איך חול יכול להיות מהיר?

זה לא באמת פוסט. אתם מדמיינים.

הדבר הזה, לעומת זאת, הוא בהחלט פוסט... לכו תקראו.

[לכל מי שתהה איפה בכ"ס יש חוף, זה בסדר, גם אני לא יודעת.]

טוב, בתור אחת שלא תהסס להשתלט על דברים, הסכמתי למשימת ההשתלטות על הבלוג של קוויקי. מצד שני, אין לי ממש מושג מה לכתוב פה, כי קצת אין לי מוזה, אבל ננסה.

תהיתי לעצמי למה לעזאזל אני קיבלתי את המשימה הזו, אבל אז נזכרתי שאני די חייבת לו בגלל פרויקט האירוח, לא שלפי תנאי הפרויקט אני באמת חייבת, נו, אבל אני חלשת אופי, אז אני סולחת לעצמי, ואתם קוראים, סובלים בשקט ואפילו משאירים תגובה חביבה בסוף הפוסט. בבקשה? אחרי זה גם נזכרתי בעצם, שזה יכול לחסוך לי לכתוב פוסט בבלוג שלי (לא אין פה שמץ של טיפת פרסום סמוי) כי בעצם, פחות או יותר חטפתי אותו בימים האחרונים, או ליתר דיוק חטפו אותי מהבית בימים האחרונים, ופחות או יותר מה שעבר עליו, עבר גם עליי (חוץ מהטרקטור הזה ששקל כמה טונות מיותרות, damn למה הדברים האלה נופלים רק עליי ולא על אחרים >.<)

טוב, אז ככה. נתחיל מסביב. ביום שישי האחרון, הלכנו לסרט. או ככה לפחות חשבנו, תכננו, ורצינו.

מה שלא נכנס לתכנון הקפדני של "לצאת מחדרה, ליסוע ישר ישר ישר ישר דרומה, להגיע לכפר סבא, למצוא את קניון ערים בכ"ס, להיכנס ולבהות בג'וני דפ" (טוב, אני לא יודעת מה עם קוויק, אבל זה בהחלט היה בראש התכניות שלי P:) היה העובדה שהגענו לאיזה מקום די נטוש בעיר. מהתחלה לא היה לי הרבה מושג לגבי מה לו ולקניון, אם כי הייתה חניה, והיו חנויות, ולפי לא מעט מקורות זה מספיק להגדרה של קניון. אך לא כך היה הדבר. 20 דקות לפני שהסרט היה אמור להתחיל, הגענו למסקנה שזה לא המקום והתחלנו בשיטוטים ברחבי העיר (או ליתר דיוק סיבובים סביב רחובות מוזרים בעיר, ובעיקר כמה סיבובים סביב אותם רמזורים.. oO). בסופו של דבר, את קניון ערים מצאנו. היפ היפ הוריי. אבל זה היה במילא 5 דקות אחרי שהסרט היה אמור להתחיל. וגם אז מצאנו את עצמנו תוהים מי האדיוט שתכנן את הבנין הזה, כי מסתבר שנורא לא קל להתמצא בו. ובכלל, אם כבר מוצאים את בתי הקולנוע, מגלים שהם מחולקים ל-2, ודווקא את החלק שצריך לא רואים כ"כ בסביבה.

אז כן, את ג'וני לא יצא לי לראות באותו יום [:(]. מה שכן, השיטוטים באותו ערב, בהחלט הקלו את ההתמצאות למחרת.

ויהי בוקר ויהי ערב יום שבת.

לזכותנו יאמר, שלמחרת בהחלט הצלחנו להתמצא שם לא רע. אפילו הגענו בזמן! (הא, הא, לא תמיד אני מאחרת יותר מדי! P:)

נראה לי שלקוויק כבר נמאס מכל הדיבורים שלי על קפטן ג'ק ספארו, שבשלב כלשהו שמעתי מצידו משהו נוסח: "נו, אז מה, גם אורלנדו בלום מושי-מושלם?", ופה, מה שעצר את ההסברים על כך שלפעמים הוא כן ולפעמים הוא לא, ודווקא ממש מתאים לו להיות פיראט מושי-מושלם, היה העובדה שהסרט התחיל.

