות בר קיימא בעליל. אבל באמת, זה ממש נחמד למצוא קאברים של שירים ידועים (אחד התחביבים הסוטים שלי) ודיסק שלם של כאלה הוא אכן נחמד. הקליפים, אגב, מאוד נחמדים, וגם קל לראות איך נייטוויש התקדמו מקליפ שכולל כמעט כלום פרט לצילומי נוף (מרהיבים, בכל זאת) של פינלנד ואת הסולנית, לקליפים מושקעים עם אפקטים בהם אפילו רואים את כל חברי הלהקה מנגנים.

נו, אז אני משועמם. לא באמת חשבתם שאני לומד כשאני בבית בסופי שבוע, נכון?

כמדי שבוע, נפתח בבדיחות טכניון:

אחרי שמישה הוסיף בטעות פסיק איפה לא צריך, מה ששינה את כל התשובה שהוא כתב: "פסיק אחד בפקינג יכול לשנות מרחבים וקטורים בצד השני של העולם."

רועי, בתרגול פיזיקה - "בא לי לטוס לוושינגטון Dc ל-dt." (אל תטרחו לנסות להבין אם אתם לא לומדים פיזיקה, יהיה מאמץ עקר).

שוב רועי, הפעם בהרצאת פיזיקה - "Ep קאי-יי, בן זונה."

ושיחה אפיינית בתרגול חדו"א:

- "למה כל המתמטיקאים צרפתים?"

- "מה עוד יש לעשות בצרפת?"

- "להתקלח. או לשרוף יהודים."

והסגל:

הספארי - "זה שאני לא מצליח להוכיח את המשפט לא אומר שהוא לא נכון." אני מסכים אם זה, אם אתה מסכים שכשהמרצה לא מסוגל להוכיח משפט, ממוצע נכשל בקורס לא יהיה דבר מפתיע.

"ככל שאתם יותר אינטיליגנטים יותר קשה לכם לקבל את מה שאני אומר." ומה, לדעתך, זה אומר על הקורס?!

"מי לא מבין כלום? זה מעכשיו, או מתחילת הסמסטר?"

אמיתי - "המבחן מורכב מארבע שאלות פתוחות, שזה טוב לכם ורע לנו." אני עשיתי את הבוחן, תסמכו עלי- זה רע גם לנו.

"רגע, זה נכון, מה שאני אומר?" עד לשיעור הזה הייתי גאה שיש לי מתרגל שכנראה לא בא לשיעור דלוק. אז טעיתי.

אלכס - "אני מסביר את מה שרציתי להוכיח, כי אם לא, משלמים את המשכורת שלי למישהו אחר, ואנחנו מנסים להימנע מהמצב הזה." 'אנחנו' זה אתה ואישיות המפוצלת שלך?

 "אנחנו נבחן שאלה שהרבה סטודנטים נתקלים בה בשלב מוקדם מדי בחייהם - "

- "מה אני עושה פה?"

"לא, בזה בדרך כלל נתקלים בשלב מאוחר מדי בחייהם."

"תרומתו העירית של מרקיז דה לופיטל הייתה שהוא כתב ספר מהשיעורים הפרטיים בעל פה שהוא קיבל מברנולי, שזה בוודאי יותר טוב מלראות הרצאות בוידאו."

נ, ני, ניר קציר - "אני אומר לכם כבר עכשיו, שבהרצאה הזו לא תבינו כלום, בבאה, לעומת זאת, לא תבינו שום דבר, בשלישית תבינו מה אתם לא מבינים, שזה הכל, ורק הרביעית תתחילו להבין." רגע... לא הבנתי.

"אני לא עושה דוגמאות כמו בחוברת, כי הבטחתי שלא תבינו כלום מההרצאה ואני רוצה לקיים את ההבטחות שלי."

"לפעמים בסוף ההרצאה אני רואה אחד או שניים שמתביישים להגיד שהבינו, אז אני מהר מהר מכניס עוד איזה שני משפטים, כדי שאף אחד לא יבין."

בקשה: "אתה יכול לחזור על זה?"

"למה, את רוצה להבין? סיכמנו שלא מבינים את ההרצאה!"

