איך חול יכול להיות מהיר?

לפני הכל: הנושא החם הזכיר לי שבקרוב יום כיפור, ולכן אני מפנה אתכם לפוסט הזה, שתקף בהחלט גם ביום כיפור הזה. כנראה שגם הילדון שמנסח את הנושא החם לא מודע לדברים שכתבתי פוסט הזה, אבל באמת שכבר שום דבר לא יפתיע אותי אחרי נושאים חמים ידועים לשמצה בעבר.

השבוע הזדמן לי לראות את "מבט בשניים." לאנשים עם יותר משני ערוצים בבית: תוכנית שבעבר נקראה "מבט נשי" והונחתה על ידי בילי מוסקונה-לרמן, וכעת נקראת כמו שהיא ומנחה שותף הוא בן כספית. הרעיון מאחוריה: פמיניסטית לוחמת (היא פותחת בברכה: שלום לצופות ולצופים שלנו. נשים קודם. עם זה, אגב, אין לי שבריר של בעיה) שמביאה דוגמאות איך נשים מופלות, מדוכאות, מושפלות, נרמסות, וכו' וכו' על ידי חברה פטריארכלית שוביניסטית, והגבר מנסה להוכיח לה שהיא נסחפת ומגזימה, מה שלפעמים נכון ולפעמים לא. אני חייב לציין שאמנם התחלתי לצפות בתכנית כברירת מחדל (כשהיא שודרה בבקרי שבת ואני מצאתי את עצמי מופלה, מדוכא, מושפל ונרמס על ידי חברה מטריארכלית פמיניסטית, להלן: אמא שלי), אבל מצאתי את עצמי מתעניין לעיתים קרובות. אני מוכרח לציין שהרבה מההבנה שלי לעד כמה החברה בימינו באמת מפלה לרעה נשים והעובדה שאני בעד שוויון ואחד האנשים הכי פחות שוביניסטיים שאני מכיר (ותתעלמו לרגע מהעובדה שאני קורא גם ליצורים אנושיים ממין נקבה "נקבות") נזקפת לזכותה של התכנית הזו. בימינו אני צופה בה כי היא מעניינת אותי, וכי הויכוחים בה משעשעים אותי על מאוד לפעמים.

עד כאן אכספוזיציה.

לעיתים, כמו התוכנית האחרונה, האורחות שבאות לשם מתסכלות אותי עד מאוד, ומביאות אותי לסנן "נשים!" מספר פעמים יחסית גדול אם לוקחים בחשבון את העובדה שאורך התוכנית כולל פרסומות בקושי מגיע לחצי שעה. ולמה?

הנושא בתוכנית הפעם היה פרסומות. הביאו פרסומאי מחברה שנקראת "זרמון-גולדמן" והראו שתיים מהפרסומות שלהם, אחת של רשת "פוקס" עם יעל בר זוהר ויהודה לוי, השניה לאיזושהי הלבשה תחתונה, שאני חייב לומר שראיתי פעם ראשונה ולכן אין לי מושג איזו, אבל זה גם לא העניין. אני אתאר את הפרסומת, כי רוב הדיון נסב עליה.

דוגמנית, בלבוש תחתון כמובן, נוהגת מזחלת שלג שנמשכת על ידי כלבים. דוגמן, גם הוא בלבוש תחתון, עוקב אחריה מאחורי עצים. היא מבחינה בו ועוצרת את המזחלת, הוא מתקרב, וצעד לפני שהוא מגיע אליה, היא, במבט, הופכת אותו לכלב והוא נקשר למזחלת עם שאר הכלבים. היא ממשיכה בדרכה. עד כאן. ולתגובות שחברות הפאנל דאגו לייצר:

"פרסומת גברים טיפוסית. האישה מוצגת כטורפת גברים, כמפתה - "

"האישה מוצגת בתור אוביקט מיני ותו לא - "

"הגבר נשמך אליה רק בגלל המיניות שלה - "

וכהנה וכהנה התבטאויות. הפרסומאי כמובן ניסה להגן על עצמו, בעזרת בן כספית ופרסומאית ממין נקבה נוספת שהייתה נוכחת, אבל כששלוש פמיניסטיות משולהבות צועקות עליך באמת שאין לך הרבה סיכוי לצאת מנצח מויכוח. הוא פספס מספר נקודות, ולכן כאן אביא אותן. אני מזמין כל פמיניסטית, או אישה, לצורך העניין, להגיב לי, במטותא ממכן.

1) הפרסומת היא פרסומת להלבשה תחתונה. הדוגמנית לבשה לבוש תחתון בדיוק כמו שהדוגמן לבש אותו דבר. הוא מוצג כאוביקט מיני לא פחות ממנה.

2) אם יש מישהו, כלשהו שיכול להיחשב מושפל או מוצג כנחות מהפרסומת הזו, זה הגבר, שכל מה שמוביל אותו הוא כביכול היצר המיני והמשיכה.

והנקודה העיקרית שלי: האישה בהחלט מוצגת כחזקה בפרסומת הזו, לדעתי יש סיכוי גדול כדי להימנע מתגובות פמיניסטיות שמתרעמות על הצגת האישה כחלשה ופאסיבית. כלומר, לא משנה איך הפרסומת הייתה מוצגת, אתן הייתן מוצאות משהו להתלונן עליו! אי אפשר לצאת מנצחים מדיון כזה, כי מי שמחפש עלבון, ימצא אותו בכל פרסומת. וזה בדיוק מה שמסתבר, חלק מהפמיניסטיות עושות. מחפשות את השוביניזם, את ההשפלה, את הגברים שמציגים אותן בצורה רעה. הן מפרשות דברים בצורה שגורמת להן להרגיש נחותות, ובהיעדר הסבר אחר, אני פשוט חושב שהן נהנות מההרגשה הזאת, מסיבה שהיא מעבר להבנתי, או צריכות אותה, משום מה.