וכעת, כמה מילים על הסרט:

"awww ג'וני דפ כ"כ מושי-מושלם!!!11"

ואוי למי שיעז להגיד שזו לא ביקורת בונה.

סתם נו. אבל הסרט בהחלט היה טוב. לא יודעת אם יותר או פחות מהראשון. (במיוחד כי את הראשון ראיתי יותר מדי מזמן.. וגם כי הוא זכור לי יותר-מדי-לטובה).

בקיצור, אם אין לכם משהו טוב לעשות בקיץ הזה, ובמיוחד אם אתם בצפון ורוצים לברוח קצת מהעולם, הסרט הזה בהחלט שווה את זה. =]

טוב, די נמאס לי, מעכשיו קוויק כותב.

>.<

שמעו, יש לי וידוי קטן. מתחת לכל החזות של שונא-מתעב-ולא סובל הפקצות, מסתתר אדם שבעצם רוחש להן הערכה, ואף הערצה רבה.

חלום חיי, אחרי כמה חלומות אחרים בעצם, הוא לעשות סקס פרוע עם פקצה. בחיי, אני ממש מת לדעת איך זה.

אז ביום שישי, אחרי אותם שיטוטים חסרי פשר בכפר-סבא, ביקשתי מסקאי קצת עזרה, והלכתי לחפש איזה מישהי שנראית כאילו היא הותקפה ע"י מכונת צמר גפן מתוק (AKA לובשת ורודים, AKA פקצה.).

לכשלא מצאנו (ועשינו מספיק סיבובים בעיר, מה שמראה שהיצורות האלה מתחבאות טוב טוב דווקא כשצריך אותן) פרשנו בשיא ל "צ'יף באר".

אני חושב שאם יש לי משהו נגד המקום הזה, הוא זה שאין שם גינס. (*דקת דומיה למען כניסה לדכאון, חתיכת ורידים ויציאה מהדיכאון*) אז בסוף הזמנתי לף בראון. נזכרתי גם שלאוסף הבקבוקים שלי חסר אחד של לף בלונד, אז סקאי שודלה להזמין את זה. *מוהאהאהאהא* [סקאי ברקע: היי, דווקא הזמנתי את זה לבד.. זה שבסוף גם יצא שפחות אהבתי אותה זה אשמת הבירה P:"]

לאור ההבטחה החוזרת והנשנית שלי (והמרגלים ביניכם שקוראים תגובות שלא שייכות לכם אולי שמתם לב) הגענו להזמנת "סקס על החוף". למרות שלדעתי הוא היה מגיע יותר מהר אם הייתי הולך לזקק את האלכוהול בעצמי, הוא הגיע בברכה משעשעת מהמלצר ("תשתו, תשתו, תדפקו את הראש!") ואכן הוכיח את עצמו כמשהו ששווה לשתות לא רק בתיאוריה. כן, כמו שאמרתי תמיד (או לפחות, אני עומד להתחיל לומר מעכשיו) זה תמיד רצוי לנסות סקס עם מישהי חדשה.

כן, אני ממחזר בדיחות, תקפצו לי.

"סנאי ורוד" לא היה שם (כאילו המחסור בגינס לא היה מספיק גרוע) אז הסתפקנו במשהו ורוד אחר ומשעשע לפחות באותה מידה. "פינק ליידי" מורכב מג'ין, גרינדין, ליקר קקאו, וכמובן המרכיב החשבו ביותר: שמנת. מיאו. זהו, הבנתם את הכותרת? אפשר להמשיך? יופי.