השבוא חולקו שאלונים להערכת מרצים, מתרגלים וקורסים בזמן מספר שיעורים, הנה תגובות של כמה מחברי הסגל:

אסף - "לא להעתיק!"  אפילו את ההערכה בחדו"א אף אחד לא יודע לפתור לבד.

"זהו, אחרי השאלון אפשר סוף סוף להתחיל להתאכזר אליכם."  ועד עכשיו מה שעשית לא היה אכזרי?

אלכס - "זה לא בוחן, אתם לא חייבים להשקיע את כל הידע שלכם בזה." לא שאם היינו משקיעים, זה היה ממש משנה...

"אתם בתקופת מבחנים, רואים משהו עם משבצות שצריך לסמן וישר נלחצים."

ניר קציר - כשהבחור עם הטפסים נכנס (ההרצאה היא למעל 200 איש) - "עכשיו אתם יודעים למה לא תבינו, כי לא ישאר זמן להסביר."

"איזה טיימינג, נכנסת בדיוק אחרי שאמרתי להם שבארבע הרצאות הקרובות הם לא עומדים להבין את החומר."

וזהו. הנה קאבר של להקה בשם Primal Fear (רק בגלל השם מגיע להם יצוג) לשיר של מטאליקה:

Primal Fear \ Seek And Destroy

We are scanning the scene
in the city tonight
We are looking for you
to start up a fight
There is an evil feeling
in our brains
But it is nothing new
you know it drives us insane

Running,
On our way
Hiding,
You will pay
Dying,
One thousand deaths
Running,
On our way
Hiding,
You will pay
Dying,
One thousand deaths
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy

There is no escape
and that is for sure
This is the end we won't take any more
Say goodbye
to the world you live in
You have always been taking
but now you're giving

Running,
On our way
Hiding,
You will pay
Dying,
One thousand deaths
Running,
On our way
Hiding,
You will pay
Dying,
One thousand deaths
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy

Our brains are on fire
with the feeling to kill
And it will not go away
until our dreams are fulfilled
There is only one thing
on our minds
Don't try running away
`cause you're the one we will find

Running,
On our way
Hiding,
You will pay
Dying,
One thousand deaths
Running,
On our way
Hiding,
You will pay
Dying,
One thousand deaths
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy
Searching,
Seek and Destroy

נתחיל בדברים החשובים. למי ששכח, הבטחתי עוד אז (ציטוט נבחר: "תושבי אשקלון, הכינו את המטריות. הולך לרדת גשם כבר החורף")שאני אעשה את זה, והבטחות, כידוע, צריך לקיים. אז כל מי שקורא את זה ותמך בהתנתקות, תקשיבו טוב, וכל מי שהתנגד מסיבה זו או אחרת, אנא הצטרפו אלי ואמרו: אמרנו לכם. סיימנו? טוב.

לא קרה לי יותר מדי השבוע. איכשהו, כולו עמד בצילו של יום רביעי, והבחן אמצע בחדו"א. האמת היא, שזה לא הפתיע אותי במיוחד. תכננתי לעצמי שאחרי הבחן בחדו"א 1מ', שהיה ביום ראשון, אני אנצל את שלושת הימים הראשונים של השבוע להתכוננות אינטנסיבית, כולל ביקור בסדנאות החדו"א שמתקיימות בערך כל יום בשבוע אחרי הלימודים. יום ראשון היה די אכזרי, עם הנסיעה לחיפה והכל, אז ויתרתי. נקודה חשובה לציון: זהו כבר השבוע השלישי ברציפות שביום ראשון אני לא ישן כמות שעות מטורפת, אפילו שבלילות שבת בדרך כלל לא יוצא לי לישון יותר מארבע או חמש שעות. ביום ראשון הספציפי הזה, ישנתי תשע. אנושי בהחלט.