אובייקט מיני?! זה פאקינג פרסומת להלבשה תחתונה! אפילו אם נתעלם מזה שהגבר הוצג באותה דרך בדיוק, איך הייתן מצפות שאישה תוצג בפרסומת כזאת? הייתן רוצות שהגבר ימשך אליה בשל האינטלקט השופע ממנה? בשל אישיותה הקורנת? רבאק. אם הפרסומת הייתה מוצגת כהפוכה, הייתן מתרעמות לא פחות. הפרסומאי בסך הכל ניסה לעשות פרסומת קצת מחוכמת להלבשה תחתונה, ואחת שתהיה לא רק שוויונית, אלא אף תציג את הנשים כחזקות, עליונות. אני בטוח ששדולת הגברים, אם קיים כזה דבר, לא קיבלה עשרות או מאות מכתבים מגברים פגועים בגלל שהגברים מוצגים שחלשים, נשלטים ומובלים על ידיד היצר המיני שלהם ותו לא בפרסומת הזו.

נשים מופלות לרעה במספיק מקרים. יש הרבה אפליה שוביניסטית בארץ ובעולם. העובדה שאישה וגבר באותו תפקיד בדיוק יכולים להרויח משכורות עם הבדל של עד 40%, מה שיוצא בממוצע 7 שקל ועשרים אגורות לשעה פחות (בארץ) אישית מפריעה לי הרבה יותר. אבל אם תמשיכו להתרעם על דברים שטותיים כמו פרסומת שאין בה שום רע (חוץ מהעובדה שסקס מוצג בה בצורה בוטה, בשני המינים, אבל זה לא בדיוק על הפרק), בטח שמלחמה למען זכויותיכן לא תתנהל ברצינות.

יש הבדלים, פיזיים ומנטאלים בין המינים. לעיתים, אתן גם מופלות לטובה. אולי לעיתים פחות תכופות, אבל יש גם מקרים כאלה, ולא קשה למצוא דוגמאות. מה שמקשר אותי בצורה נהדרת פשוט לנושא הבא.

אני בעד שוויון במאת האחוזים, אם זה מה שאתן מבקשות, אבל זה לא (על פי רוב), ולמען האמת, בצדק. יש הבדלים שעליהם אי אפשר לגשר. אבל, אפליה "מתקנת" זה דבר שלא קיים. היא לא באמת "מתקנת" שום דבר. היא מנציחה את השוני, את ההדלים בין המינים ומגדילה את הפערים. שתבינו, אין לי בעיה ספציפית עם אפליה מתקנת חוץ מהמינוח שלה, אדרבא, מספיק שכבות אוכלוסיה מופלות לרעה ונתינת יתרונות מסוימים לא ממש תעשה רע (חוץ מהעובדה שציינתי, שרק תרחיק את השוויון). אבל תחליטו.

או שתבקשו שוויון, או שתבקשו אפליה מתקנת. שניהם ביחד לא הולכים. אני פשוט מציין את העובדה בשביל הפמיניסטיות שרוצות שוויון. למה? כי אני חושב שעם מעט מחשבה, תבינו שזה לא מה שאתן באמת רוצות. והמבינות תבינה.

 תגובות לעניין, בבקשה.

And now for something copletely different:

כמו שציינתי, הגעתי לשייקספיר בספר השירה שלי. היום קראתי את הסונטה הראשונה שלו (בספר, מתוך הסונטות שלו היא דווקא השניה), ואני חייב לומר, שהופתעתי לטובה מההבנה שלי. כנראה שמאה עשרים וארבעה העמודים שקדמו לו באמת תרמו משהו. אולי אני אחזור מתישהו מאוחר יותר ל-Geoffrey Chaucher. אבל אולי בעצם לא.

,When forty winters shall besiege thy brow

,And dig deep tenches in thy beauty's field

,The youth's proud livery, so gazed on now

:Will be a tattered weed, of small worth held

,Then being asked where all thy beauty lies

,Where all the treasure of thy lusty days

,To say, within thine own deep-sunken eyes

.Were an all-eating shame and thriftless praise

,How much more praise deserved thy beauty's use

If though couldst answer, "This fair child of mine

",Shall sum my count, and make my old excuse

!Proving his beauty by succession thine

,This were to be new made when thou art old

.And see thy blood warm when thou feel'st it cold

" William Shakespeare, " Sonnet 2

לא עדכנתי כבר כמעט שבוע שלם בכל זאת, אחרי הכל. הייתי אומר שהייתי עסוק, אם זה לא היה נשמע מופרך בעליל. אז הנה אני שוב מתחיל לכתוב פוסט בלי מושג יותר מדי מה אני עומד לכתוב, מה שעל פי רוב אומר שגם יקח לכם בערך שבוע לקרוא אותו. טוב, נו. נתרכז בנקודות, על מנת להקל על הקריאה.

1) זוכרים את מה שכתבתי על היום המאורגן שלי? אז זהו, שאם כבר, הכל הלך יותר טוב ממה שהייתי יכול לקוות, חוץ מהעובדה שקמתי מוקדם מדי. כן, היכולת שלי לקום בשעות הכי לא מתאימות ולישון מעט (יחסית) דווקא כשאני כן זקוק לשינה הוכיחה את עצמה שוב, וקמתי בשלוש אחרי הצהריים, אחרי שמונה שעות שינה כמו שעון חצי שוויצרי (כי זה היה בדיוק, בחיי) חצי מרוקאי (כי עובד העירייה החביב שניקה עלים מתחת לחלון שלי ולא נתן לי לחזור לישון ממש עצבן אותי). אבל זה עוד היה נסבל, ציפיתי לחזור הביתה בשש בבוקר למחרת, וחמש עשרה שעות להיות ער זה אולי גבולי, אבל אפשרי בהחלט.