את הנסיעה הביתה אני חייב להודות שאני לא ממש זוכר, פרט להתחלה (שבה אני אומר לסקאי: "אני לא עומד לזכור את הנסיעה הזו") והסוף (שבו שכחתי שאמרתי לסקאי שאני לא אזכור את הנסיעה בהתחלה ולכן אמרתי את זה שוב). אני גם בטוח שדיברנו על דברים שברומו של עולם, שאותם אני כרגע לא זוכר. יקוללו הגנים הרוסים הרצציביים האלה. עכשיו היא יכולה לטעון שהבטחתי לה כל ארץ שהיא רוצה ואני אהיה חייב להסכים כי יתכן שבאמת עשיתי את זה.

Nevermind that. את העיקר סיימתי, והכי חשוב, הפוסט מספיק ארוך כדי להיות מטריד. Until next time...

ולסיום, כרגיל, שיר.

 היא פסאודו-משוררת, אמנם לא בריטית, אבל היא בהחלט צריכה להיות six feet under ^.~

להנאתכם.

מותק 2

ביצוע: רוני
מילים ולחן: לא ידוע
גירסה עברית: פיני ארונבייב

[נ.ב. מסתבר שיש גם מותק 1...]

אני לא אדבר על אזלת היד של הצבא, או כל דבר פוליטי, אנשים אחרים כבר יקבלו את הקישורים שלהם.

אני אדבר על החוויות שלי מהפעם הראשונה שנאלצתי לרדת למקלט בגלל קטיושות.

בחיי, מהאז האורגזמה הראשונה אני פשוט לא מצליח להתחמק ממשחקי מילים כאלה. אותי זה משעשע, תיחנקו.

במוצאי שבת חזרתי לחיפה עמוס בכל מיני דברים שאני לא באמת צריך, אבל נאצלתי לעשות איתם משהו, בגלל שביום רביעי אני עוזב את עירי האהובה, הבועתית והצפונית, ועובר לעיר הרבה פחות אהובה, אבל הרבה יותר בועתית ולא פחות צפונית, וחשבתי שאני לא אהיה פה בעת המעבר. הלכתי לישון בסביבות שתיים בלילה, וכיוונתי את השעון של הפלאפון לעשר. שמונה שעות, שהן הקדמה מצוינת למרתון כלכלה ומימון.

בתשע ועשרים בערך התעוררתי לקול פיצוץ עמום. קמתי מנומנם מהמיטה וכמו שתמיד קורה כשאני קם במצב לא ברור עברו לי תסריטי אימה בראש ליד סצינות מהמאטריקס הראשון, הלכתי ונעמדתי במסדרון, שהוא קצת יותר פנימי מהחדר שלי, וחיכיתי, למה, לא לחלוטין ברור. לקחו לי עוד מספר שניות להתעורר ואז חזרתי לחדר להתלבש והחלטתי שאני הולך לחפש את המקלט הארור. המטח אמנם כבר הפסיק אז, אבל זה לא אומר שצריך להרגיע את האנשים, ולכן כדי להסיר כל ספק שפאניקה והיסטריה הן הפתרונות הכי טובים לכל מצב, הושמעה סירנת המלחמה המרגיעה בכל רחבי חיפה. עלי זה לא השפיע מעולם, או לפחות לא מאז חומת מגן והמוקטעה ברמאללה, אבל ברצינות, פעם אחת הייתה מספיקה. מה הטעם להשמיע את האזעקה ארבע פעמים? מי שלא מקשיב להוראות, לא ישקול מחדש את הכניסה שלו למקלט, ומי שכן כבר במקלט, לא צריך אזעקה כדי לדעת לא לצאת. היא גם לא באמת מתריעה, הטון שלה עולה, וכשהוא יורד, הוא כבר עושה את זה מלווה בקטיושות.

והכי חשוב, מי שאין לו מקלט או מרחב מוגן ללכת אליו, בטח לא צריך את האזעקה! רבאק.