משהו לחלוטין לא מוסבר: ביום שני קמתי עם מצב רוח טוב בצורה קיצונית. פשוט הייתה לי הרגשה כללית של כיף. בגלל ההתחלה המאוחרת שלי ברוב הימים, הרגלתי את עצמי למקלוחות בוקר, ארוחות בוקר, אפילו א"ג בוקר. חלק מהשילוש הזה אני לפעמים לא מספיק, ביום שני הספקתי הכל, ועשיתי את זה בקצב שלי, בכיף שלי, כשכל הזמן התנגן לי בראש "בוקר של כיף". פגשתי את עמית ורועי בשיעור הראשון (תרגול פיזיקה) וה-high שהייתי בו ממש התנגש עם המצב רוח שלהם, שני אנשים שיום לפני נבחנו בחדו"א. רועי ניבא שמצב הרוח שלי לא יחזיק עד הערב. הוא צדק.

אחרי הלימודים ישבתי בחוות המחשבים באולמן בתכנון כללי להכין שיעורים בספרתיות ואולי גם פיזיקה, וגם בדרך להוריד את הבחן סימולציה בחדו"א, לקחת אותו הביתה ולעשות אותו. כבר שלחתי את הכל להדפסה, ואז גיליתי שהמדפסת מקולקלת. תענוג. ישבתי לעשות את השיעורים בספרתיות, בזבזתי שלושה מתוך ארבעה נסיונות, והציון הגבוה ביותר אליו הגעתי היה 50. כשחזרתי הבייתה, אחרי שמונה בערב, הייתי מדוכא רצח. נקודה חשובה לציון: היום עם הכי הרבה הבדל בין המצב רוח בבוקר למצב רוח בערב שהיה לי במספר השנים האחרונות, לפחות.

את יום שלישי פספסתי כמעט לחלוטין, כי ישבתי בבית ועשיתי חזרה על חדו"א. ויתרתי על תרגול אלגברה והרצאה בפיזיקה, אבל שום דבר לא ימנע ממני להגיע להרצאות של ניר קציר בספרתיות. הפעם היא הייתה פחות מוצלחת מהקודמות, אבל עדיין משעשעת למכביר. שוב חזרתי הביתה בסביבות שמונה ומשהו בערב. נקודה חשובה לציון: הפסקתי להגיע להרצאות של ניר קציר עם השקפים. אחרי הפעמים הקודמות, החלטתי שהם רק יבלבלו אותי יותר, כי בניגוד למרצים האחרים, הוא ממש לא הולך לפי הסדר, ומסביר כל כך הרבה דברים שלא ממש קשורים שעדיף פשוט להקשיב ולקרוא את השקף אחר כך בבית.

יום רביעי הוא היום היחיד אותו אני מתחיל מוקדם. כדי לשמור על סדר הבוקר שלי כמו שצריך, וגם כי הלכתי לישון יחסית מוקדם ביום שלישי, קמתי בשש וחצי בבוקר. כן. אני, מרצוני החופשי, קם בשש וחצי בבוקר, אחרי שמונה שעות שינה סך הכל. מישהו צריך מלחי הרחה? עיסוי לב?

בכל מקרה, היום כלל שעתיים חופשיות כמו כל יום רביעי (צהרי יום ד'), שעת תרגול בספרתיות שגם היא, כמו הפסקת הצהריים, הוקדשה להכנה לבחן, ועוד שעתיים חופשיות אחר כך שקדמו לבחן, שגם הן כללו קריאה מחודשת של החומר (עד חצי שעה לפני תחילת הבחן, עדיין חזרתי על החומר). בקשר לבחן עצמו? הייתה רק שאלה אחת (מתוך ארבע) שלא ענינו עליה בכיתה. אפילו את זאת משיעורי הבית הכנו עם אלכס השיעור הכנה לבחן שהוא עשה לנו. ואפילו אם לא, הבחן ממש לא היה קשה, ואני לא אומר את זה רק בגלל שהיו אנשים שיצאו אחרי קצת יותר משעה (כי תמיד יהיו כאלה). הוא פשוט היה קל בצורה שלא תיאמן, בהשוואה למה שהכינו אותנו אליו.

אתם מרגישים שיש פה איזה "אבל?" וובכן... א-ב-ל בכל זאת הייתה שאלה אחת שלא הייתה קלה, וגם אלו שעשינו בכיתה צריכות להיפתר בצורה מסוימת, שאני לא בטוח שהייתה בדיוק הדרך בה אני פתרתי אותם. אני עדיין לא יודע מספיק על שיטת הניקוד במבחנים לא-אמריקאים בטכניון, אבל אני אופטימי, לפחות באמונה שלי שעברתי. הבחן בכל מקרה הוא רק מגן. גם את יום רביעי, אגב, סיימתי בסביבות שמונה בערב, בגלל הבחן. נקודה חשובה לציון: את הלקחים שלי מהבחן הפקתי, וזה מה שחשוב. גם השתחררתי מהאימה מהמקצוע הזה, מה שחשוב לא פחות.