בסביבות עשר החלטתי שבכל זאת המצב דורש קפאין. אחרי ארבע כפיות גדושות של "טייסטרס צ'ויס" דאגתי להתקשר אליו ולשאול מה בקשר לקפה פילטר שדיברנו עליו יום לפני. כבר באותו זמן היה לי קצת קשה לשבת במקום (בכל זאת, הרבה זמן לא שתיתי קפה בכמויות כאלה) ולדבר בקצב שאנשים יכולים להבין אותי, אבל כל זה היה כשהיו לי עוד שש שעות להישאר ער (או ככה חשבתי), שלוש מהן בנהיגה. אז רציתי להיות בטוח.

Mental note: לא לשתות קפה פילטר יותר בחיים אלא אם כן זה מקרה חירום רציני, ובטח שלא אחרי שתי כוסות קפה חזק במיוחד וכשאני מתכנן לישון מתישהו אחר כך.

2) אין בן אדם אחד שדיברתי איתו על הנסיעה הצפויה שלי לנתב"ג (כאילו אתם לא יודעים למה) ולא אמר לי "תגיע מוקדם, אתה הולך להסתבך." וזה כולל את הפולניה (למרות שזה לא הפתיע אותי בכלל), אותה, ואת אבא שלי, שאמר שבפעם הראשונה הוא הסתבך. עכשיו, אבא שלי אף פעם לא מסתבך. תנחיתו אותו ממסוק באמצע אלאסקה בתוך אוטו, והוא יגיע לאן שרק תרצו באמריקה, והייתי אומר גם ישראל אם הוא לא היה צריך לחצות אוקיינוס. אז כמובן שאמרתי על עצמי קדיש ויצאתי לדרך חמוש במגהדת' ועם הרעלת קפאין מוקדם במיוחד.

הגעתי בלי להסתבך אפילו לשניה, אפילו בפניה אחת. אני, אלוף הארץ לשעבר בפספוס פניות וסגן אלוף הארץ לשעבר בלקיחת פניות מוקדם מדי, הגעתי בלי להסתבך. אף אחד מכם לא מופתע יותר ממני, אני מבטיח לכם, אבל כשכל מאה מטרים פחות או יותר כתוב על הנתיבים "3" בגודל שאי אפשר לפספס מהחלל, באמת שקשה לטעות בטרמינל. (ויצא לי חרוז, גם לאבא שלי בגינה יש עץ תפוז)

3) גם בתוך הטרמינל השילוט (לפחות בכיוון פנימה) התגלה כיעיל ביותר, וככה בשלוש וחצי לפנות בוקר כבר עמדתי וצפיתי במסך הנחיתות. השעה שלוש וארבעים צוינה בתור "Final" כנחיתה של טיסה 690 מפרנקפורט. טיילתי קצת בחנויות, שקלתי לקנות זר או דובי לכמה רגעים עד שהחלטתי שבכל זאת עדיין לא בא לי לתרום כליה כדי להיות מסוגל לשלם על אחד מאלה והתפשרתי על בראוניס קפה, בגלל שכל מה שהיה חסר זה אלכוהול והן היו כל השילוש הקדוש (שוקולד-אלכוהול-קפאין) במוצר אחד.

בסביבות ארבע וחצי כשהטיסה עדיין הייתה מסומנת בתור "Final" ועדיין לא נחתה, זה באמת התחיל להטריד. אבל בסביבות חמש, אחרי שאיכשהו הצלחתי לפספס את מושא הגעתי לנתב"ג מלכתחילה (והיא פיספסה אותי) נפגשנו ויצאנו. "יצאנו" כאן היא מילה אחת שמתארת עליה (וירידה בחזרה) במעליות ארבע פעמים, הליכה מצד אחד של אולם הקבלה לצידו השני שלוש פעמים, פעמיים טעות בקומת החניה ואחד אלוהינו שבשמיים ובארץ. עם אור ראשון יצאנו מהמקום המקולל הזה, ונשבעתי לא לחזור לשם יותר עד שהגהינום יקפא או שפשוט אני שוב אצטרך לקחת משם מישהו. אם זה מעניין מישהו, כן, זה אומר שבדיוק הספקתי לפקקים של הבוקר בכביש החוף.

שורה תחתונה: הגעתי הביתה באחת עשרה בבוקר, <הכניסו קללה עסיסית בשפה מזרח אירופאית כאן>!

היה שווה כל רגע.

4) כמובן שיום לאחר מכן כבר היה את המופע של קוקה קולה, או איך שצריך לקרוא לו, ואני מצטט אותה: "מופע רוק הגדול של השנה, עאלק." את עברי לידר לא ראיתי מאז יום הסטודנט בטכניון לפני שנה, את היהודים לא מאז יום הסטודנט באוניברסיטת ת"א, ואת היהודים כמו שצריך כמו שצריך לא מאז יום הסטודנט באניברסיטת חיפה.

כן, אני מסתובב בהרבה ימי סטודנט. Sue me. בכל מקרה, היה שווה לראות אותם, היה קצת פחות שווה להירטב ממבול שהתחיל לרדת בסביבות שתיים בלילה. פרשנו ברובנו, גילינו שג'ינה נעולה בתוך החניון של קניון לב המפרץ, ואכלנו בנאפיס בחמש לפנות בוקר. הבוקר היה אחד ההזויים, אבל לפחות הייתה לי הסעה ללב המפרץ וג'ינה עדיין חיכתה לי שם שלמה ובריאה.

5) ארוחת החג אצל אבא שלי הייתה אכן מושקעת. אני לא חושב שאי פעם אכלתי גם דג וגם עוף באותה ארוחה. ובכלל, הכמות של האוכל בהשוואה לכמות האנשים הייתה מטורפת בעליל. היה טעים בהחלט. ועוד היה על האש אתמול, אז בכלל. היו צחוקים בשני הביקורים, שזה תמיד דבר מבורך, ואתמול הספקתי גם לראות את אחותי החורגת שכעת נכנסת לחודש השישי להריונה.