כמובן שהתקשרו אלי, כל בן משפחה אפשרי וכמה לא אפשריים בעליל, אבל הדבר החיובי הוא שסוף סוף זכרתי לשמור את הטלפון ל אשתו של אבא שלי. דאגתי להגיד לכולם שכן, אני בסדר, ולא, אני ממש לא מתכוון לחזור הביתה, שום קטיושה שבעולם לא תהרוס לי את הכיף במרתון כלכלה ומימון בשלושת הימים הקרובים. טוב, אז טעיתי. הלכתי לקחת את ג'ינה ולהזיז אותה ממקומה ברחוב הפתוח, היא כמובן הרבה יותר חשובה לי מהחיים שלי, וחזרתי למקלט, שהכיל הרבה יותר מדי אנשים שקצת פגיעה מקטיושה לא הייתה מזיקה להם.

דן, אדם יקר שכמוהו, דאג להתקשר אלי ולבדוק אם אני בחיפה במקרה, ואז להודיע לי על הדבר הברוך הזה, הפסקת פעילות הטכניון, מה שהתחיל סבב טלפונים שני להודיע לכל העולם, אשתו ואחותו החורגת שאני בעצם כן חוזר הביתה. בדיקה קצרצרה עם קשרי החיפאים, שעיקרה לבדוק אם מישהו רוצה שאני אבריח אותו אל המרכז הרחוק, תודה עמוקה על היותי קורבן של הרפיה, מה שגרם לי לא לפרוק את התיקים כשהגעתי, נסיעה לצלילי פנתרה ומטאליקה, והנה אני כאן עכשיו.

נקודה לפוסט? אז כן הייתה לי. וזה שאתם לא רואים אותה זה רק בגלל שאתם לא מחפשים מספיק טוב, או לא מספיק שיכורים, וככה לא צריך לקרוא את הבלוג הזה.

בכל מקרה, אני מחזק את ידי החיפאים וכל אנשי הצפון, אני לא יכול להגיד שרק עכשיו אני מבין איך הם מרגישים, אבל לשמוע את האזעקה והפיצוצים בכל זאת עזר לי להזדהות, עם האנשים שלא מסוגלים פשוט להיכנס לרכב שלהם ולחזור לעיר שבקושי צפונית לתל אביב.

ושתבינו, זה מה שאני כותב בפוסט ה-100 שלי.

ונפתח במשהו קטן כי חייבים:

אתה יודע שהמצב באמת קשה כשאין לך כל כך על מה לכתוב, שאתה כותב פוסט על גמר המונדיאל למרות שאתה לא רואה כדורגל.

לא ראיתי שום משחק במונדיאל הזה. מן שילוב של התשלום המוגזם, אי ידיעה שחלק מהמשחקים משודרים בערוצים ללא תשלום, וחוסר עניין משווע. אני חושב שזה היה אחד המונדיאלים הכי משעממים שהיו אי פעם רק לפי השמועות, וכן, זה כולל את אנגליה, ברזיל וארגנטינה שעפו. זה לא הופך את המונזיאל ליותר טוב.

שום משחק, עד חצאי הגמר.

מיותר לציין את מי עודדתי? זה לא כאילו אני מבין או מתיימר להבין בכדורגל, ולכן קיויתי לפורטוגל-איטליה בגמר. את צרפת מעולם לא אהבתי, במיוחד אחרי גמר המונדיאל של '98, וגרמניה תהיה תמיד גרמניה ואני לעולם לא אהיה לטובתם. את איטליה קיבלתי בגמר, אחרי משחק מורט עצבים אבל טוב, את פורטוגל לא, אחרי משחק שבו הם שיחקו יותר טוב מצרפת באופן ברור, מה שרק העצים את השנאה שלי לצרפת בכלל וזידאן בפרט. נכון, ראיתי רק שני משחקים שלו במונדיאל, אבל השדרנים הישראלים שדיברו עליו באותה נשימה עם פלה כמעט עלו לאמא שלי בטלויזיה חדשה. כל מה שאני ראיתי עליו זה שהוא יודע לבעוט פנדלים. וכן, הוא שחקן לא רע.