יום חמישי ישבתי עם טל ופתרתי את התרגיל בספרתיות. מסתבר שהייתה לי בעית הבנה מטופשת ובסיסית, שאחרי שהתגברתי עליה כן קיבלתי את ה-100 שלי. אלכם שוב איחר לשיעור שלו, הפעם במשהו כמו רבע שעה, שמאוד משפיעה כשהשיעור הוא 50 דקות בסך הכל. צריך לבדוק מה קורה איתו. הוא אולי אחלה מתרגל, אבל זה לא יעזור לנו אם הוא ימשיך לאחר לשיעורים, כי יש חומר שצריך להספיק. בשביל שתי הנקודות החשובות לציון אני אקדיש פסקה חדשה, כי הן יקחו לי יותר ממשפט.

נקודה ראשונה: ישבתי באוטובוס בקרבת שני עתודאים שעשו איתי את הבחן, ובשלב מסוים חלקתי איתם את חכמתי ואת השיחה. אחרי שאחד מהם ירד בנתניה, עברתי לשבת ליד השני והמשכנו לדבר עד ששנינו ירדנו באותה תחנה. מסתבר שהוא אפילו גר לא רחוק ממני, והוא עושה רושם של בחור טוב. היה נחמד. אולי בהזדמנות אני אקח ממנו את הטלפון, שלא לומר רפרנסים בחדו"א. איך עמית אמר לי: "אחי, תמצא עתודאים. הכי טוב עתודאים." תהיתי איך אני מתחבר לילדים שרק הרגע סיימו תיכון, מסתבר שיד המקרה תרמה לעניין. תמיד אמרתי שיש לי יותר מזל משכל.

רק ירדתי מהאוטובוס העירוני ברחוב שלי, וראיתי פנים מוכרות מולי ברחוב, וכך פגשתי את אדם בפעם הראשונה מזה לפחות שנה שנתיים. מי זה אדם, אתם שואלים? בחור נחמד ומעריץ נלהב של אנימה ומנגה שהכרתי דרך אח של גיא מתישהו, ולא יצא לנו לשמור על קשר בזמן האחרון. דן עדיין נפגש איתו לפעמים, אבל בגדול אני שמעתי על המפגשים האלה רק בגוף שני. אז דיברנו קצת. וכשאני אומר "קצת" אני מתכוון שעמדתי באמצע הרחוב עם התיקים קרוב ל-45 דקות ודיברתי איתו. הילד מזכיר לי את עצמי בצורה מפחידה. השלמנו אחד לשני את המשפטים לפחות עשרים פעמים במהלך השיחה, וגם הוא גר לא רחוק (לא שזה משנה, לג'ינה יש מנוע חדש והיא נוסעת כמו הבובה שהיא). החלפנו מספרי טלפון וקבענו להיפגש. באמת, לחדש קשרים ישנים וליצור חדשים הם שני דברים מאוד מאוד אהובים עלי. יוצרים לי מין אשליית חיים מעניינים ומרתקים, ואשליות, אני תמיד אומר, הן טובות כמעט כמו הדבר האמיתי.

השבוע היה קצת חלש מבחינת המשפטים, אפילו ניר קציר היה דל יחסית (לפחות בדברים שאני יכול להעלות על הכתב), אבל בכל זאת, טרנד או לא טרנד?

לא היו בדיחות טכניון השבוע. כנראה לא ביליתי מספיק זמן בחברת רועי ועמית. אבל הנה לכם משהו מקורי:

לוקחים סטודנט מבאר שבע, מירושלים ומהטכניון לניסוי. אומרים להם "יש לנו מבחן לתת לכם, אבל מה? כולו בסינית. כמה זמן נראה לכם שתצטרכו להתכונן?"