התרגלתי די מהר לנסיעות האלה, חיפה-חדרה, וזה טוב, כי אני כנראה אבצע אותן הרבה מאוד בחודשים הבאים. חמישים ושניים קילומטרים מפתח של בית אחד לפתח של בית שני, וכל עוד זה לא כולל פקק של חזרה כלל-מזרח-תיכונית מהצפון למרכז לקראת צאת החג, הן גם לא ארוכות בכלל.

סיכמתי די יפה, בסופו של דבר, למרות שעדיין דילגתי על כמה דברים. אבל נעבור לכמה דברים נוספים שאני פשוט צריך לכתוב:

1) למדתי שאם אני לוקח מחשב ליד הקיר בחוות מחשבים באולמן, ומחשב אחד לידו שיש לו חיבור תקין לאזניות, אני יכול לשמוע פנדורה בלי להאיט את המחשב שעליו אני עובד (עובד - מעדכן את הבלוג), וגם להרחיק ממני אנשים (תתפלאו מה אנשים יעדיפו לעשות, העיקר לא לבקש ממך לפנות מחשב אחד. וגם תתפלאו מה אנשים שמבלים הרבה יותר מדי זמן בחוות מחשבים בטכניון מגלים. נניח, שהבלוגרית הזו גם מגיבה מכאן)

2) ה-19.9 היה, שימו לב: Intenational Talk Like a Pirate Day. כן, מה ששמעתם. אני מוכן לשים את השליטה העתידית שלי בעולם כשאני אומר: International my ass. היום הזה הוא המצאה אמריקאית אם אי פעם ראיתי כזאת. האנשים שם חסרי חיים בצורה תהומית ומטרידה במיוחד. כאילו הקטע עם המנטוס והדיאט קולה לא היה מספיק מטורף. Arrr, we're havin' tough sailin' ahead, me mateys.

3) האסאמאס הראשון של שנה טובה בא מדן. הבא מתאודור, וכשהם התחילו לבוא מאנשים אחרים נכנעתי ושלחתי הודעה מאסיבית שלפחות שיעשעה כמה אנשים. מי שטרח לענות גם קיבל הודעה אישית בחזרה. אם קיבלתם אסאמאס זה אומר שאכפת לי ממכם, ואם רק הייתם עונים הייתם רואים עד כמה. אם לא קיבלתם, זה אומר שאני פשוט לא אוהב אתכם, וכל מה שיש לכם לעשות זה להתכרבל בפינה ולבכות על מר גורלכם.

או שפשוט אין לי את הטלפון שלכם, וזו תקלה חמורה שאחריותכם לתקן.

4) תוך חמישה ימים שלא כוללים בכלל עדכון היו לי כמעט שבעים הודעות מייל מישרא. זה ממש גרם לי לחשוב שאוהבים אותי עד שגיליתי שבערך חצי הם עדכונים. מסקנה: אני מנוי לפאקינג יותר מדי בלוגים. אחרי גיחה אתמול אצל אבא שלי שכללה היענות לכמה תגובות ודילול הרשימה, נכנסתי היום לרשימה שבכלל לא קטנה יותר וביליתי ארבע שעות וחצי בקריאת עדכונים והגבה לתגובות. אגב, שלא יהיה לכם ספק, מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט כבר צברתי עוד כמה מיילים שאני צריך לבדוק.

5) משהו שמטריד את מנוחתי כבר כמה ימים: Zero Hour, מונח מלחמתי שלא ניכנס למשמעויות שלו עכשיו באנגלית, מתורגם ישירות לעברית כ"שעת אפס". למה לעזאזל? (ואני מתכוון ל"למה לעזאזל זה מטריד את מנוחתי?", לא ל"למה זה ככה?")

משעשע שדווקא אחרי הכרזה קבל עם ובלוג שאני לוקח הפסקה מספר השירה שלי אני מוצא שיר כזה יפה ואופטימי שמתאים לי, ולא רק זה, אלא מגלה שהסופר הבא ברשימה הוא שייקספיר. אז הנה לכם. מהפעם הבאה כנראה שאת המעט שעוד הבנתם מהאנגלית, בורים שכמוכם, אתם תאבדו. זה בסדר, אני לא מבין יותר ממכם, אז אל תרגישו רע.

,Come with me and be my love

,And we will all the pleasures prove

,That hills and valleys, dales and fields

.And all the craggy mountains yields

,There we will sit upon the rocks

,And see the sheperds feed their flocks

By shallow rivers to whose falls

.Melodious birds sing madrigals

And I will make thee beds of roses

,With a thousand fragrant posies

A cap of flowers, and a kirtle

;Embroidered all with leaves of myrtle

A gown made of the finest wool

;Which from our pretty lambs we pull

Fair lined slippers for the cold

;With buckles of the purest gold

,A belt of straw and ivy buds

:With coral clasps and amber studs

,And if these pleasures may thee move

.Come live with me and be my love

Thy sheperds' swains shall dang and sing

,For thy delight each May morning

,If these delights thy mind may move

.Then live with me and be my love

" Christopher Marlowe, " The Passionate Sheperd to His Love

Egads! כבר ארבעה ימים לא עדכנתי! The horror!

טוב, הסיבה שגרמה לי לעדכן בכזו תדירות כבר באמת הייתה רצינית הרבה פחות, והסיבה היחידה שאני מעדכן עכשיו היא שאם לא עכשיו, אני אצטרך לסכם שבוע שלא היה חסר מאורעות, וכולנו יודעים מה קורה כשאני עושה דברים כאלה. קוראים שלי מתאבדים (כלומר - הולכים לאיבוד).