את המשחק של מקומות 3-4 עזבתי באמצע מחמת התסכול. קיויתי שלפחות הגמר יביא לי קצת נחת. והוא הביא. אני עובר עכשיו פעמיים על כל משפט כדי לתקן שגיאות הדפסה שנובעות מהיי מטורף. היה אחד המשחקים הנחמדים יותר שראיתי, וכן, אני מודע לחלוטין לעובדה שמהדקה ה-75 פחות או יותר איטליה נראתה כאילו היא רק מחכה לפנדלים. לא אכפת לי.

יש רק דבר אחד חשוב. אמרו הרבה על זידאן, הרבה יותר טוב מרע, אבל מה שחשוב זה איך שיזכרו אותו, במשחק האחרון בקריירה שלו.

וככה אני אוהב לזכור אותו. ואת צרפת. וככה אני עומד לאהוב לזכור את איטליה:

מה אתם יודעים. לפעמים משתלם לראות מונדיאל. כל עוד זה חינם, כן?

הקדמה: הקטע הבא משוחזר ידנית. אם הבדיחות נראות מאולצות או ממוחזרות, הפעם לשם שינוי זה לא באשמתי.

אני לא יודע כמה מנויים יש לי (ויש לי, עם כל ההערכה העצמית הנמוכה. זאת קנוניה, אני בטוח), אבל אני מוכן להתערב על זה שכמעט כולם כבר פגשו אותי אישית או לפחות מכירים אותי הרבה מעבר לדפי הבלוג. אפילו במידע שלי באייסי אפשר לדעת עלי בערך הכל, ממקום מגורים דרך סוג דם ומידת נעליים עד מספר הטלפון הסלולרי הפרטי שלי, ולכן כשהיא העבירה לי את הפרויקט הזה והבנתי שאני אצטרך למצוא דברים כאלה, נתקפתי חרדות, עד שנזכרתי שאני בן אדם כל כך אדיש שאני לא מסוגל פיזית להיתקף חרדות, ושאני בכלל מחרים פרויקטים כאלה.

ואז נזכרתי בעוד משהו.

אני צריך לדחוק את הפוסט הקודם למטה, וגם ככה אין לי שום דבר לכתוב.

אז הנה.

ארבעה דברים שיש מצב טוב שלא ידעתם עלי (או: עד כמה אני באמת תמים):

1. הפעם הראשונה ששווה אזכור שבה שתיתי אלכוהול הייתה בצבא, כשהתחלתי לצאת למועדונים.

2. האקסית הייתה החברה הרצינית הראשונה והיחידה שלי, למרות שאחרי המקרה האחרון, למדתי שאני יכול להיעשות רציני גם אחרי חודש.

3. אני יכול בלי לחשוב אחורה יותר מדי להגיע לארבע בחורות שישנו איתי באותה מיטה בצורה אפלטונית לגמרי, ולא הייתה להן אפילו סיבה קלושה לחשוש.

4. אם אני מרגיש שעשיתי עוול למישהו, זה יכול פיזית להדיר שינה מעיני.

ארבעה סרטים שאני מקפיד לראות שוב מדי פעם:

1. סנאצ' (והעובדה שאני סטרייט לא מבטלת את האפשרות של אובססיה לבראד פיט)

2. אמריקה X (גם לא לאדוארד נורטון)

3. מועדון קרב (וזה די ברור, אחרי הקודמים)

4. מונטי פייתון (Name a movie. ANY movie)

יש רשימה ארוכה מאוד של סרטים שאני נהנה לראות יותר מפעם אחת. כל סרט שהיה בו קטע של " didn't see THAT coming" (ממנטו, החוש השישי, זהות, החשוד המיידי ועוד) או קטע של "Jesus Christ, that was awesome!" (טרילוגיית שר הטבעות, טרויה, Equilibrium ועוד) נכלל ברשימה, אלו פשוט אלה שאני מקפיד לראות שוב מדי פעם ונמצאים אצלי על ההארד דיסק או צרובים בהישג יד.