הסטודנט מבאר שבע חושב, ואומר "טוב, חשוב לי לקבל ציון טוב, אז אני אטוס לסין, אני אלמד את התרבות, את השפה ואחזור. תוך חצי שנה אני מוכן."

הסטודנט מירושלים חושב, ואומר: "טוב, אני לא צריך לטוס, אני אשב עם ספר ואלמד, אעבור קורס בארץ, נניח שלושה חודשים ואני מוכן."

שואלים את הסטודנט מהטכניון "נו, כמה זמן אתה צריך?"

הוא עונה "סינית אמרתם? תנו לי לראות את המבחן רגע."

אכן, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה (שוב, זה לא שפספסתם את הפואנטה, זה פשוט שאתם לא לומדים בטכניון).

אסף - "זה ידוע שמנשקים רק דברים חלקים". (ואני אשאיר את זה לדמיונכם הפרוע איך הגענו לזה).

"אסף, אתה יכול להגביר את הקול?" (נאמר ישר אחרי המשפט הקודם)

"מה, פתאום נעשה מעניין, אז רוצים לשמוע?"

"אתם סטודנטים לחשמל, כרגע אתם לא יודעים כלום על חשמל, אז אני אספר לכם."

"מי שרוצה לצאת מוקדם לשיעור של דניאלה באלגברה, עכשיו אני לא מסתכל."

"אם אלכס עשה משהו וגם אני עשיתי אותו דבר, זה נכון. אם יש בינינו חילוקי דעות- הוא צודק." אני אמרתי את זה קודם - אלכס המלך.

"נניח שאתם אינטיליגנטים..." נחמד מצידו.

מישה - "1 כפול 2 זה לא 0, נכון? זה אחד." אהה.

"יצא 0, נו, היה צריך להיות מזל מזמן מזמן."

"כדי להוכיח, מה צריך? לכתוב- לא הרבה, אבל הכל נכון." הנחיות יקרות מפש לפני הבוחן.

"הייתי בקפריסין, ראיתי על שלטים מתמטיקה ברחוב." רבאק עם כל האותיות הקיריליות האלה.

רונן - אחרי שהתבחבצ'נו, בואו נתבחבץ' עוד קצת." ציטוט מדויק של מה שהוא אמר, אני נשבע.

"אתה לא צריך יותר להקפיד?"

"אתה מוזמן להקפיד, אני אעשה את זה ככה."

אלכס - שאלה: "אלכסנדר, אתה יכול לקבל מייל בעברית?" (מישהי ישראלית למהדרין).

"כן, אני יכול גם ברוסית אם את רוצה."

שאלה: "אז בעצם הוכחנו את זה?"

"כן, שימי לב שיש פה נקודה שמנה כזאת עם קו מתחתיה."

"הפונקציה צריכה לקבל מה? ויותר חשוב, למה?!"

"יש לכם תרגילים דומים בשיעורי בית, ברמות שונות של גועל."

ניר קציר - שאלה: "מה קורה את מחברים שתי יציאות של שערים לוגיים?"

"במקרה הזה זה יפעל, כי כבר העברת את המידע, וזה שמאחורה יש גיצים ועשן כבר לא אכפת לאף אחד."

"מה שטוב בפתרון שלך זה שהוא ישים. לא נכון, אבל לפחות ישים."

"ענית תשובה לא טובה. היא נכונה, וצריך שהתשובה הראשונה תהיה לא נכונה כדי שאני אוכל להסביר. אין, שרפת אותי. הרסת לי את השיעור."

זהו. הרשימה דלה קצת, אבל זה מה יש.

והנה שיר שהתחברתי אליו השבוע (במקרה שמעתי אותו ביום שני):

יהודה פוליקר \ נמס בגשם

גשם יורד בחוץ, הוא לבד וקר לו
בטלפון הציבורי שומע קול שמוכר לו
זאת אמא שלו מהבית
אוטומטית, בקצרה
שלום, תשאירו הודעה ואתקשר בחזרה
זה דחוף לו נורא
אבל היא, מה היא יודעת
היא רואה פופוליטיקה
והיא בקושי שומעת
היא אמרה לו: אל תגור פה
גם אבא שלו אמר
אחד כמוך לא אצלנו
לא בקשנו עוף מוזר