יום שישי לא הייתי אצל אבא שלי. הוא נסע לים המלח עם אשתו, ככה שלא אכלתי בשר נורמלי (תרגום: לא נקניקיות, כי כידוע הפתגם never ask what hotdogs are made of הוא יעיל לשמירת השפיות באופן מטריד) כבר שבוע, אבל ניחא. הרבה יותר הפריעה לי העובדה שאני עומד להישאר בסופ"ש לבד בדירה, דבר שעלול לחרפן אפילו אנשים כמוני, שאין להם עוד הרבה עד לתחתית החבית. אז כמובן ששמחתי כשקיבלתי הזמנה לעוד חזרה של פורבידן. אין לי הרבה מה להוסיף על הפעמים הקודמות, אז נעבור לכמה נקודות שבגללן חשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה ונמשיך משם:

בירה גורמת לחזרה של להקת מטאל להיראות הרבה יותר... נכונה באופן כללי.

ואתה יודע שאתה בחזרה של פורבידן שמאלתור של קצב בתופים איכשהו מגיעים ללנגן (ולשיר) את "סיגפו" של בית הבובות.

 ראש העין היא די חור, ונמצאת במרחק הליכה מכפר קאסם, אבל זה עדיין לא אומר שנראה לי ממש מגניב לחיות שם (לפחות בשכונות שראיתי).

 אני לא יודע מה זה אומר כשבחורה מחבקת את המצלמה החדשה שלה יותר מאת החבר שלה, אבל יש לי הרגשה שזה לא שום דבר טוב.

 לא, אני עדיין לא יודע לשיר, אבל זה לא הפריע לג'וני להביא לי את המיקרופון משום מה בזמן שיר.

 ביקורים אצל צ'רנובוג זה דבר נחמד. צריך לעשות את זה יותר.

 לנסוע 250 ק"מ ביום אחד זה מעייף, ולא משנה שהיו לי בערך שש שעות מנוחה בין הנסיעה למרכז לנסיעה חזרה.

וזה גם יקר.

 היא ילדה חמודה. ולא, היא לא באמת פקצה, בניגוד לדעה הרווחת (וההצהרות החוזרות ונשנות שלי.)

 הוא פולניה (אבל לשלוח לי הודעה "תיסע בזהירות אחרת אני אראה אותך אחראי" זה כבר באמת מוגזם)

הדיסק האחרון של מגהדת' נשמע טוב, ממה שהספקתי לשמוע. עד עכשיו נמנעתי ממנו בדיסק הצרוב עם כל הדיסקוגרפיה של מגהדת' שלי, אבל עכשיו אני אפסיק.

שברולט Aveo זה חרא אוטו. ותבינו, אני אומר את זה למרות העובדה שג'ינה היא דייהטסו שרייד שנת 88'. הקוריאנים לא למדו ליצר מכוניות יותר טוב כשהאמריקאים קנו אותם. (פרט טריוויה - יש ארצות שבהן השברולט החדשות עדיין נמכרות תחת השם "Daewoo")

וכמה נקודות אחרות שלא קשורות לשום דבר, בערך כמוני כרגע:

העובדה שאין לך כסף לא בהכרת מונעת ממך לבזבז אותו. בעיקר לא על דברים שאתה קונה לאנשים אחרים.

יום שישי הקרוב יהיה ערב ראש השנה אותו אבלה בפעם הראשונה אי פעם עם אבא שלי מאז שהוא עזב את הבית. אני בטוח שזה לא יהיה ממש דרמטי, אבל אני גם בטוח שזה ממש לא יהיה כמו שאר ערבי השנה החדשה שחגגתי עם הצד השני של המשפחה.

מוכרים בסניפי Golf & Co. ליקרים של תפוח ודבש. היום ראיתי את זה פעם ראשונה, ועד עכשיו הצלחתי להתאפק. אני לא בטוח עד מתי זה ימשך.

אני צריך לארגן את הרשימות מתישהו. את מי שתוהה למה אני לא עושה את זה עכשיו, אני אפנה לכפתור ה"גם אני קורבן של הרפיה" שלי. כנראה כשכאני אעשה את זה, זה כבר יהיה עם שיפור ניכר בעיצוב, או לפחות עם עיצוב הכותרות של הרשימות בצורה קצת יותר יפה לעין. ולא, זה שאני אומר את זה עכשיו לא באמת אומר שזה יקרה בזמן הקרוב.

יש מצב טוב שלמרות שאני השלמתי שעות שינה בזמן שנפתחה מחדש ההרשמה למופע הרוק של קוקה קולה, יהיו לי שני כרטיסים, שזה בדיוק מה שאני צריך. אנשים עם הרבה טלפונים סלולריים זה דבר יעיל...

לקחתי מצ'רנובוג את הספר היחיד שמצאתי אצלו באנגלית, A Hat Full of Sky, של טרי פראצ'ט. No, no pun intended this time. הגעתי למסקנה שהספר קצר מדי תוך פחות מיום.

בפעם הראשונה מזה... 25 שנים וחצי, בערך, ישבתי וכתבתי לעצמי סדר יום. אז הכל אצלי מאורגן מהרגע שאני הולך לישון (עוד שעה-שעתיים) עד הרגע שבו אני הולך לישון מחר (פחות או יותר אותה שעה). עכשיו רק נותר לחכות ולראות באיזו נקודה התוכנית שלי תסטה מהמסלול המקורי ואיפה היא תסתיים.

לקחתי הפסקה ארוכה מספר השירה שלי, אני לא בטוח בדיוק למה, אבל עד שאני אחזור לקרוא בו, כנראה שלא יהיו פה שירים (גם ככה הם הוספו לפוסטים sporadically במקרה הטוב בזמן האחרון.)

ונפתח במספר נקודות הראויות לאזכור:

1) שוב פנדורה, כי אין לי חיים, ולכן מה שעוד עלול להיקרא בטעות חיים סובב סביב האתר הזה, לפחות כל עוד אני בטכניון - יושב אני לי לתומי ושומע שירים איכותיים, כשלפתע צרימה לא נעימה למפרע מחרידה את אזניי. תוהה אני איזו זמרת יכולה להזדחל כך לתחנת ה-Nightwish/Within Temptation/ Lavuna Coil/Leaves' Eyes/ Etc שלי, ועובר אני לדף התחנה, ואז אל אזני הנחרדות מצטרפות גם עיני כשהן נחות על עטיפת התקליט (הראשון, ולמען עתיד האנושות, הבה כולנו נקווה שגם האחרון) של פאריס פאקינג הילטון.