ארבעה מקומות שבהם גרתי:

1. הוד השרון

2. רעננה

3. חיפה (אפשר לקרוא לזה לגור, אני מניח)

4. נלך שבועיים קדימה ונאמר ת"א.

ארבעה מקומות בהם טיילתי:

1. פולין

2. ארה"ב

3. טורקיה

4. אילת

ארבעה אתרים בהם אני מבקר באופן קבוע:

1. ישרא-בלוג (כן, זה ממש היה קשה לנחש)

2. הדף שלי באלפווד (עוד מקום לבודק כניסות ותגובות. זונת צומי וכל זה)

3. Least I Could Do (קומיקס יומי שקורע אותי מצחוק)

4. האתר של הטכניון (מה? זה אתר הבית ברוב המחשבים בחווה!)

שלושה מקצועות שבהם עסקתי בעבר (גדלתי ברעננה, תאמינו לי, שלושה זה הרבה מעל לממוצע. עצם זה שלא קנו לי פז'ו 206cc מתנה לקבלת הרשיון כבר אומר משהו):

1. תומך טכני לתוכנה לפיקוח עם מוסדות תורניים (AKA: לגלוש בחיבור ישיר לאינטרנט ולשחק Half-Life תמורת 20 שקל לשעה)

2. מאבטח מוסדות חינוך (AKA: לכתוב 9 שעות ביום ולסבול זיוני שכל ממפקחים עם בעיית גודל תמורת 24 שקל לשעה ו-32 בסופ"שים)

3. שטיפת מכוניות (היי, זה משהו שעשיתי בשביל כסף)

ארבעה אנשים שאני עכשיו עומד להטריד עד שיצטרפו לפרויקט (אם אני הצטרפתי, all walls are off):

1. סקאי (כי יש מצב שהיא יותר תמימה ממני!)

2. צ'ר (כי זה צריך להיות ממש מעניין)

3. אליאנורה (כי הגיע הזמן שמישהו יגיד לה שהיא בלוגרית)

4. שיקה (כדי שתחזור לעדכן!)

ולסיום, ארבעה ציטוטים ראויים לאזכור:

1. "תראה, לפטימה יש גמל, היא מוכרת את הגמל לאחמד, אחמד מחליט שהוא לא רוצה גמל, אז הוא מתחיל לפרק את הגמל לחתיכות ממש ממש קטנות. הוא מוצא שכל חלקיק של הגמל יכול להיות יעיל ביותר וממציא פצצה ממש גדולה שמורכבת מהאטומים של גמל מדבר ממוצע. אטומים שכאלה הם מסוכנים ביותר, שכן גמל מדבר יכול לרוץ ממש מהר, ולהכיל המון נוזלים בתוכו, אבל זה סתם פרט שולי. בכל מקרה, כשמפוצצים גמל, זה יוצר אפקט דומה מאוד לפיצוץ גרעיני." (סקאי חושפת את סוד הגרעין האיראני)

2. "אני לא זאת שיושבת כל היום במקום קטן ואפל עם הרבה מחשבים ומעט שפיות" (נייטמארי מתארת באופן מדויק את חוות המחשבים באולמן)

3. ?Why are you dressed as tigers

To tell the truth, we're completely mad. We're inmates of a Bengali psychiatric institution and we escaped by making this skins out of old used cereal peackages

(מונטי פייתון, "משמעות החיים")

4. "הוא דווקא די חמוד, הקופיף הזה" (אלמונית מגלה משיכה מוזרה לחיות)