גשם בחוץ ממשיך עוד לרדת
אמבולנס מיילל, בכביש עוברת ניידת
ילד, איפה אתה גר
שואלים אותו כולם
אני בגן הציבורי
על הספסל מעל הים
הוא נראה לאחרונה עם תרמיל וסוודר
השאיר מעטפה על השולחן בחדר
וכתב בהמשך לשיחתם האחרונה
אחד כמוני לא יגור פה
עדיף לגור במלונה

נמס בגשם,עף ברוח
הן לא, לא יבכה
לבד כל הלילה
למי הוא מחכה
נמס בגשם, עף ברוח
בלילה קר כזה
אם יש אלוהים פה
גם הוא היה קופא

השעה כבר מאוחרת
אמא שלו במקלחת, עטופה במגבת
הגשם יורד, הכביסה שלה נרטבת
אבא שלו בטלפון הזמין וידאו וארוחה
ונרדם בתוך פיג'מה מול ערוץ המשפחה
גשם בחוץ והתנועה זוחלת
השליחים בדרך, שני שוטרים בדלת
הם מצאו אותו קפוא, חשבו שהוא נרדם
בקצה החשוך של העיר
על שפת הים

אם אתם קוראים את זה, כנראה שאתם מהקהל המצומצם של הקוראים הנאמנים שלי, שהסיבה היחידה שאני יכול למצוא לכך שאתם קוראים את הפוסטים שלי הוא שעמום מוחלט ועודף זמן פנוי, או מחסור חמור בתחביבים. כן, המטרה הכללית שלי הייתה מלכתחילה לסנן אנשים חסרי אינטיליגנציה בסיסית (אמרתם פקצות? צדקתם) ולחסוך מעצמי תגובות בנוסח "בלוג יפה, מוזמן לשלי" (הייתי מדמה סימוני פקצה, אבל יש גבול), ואני מוכרח ומאושר לציין שהמטרה הושגה, גם אם נגבו כמה קורבנות חפים מפשע.

If you want to make an omellete, you've got to break a few eggs, זה מה שאני תמיד אומר.

אני מודע לעובדה שלאף אחד לא אכפת כמה קשה לי בלימודים, ובכל מקרה נגמרות לי המטאפורות ללימודים בסמסטר א' במלא"ך במטרה לעבור להנדסת חשמל בטכניון. בואו נסכם את לימודי השבוע בכך שמכבש הלחצים הפך לפטיש אוויר , כי מצפה לי יום ארוך של חזרות בחדו"א מחר.

הצורך הבלתי מוסבר לחלוק איתכם את הזכרון הלקוי שלי בפוסט שעבר מנע ממני לחלוק כמה דברים אחרים, כמו לדוגמה החשדות שאיששתי והפרכתי בשבוע החולף. כן, כן, אני ממש מנסה לשמור על המשכיות בבלוג, אני יודע שקשה להאמין. אז הנה הם:

אכן, שיחות עם נשים הן השיא של השבועות שלי – בין אם לירז, אליאנורה, או עדי, וכן, אפילו אחותי שכנראה מעדיפה להיות עם החבר שלה של הסופ"ש מאשר לראות את אח שלה שחזר מהטכניון (אני ממורמר? לא...), השבועות שלי הפכו למערכות סולאריות של שיעורים שסובבות סביב אותן שיחות. עזבו שיחות, במקרה של עדי ומושא ההשחתה שלי כל מה שהיה צריך הוא הודעות ("היי חמוד התחלתי לעבוד ואני גמורה... מה שלומך? מקווה שטוב.. אולי נתראה בסופ"ש אני מתגעגעת" ו-"רק הלכת ויש לי בלאגן בחיים", בהתאמה). אמרתי זאת בעבר, ואני אומר זאת שוב: המצב, חברים, קשה.

אני מתבלגר בצורה הרסנית –  ואם אתם צריכים הוכחה לזה, תסתכלו על שעת העדכון. מה עשיתי עד עכשיו? רמז: לא שיעורי בית.

למדתי לקרוא לקורס בשמו הנכון – וזה היה חייב לקרות בשלב מסוים. מעתה, אמרו "ספרתיות" ולא "מספריות". לעולם לא עוד.