פ-א-ר-י-ס  פ-א-ק-י-נ-ג  ה-י-ל-ט-ו-ן.

לעזאזל עם הפנדורה הזאת, איך אתר שהצליח לחשוף אותי לכל כך הרבה מוזיקה טובה שזוכה כעת לכבד בנוכחותה את רשימת ה-MP3 שלי על המחשב האישי, יכול להביא לי דברים כאלה? איפה הבושה?

כן, תודה, אני רגוע. רק דבר אחרון: הקטגוריות שבהן נכלל השיר "Jealousy" מהדיסק החדש של פאריס הילטון בפנדורה, למען יראו ויראו: Subtle use of vocal harmony (אבל הקטגוריה הזו אני כבר יודע שמוזכרת באופן מאוד חופשי. חופשי מדי), Mild rhythmic syncopation, Mixed acoustic and electric instrumentation, a vocal centric- aeshthetic, וכמובן Minor key tonality.

כדאי לומר לזכות פנדורה, שכן, אם לפי ההגדרות בלבד הייתי בוחר שירים, זה בהחלט היה נכנס לתחנה, הוא חולק יותר קטגוריות משיתנו לי לישון טוב בלילה עם שירים של Nightwish. לחובת פנדורה יאמר שלא, השיר לא באמת מכיל אפילו בדוחק אף אחד מהדברים שהוזכרו. רק זמרת (???) ששרה גרוע.

2) ראיתי אתמול, או לקטנונים שביניכם, שלשום, את טקס פרסי האקדמיה לטלויזיה (ובדרך גיליתי איפה אני צריך להשיג תואר אקדמי). חיים יבין זכה שם בפרס על סדרתו הפסאודו-דוקומנטרית "ארץ המתנחלים", ולכן היום יותר מתמיד ארצה לכוון אתכם שוב לפוסט הזה, או לפחות לחלקו השני, שמדבר בדיוק על הסדרה הזו.

לא, אין לי שום דבר להוסיף על מה שנאמר שם. אני עדיין עומד מאחורי מילותיי, כל פסיק וגרש במקומו נטוע. אפילו יותר מתמיד.

בנוסף, חיים-הלא-מבין טען שיוצא סרט נוסף, הפעם שמתייחס לערביי ישראל.

*אזהרת סרקאזם, הכינו את המטריות*

אני אומר: יופי, סוף סוף גם הערבים יקבלו יחס הוגן, צילום אותנטי ולחלוטין לא חד-צדדי ועריכה לא-מגמתית כמו שקיבלו המתנחלים! הגיע הזמן באמת!

ולענייננו.

הוא התחיל מין פרויקט שכזה, והיא המשיכה אותו והעבירה אותו אלי, ובגלל שאני רוצה לקבל תגובה עניינית, כנה, הוגנת ומעניינת (ועל כך נאמר: אוהל, תעשה לי תגובה!) אני מתכוון להשתתף.

*אזהרת צ'ר: זהו, את יכולה להפסיק לקרוא. אפילו קיבלת לינק, אז בכלל*

רוב חיי, כמה עצוב, עברו עלי ללא שום שמועות מיוחדות ועובדה זו לא גורמת לי להרגיש שבזבזתי אותם לריק או משהו כזה, כנראה שרוב הזמן הייתי או אטום מדי מכדי להבין שרצות עלי שמועות או נחבא מספיק אל הכלים כדי שבאמת לא ירוצו עלי שמועות. והנה שלוש, פחות או יותר, שכן הצלחתי למצוא, משלוש תקופות שונות בחיי:

1) הילד הכי אנוכי בעולם: למען הכנות, הייתי ילד די אנוכי, למרות שעד היום אני טוען שבעצם התרכזתי במה שהכי חשוב: אני, כמובן. בשלב כלשהו התפתחה השמועה הזו, אני לא בטוח איפה היא התחילה, אבל אני טוען שאצל ילד שהיה חבר שלי למשך בערך שנה, ואז קלט מה הוא עושה ולא רק שהפסיק להיות חבר שלי אלא הצטרף לחבורה (הדי מכובדת במספר חבריה) שהציקה לי. בזמן הליכה הביתה יום אחד הוא וחבר נוסף שלו שלא היה לי נגדו משהו מיוחד הלכו מאחורי ומאחורי חבר שלי (תאודור, הוא חבר שלי עד היום ומוזכר ברשימות), והילד שלא היה לי משהו נגדו, נקרא לו נחמן, לשם הנוחות (ובגלל שזה היה הכינוי שלו) ניגש אלינו. השיחה התנהלה כדלקלן:

נחמן: תגיד, קוויקי, זה נכון שפעם התקשרת לתאודור והוא לא היה בבית ושאלת אם אפשר לבוא אליו לשחק במחשב?

אני: מה נראה לך? לא, זה לא נכון.

נחמן הצייתן חזר לחבר-לשעבר הזה וכמובן שהם לא טרחו לדבר בקולות נמוכים כדי שאני לא אשמע אותם, רחמנא ליצלן. כמובן שהדבר לא הסתכם בזה, כי אדם שניגש אליך ושואל אותך כזה דבר לא באמת שם לב לתשובה, כי הוא בא אליך בידיעה שזה מה שתגיד אבל שהוא יודע את התשובה האמיתית. למען האמת, בהשוואה לדברים האחרים שעברתי בחטיבה, באמת שהלוואי שאלו היו הצרות שלי.

2) מתקתק הבלונדיניות: אחרי שעת כיבוי אורות בסד"ח בטירונות, שכבתי במיטה ודיברתי עם אחותי, שבאותו זמן החליטה לחזור להבהיר את שערה לגוון בו היא, ואני, נולדנו ולא טרח להישאר אחרי זמן מסוים(אצלה שנה-שנתיים, אצלי שש בערך). כמובן שהקמתי צעקה רמה מספיק כדי שהחדר ישמע, אבל לא כדי שהמפקדים ישמעו: "בלונד?" ומכאן התחילו לחשושים בחדר, שכמובן מיד כשסיימתי את השיחה הפכו ל"מה, מכיר בלונדיניות?" וכו' וכו'. אני חושב שבאותה עת עוד ציינתי שזאת הייתה אחותי, או לפחות שזה לא בלונד טבעי.

כבר למחרת התחילו הערות מחדרים אחרים, לעומת זאת, בסגנון: "תשאלו את קוויקי, לו יש חברה בלונדינית", "מה קורה עם הבלונדיניות שלך?" וכהנה וכהנה דברים. למותר לומר, שהדבר סיפק עניין וכזונת צומי בהתהוות, למרות שאני לא זה שהתחיל את השמועה, גם לא טרחתי להכחיש אותה. שיא השעשוע הגיע קרוב לסיום הטירונות, כשהגנתי על "החברה הבלונדינית" שלי בפני חבר טירון, שטען ש"יש אנשים שחושבים שאתה סתם מזיין בשכל", במילים אלו בדיוק. אני החזרתי ש"יחשבו מה שהם רוצים, על הזין שלי" גם כן במילים אלו. זה היה אכן משעשע, שהם חשבו שאני עובד עליהם בשמועה שכלל לא היה לי קשר אליה והם התחילו בעצמם. אכן מבדר.

3) שיכור או לא שיכור? את זאת חלקכם, אם לא רובכם, מכירים, כי אמנם אחרי תקופת הצבא הגיעו שישה עשר החודשים שבהם עבדתי בתור מאבטח ואחריהם תקופת המכינה, אבל אני לא ממש יכול לחשוב על שמועה שבאמת ראויה לסיפור (חוץ מאולי, העובדה שאני וטיטוס נשואים, אבל ברצינות, זה מטריד שחודשים אחר כך עדיין היו בטוחים שאני יודע בדיוק מה הולך איתו בכל רגע ורגע ושאנחנו נפגשים על בסיס קבוע) מתקופות אלו. אז בחרתי תקופה חופפת למכינה, תקופת היותי בלוגר:

האמת היא שהדבר קרה מעט פעמים קודם, אבל מעט. בעיקר בגלל שמאז שאני בלוגר שתיתי יותר ממה ששתיתי כל החיים שקדמו לתקופה הזו. זה דבר ידוע שאני רזה, לא ארוך הרבה יותר מהממוצע לגבר הישראלי (שעומד על 1.73 מטר, למתעניינים. כן, דיברתי על גובה, סוטים!), והגנים הרוסים שלי לא ממש הופכים אותי לעמיד לשתיה כמו חלק מהאנשים סביבי. אבל תנו לי לגלות לכם משהו: כשצריך, אני יכול גם "להשתכר" מבירה אחת, ואני מדבר על שליש. כשצריך, אני יכול גם לא להשתכר מכמות אלכוהול לא מוגדרת (כי אני לא זוכר כמה שתיתי). הכל עניין של כוח רצון ושליטה. לא משנה מה שתאמרו, אני בכנות מוחלטת אומר שהפעם היחידה שבה ראיתם אותי באמת שתוי, הייתה ביום ההולדת, וגם זה רק לקראת הסוף, כי אני באמת לא זוכר כמה שתיתי, אבל אני זוכר שלא אכלתי הרבה (את רוב הבשר מיום ההולדת אכלתי במשך חודש אחר כך במנות קטנות לארוחות ערב בדירה) ועירבבתי לפחות שלושה סוגים של אלכוהול, ואני אומר שלושה רק כי אני פשוט סומך על העובדה שהיו רק שלושה בנמצא. אז קמתי למחרת עם זכרון מאוד סלקטיבי, כך נדמה, לגבי מה שקרה, ועוד כמה דברים (למרות שאחרי 9 שעות שינה וללא האנג-אובר, כבוד!). שום, אני חוזר, שום מאורע אחר שבו שתיתי לא באמת הייתי לא מסוגל ללכת בקו ישר\לנהוג\לתפעל מיכון כבד אם רק הייתי יודע לעשות את זה כשאני פיכח\כל דבר אחר. הכל עניין של מה נדרש ממני באותו רגע.

אני לא טוען שארבע מנות של וודקה ועוד חצי טובורג גרין (רק לשם הדוגמה) לא משפיעות עלי. אני כן טוען, שחצי-שעה-שעה לאחר שתיית האלכוהול אני כבר מוכן למשימות של אדם פיכח ויכול לעמוד בהן בכבוד. ברור שמבחינה גופנית, כל אדם שיגיד שאפילו אחרי בירה אחת הוא נוהג באותה יעילות בדיוק כמו שהוא נוהג פיכח משקר, כי אלכוהול, גם בכמויות קטנות, מאט את מהירות התגובה, אבל אני טוען חזור וטעון: אני יודע מתי אני מתחיל להשתכר, וכיוון שפרט ליום ההולדת לא הייתה לי מטרה כזאת, גם יודע מתי להפסיק. כן, אני מודע לזה שאנשים מדברים עלי בגוף שלישי, ושבחורות מחבקות אותי\משעינות את הראש שלי על הברכיים שלהן כדי שאני לא אפול, זה די נחמד. כל עוד אני נהנה מזה, מצידי שזה לא יפסיק, ולכן אני גם לא נלחם על זכותי לנהוג אלא אם באמת יש משהו שאני צריך לעשות.

שימו לב לכמה אני מדגיש את זה. אתם יכולים להאמין אמונה שלמה שראיתם אותי שיכור on more than one ocassion, ולזאת אני אומר: Next sime you see me "drunk", test me. I - dare - you.

תודה ולהתראות.

האנשים שמקבלים את הפרויקט:

הפרינססה הדרום אמריקאית - כי היא ביקשה וכי בכלל נראה לי שהיא תעשה את זה מעניין.

הבלגי עם פוסטי החרא - כי יש דברים מעבר למבחנים וצריך לזכור את זה.

והקטינה עם תסביך מרילין - כי אני רוצה להוציא את הפרויקט הזה מחוץ למעגל החברים הקרובים ברשימה שלי (ואם ג'וני קיבל ורק יעשה כבר, זה אומר שכבר כולם יקבלו בדרך זו או אחרת), והיא נראית דרך מצוינת לעשות את זה, כי אין לנו הרבה אנשים משותפים תחת מעקב, בסך הכל.

משעשע מה שמוצאים בבלוגים של אנשים כשחוקרים חודשים רבים אחורה (יותר משנה, למעשה). נניח, את זה:

שאלון מוזיקה

 (אם הבנתי נכון, הרעיון זה לשים את רשימת המוזיקה ב-random ושהשירים שתקבל יהיו התשובות לשאלות. אז כן, קצת רימיתי, עשיתי פעמיים, אבל בחייכם, לקבל שירים נכונים ברשימה של מעל 4,000 שירים זה לא הולך ברגל...)

- איך העולם רואה אותי?

Pantera - Goddamn Electric.

יה, בייבי.

- האם יהיו לי חיים מאושרים?

Rhapsody - Riding the Wings of Eternity

I'll take that as a 'yes', thank you.

- מה אנשים באמת חושבים עלי?

Megadeth - Symphony of Destruction.

תשמעו, מה שנכון נכון...P-:

- האם אנשים חושקים בי בסתר?

Roxette - Center of the Heart

זה גם נראה כמו ה"כן" בערך הכי מוחלט שיש לי ברשימה כתשובה... עכשיו רק צריך למצוא את האנשים האלה, ולקוות שהם בחורות.

- איך אני יכול לעשות את עצמי מאושר?

Alanis Morisette - Hand in My Pocket.

זה הכל? באמת ציפיתי למשהו טיפ-טיפה יותר מסובך. (לצורך העניין, בפעם הראשונה קיבלתי את Angra -Freedom Call. הרבה יותר נחמד)

- מה אני צריך לעשות עם חיי?

Nightwish - The Carpenter.

אין ספק, מקצוע ראוי לאדם ברמתי.

- האם יהיו לי ילדים?

Alice in Chains - Head Creeps

It certainly does, when kids enter the conversation.

- עצה טובה בשבילי:

Papa Roach - Shut Up N' Die

אמנם החלפתי את התשובה עם הבאה, אבל הייתי חייב. זה פשוט היה יותר מדי משעשע בשביל לוותר...

- השיר שיתנגן בהלוויה שלי:

כן, אני יודע שהקודם מתאים גם לכאן. כל כך קל להגיע ברשימה שלי לשירים טובים... קיבלתי את Paradise Lost -Fader שהוא אחד הדברים ההכי קרובים ל- Metallica- Fade to Black שהוא במקרה השיר שאני באמת רוצה שיתנגן בהלוויה שלי, ואת Porcupine Tree - Heartattack in a Lay By. קלאסיקות, אין ספק :-)

- איך יהיה לי מחר?

פה אני חייב לציין שהשאלון נעשה בלילה לפני המבחן שלי בכלכלה ומימון. Guns N' Roses - Pretty Tied Up היה משעשע כמעט כמו Megadeth - Die Dead Enough, אז החלטתי לשמור את שניהם...

- למה אני כאן?

They Corrs - Leave Me Alone.

או במילים אחרות: תעזבו אותי, באמ'שכם.

- בתור מה אנשים יזכרו אותי?

Pearl Jam -Alive.

פשוט, ועם זאת מלא משמעות. או שלא.

- איזה שיר יתקע לי מחר?

(Nighwish - Crimson Tide (Deep Blue Sea

לזכות השאלון יאמר שהקטע האינסטרומנטלי הזה מההופעה נתקע לי הרבה פעמים, אני פשוט חולה עליו וזוכר אותו בע"פ, נראה לי שאם תתנו לי כל כלי ורבע שעה אני אוכל לנגן אותו מהזכרון, אבל אני לא מתחייב.

- איך תהיה השנה הזו?

משעשע אילו ניגודים אני מקבל. נסיון ראשון: Fear Factory - Hurt Conveyor. מי שראה אותי כבר בטח רואה את החיוך המריר שלי. מצד שני - Pantera - I'll be Allright. מסתבר שגם להם יש שירים אופטימיים, אם הולכים מספיק אחורה בדיסקוגרפיה שלהם.

נפטרתי משאלה או שתיים, אבל באמת, אפילו אם אני אבחר בעצמי שיר אני לא אמצא ברשימה שלי תשובה מתאימה ל"האם יש בחוץ אנשים שבאים לקחת אותי", ו"איזה סוג של אישה אני אוהב" לא הניב לי שום שיר שבאמת אפשר לסחוט ממנו משמעות בתור תשובה, ואני יודע שבטח הייתם מתים שאני אבחר לעצמי שיר מתאים, ויש לי, אבל הוא ממש לא עומד להתפרסם כאן בבלוג. תיחנקו.

נ.ב. - הפוסט האמיתי נדחה ליום בו אני לא אתחיל לכתוב את הפוסט אחרי 2 בלילה, נניח,עוד יומיים או משהו כזה. אבל שתדעו שבעקרון הוא מבוסס על הפרויקט שלו, שקיבלתי ממנה. הוא הולך להיות מושקע, וכנראה ארוך, אבל בהתאם לכל החיים שלי (והבלוג הזה) לא מעניין. ואל תגידו שלא הזהרתי אתכם.