אז לא נגעתי בבלוג או בבלוגים אחרים כבר 4 חודשים!
ונראה לי שבא לי לחזור, סתם ככה...
הסיבה לזה היא פשוט ש-כל- הזמן הזה הייתי עם רוס, וכמעט ולא פגשתי חברות בכלל.. די עצוב לפעמים לחשוב שאין לי ממש חברות שאני בקשר קבוע איתן.. אפילו ממיכל כבר כמעט התנתקתי...
אז היה לי את רוס שאיתו חוויתי הכל, איתו עשיתי הכל, הייתי כל הזמן, סיפרתי לו הכל, הוא עזר לי והיה בשבילי בהכל, אז פשוט לא הייתי צריכה לכתוב כלום.. פשוט לא הרגשתי צורך. בכלל.. וגם עכשיו זה סתם כי בא לי ונזכרתי שיש לי בלוג אז טוב נו... אני ימשיך קצת...
אז כמו שאמרתי אני כל הזמן עם רוס, הוא ישן אצלי המון- משו שאף אחד אחר לא עשה, וההורים מסכימים לזה לגמרי כבר, אנחנו מתכננים עתיד ארוך ביחד וחושבים ברצינות על להישאר ביחד עד הסוף.
הוא הכל בשבילי. הוא החיים שלי שאף פעם לא היו לי. הוא האהבה האמיתית הראשונה שלי. הוא הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים והיחיד שיהיה. הוא שינה אותי, אני שיניתי אותו. בלעדיו אני לא מרגישה חיה.. אני רק מעבירה את הזמן עד הפעם הבאה שאני רואה אותו.. הוא מכיר אותי הכי טוב מכל בנאדם אחר, ואני מכירה אותו הכי טוב ועדיין לפעמים זה מרגיש לא מספיק כי למרות שאני יודעת הכל אני רוצה לדעת עוד, למרות שאני אוהבת הכי הרבה שאפשר אני רוצה לאהוב עוד, ואי אפשר להסביר בכלל את האהבה.. באמת פשוט כל דבר שאני יגיד לא ימצה את זה ולא יספיק בשביל לתאר כמה אני אוהבת אותו ואין גבול לזה...
בלעדיו החיים שלי היו כל כך שונים... הייתי בטוח מתאבדת מתישהו... וכרגע- אני יתאבד רק אם ניפרד וזה לא יקרה.. אז גם אם זה יקרה, באמת נישאר עד הסוף- עד המוות. כי גם אם נגיד שכביכול, אולי, בדרך כלשהי, במקרה, אני לא יאהב אותו, אני ישנא את עצמי על זה כל כך ולא אוכל לחיות עם עצמי ככה ואז יתאבד.
אני לומדת נהיגה, בערך שיעור 30 ומשו, לא יודעת בדיוק כמה כי המורה עושה שיעור וחצי ואז זה ספירה מוזרה ואני כבר לא עוקבת... עברתי תיאוריה בפעם השנייה שהלכתי לשם- הלכתי יום אחרי יום.. חיחי
אני חושבת שאני צריכה לעשות טסט פנימי אבל המורה לא מדבר על זה בכלל ואני גם לא יודעת ממש אז זה מוזר ומעצבן...
אני המעצבת הגרפית בקמפיין בחירות למועמד לראשות מועצה.
הוא משגע אותי ומעיר אותי בבוקר אחרי שעבדתי על עיצוב כל הלילה, מעיר אותי שעה אחרי שהלכתי לישון בשביל לשנות את העיצוב!! זבל... ואני אפילו לא יודעת אם הוא ישלם לי או כמה הוא ישלם לי או מה אני יקבל מכל החרא הזה בכלל, אבל עדיין כיף לי לעצב מודעות ולראות אותם בעיתון.. זה מקדם אותי בתחום העיצוב הגרפי.. יאי :)
דחו לי את הגיוס, ואני מתגייסת בנובמבר במקום ב21 בספטמבר כמו שהייתי אמורה, אין לי מושג למה, פשוט פתאום שלחו לי צו גיוס חדש.. מגניב לי :)
ואני מיועדת לתפקיד: מנהלת רשת מחשוב. שאני לא יודעת הרבה על זה,בכללי זה בערך טכנאית מחשבים.
אני ממש מקווה לטוב ומקווה שלא יהיה קשה מידי, ושאני יהיה בבסיס הכי קרוב לבית ועם יציאות כל יום הביתה כדי לראות את רוסטי אהובי ולא להתרחק ממנו אפילו לרגע.. אחרת, השנתיים האלה יהרגו אותנו לגמרי.. באמת -יהרגו-. פיזית.
פחח.. איזה שנתיים.. אם התנאים לא יהיו טובים ולא יתנו לי להיות קרובה לבית ולצאת כל יום, אני באמת ישתגע.. תוך שבוע... סתומרת, אם בטיול השנתי שלי לא יכלתי לסבול שבוע אחד רחוק מרוסטי וכבר נהייתי באמת חולה פיזית ובאמת לא הרגשתי טוב -פיזית-, מה יקרה לי בשבועיים בצבא בלי רוסטי? אני כמעט בטוחה שאני יתעלף שם מאיזה מחלה פתאומית לא ידועה או סתם מחוסר תזונה.. כי אני גם לא ממש יוכל לאכול וגם לא ממש ארצה לאכול...
ואם כבר אוכל... אני מרגישה באמת שמנה...לשקול 50 קילו (אולי בין 49 ל50) בחופש גדול! זה שיא... עד השנה, כל חופש גדול הורדתי הרבה במשקל.. לפני שנה ולפני שנתיים שקלתי בין 42 ל45 בחופש הגדול, כשלפני החופש התחלתי מ50 או 49...
זה היה פשוט מהסיבה שלא היה לי מה לעשות, לא היה לי ממש עם מי להיפגש הרבה כמו שאני נפגשת עם רוס, שזה אומר יותר זמן שינה ופחות זמן הייתי ערה ואכלתי ארוחה אחת קטנה ביום, אם בכלל, ורק במצב כזה הייתי שמחה עם עצמי... גם אז לא שלמה לגמרי אבל פחות שנאתי להסתכל במראה... אהבתי לראות בטן צרה וקטנה וצלעות בולטות בטבעי בלי להכניס את הבטן, עצמות חזה בולטות באמצע, רגליים רזות יותר, ידיים רזות יותר.. הכל כל כך טוב ויפה... אני כל כך מתגעגעת לתקופה הזאת.. בעצם לא.. ממש לא. טוב לי בתקופה של עכשיו.. הכי טוב לי. אני רק מתגעגעת לכל ההרגשות של להיות רזה יותר.. כולל ביטחון עצמי גבוה יותר, הרגשה הרבה יותר טובה עם עצמי והגוף שלי, לספור ולכתוב כל דבר שאכלתי, לשקול את עצמי כל בוקר ולצפות לראות קילו פחות, לקום עם הרגשה טובה כזאת של חמימות מתוך הבטן שהיא כבר לא כאב רעב, אלא פשוט הרגשה טובה וכיפית של בטן שטוחה ויפה עם עצמות בולטות, בטן שנדבקת לגב.. כיף אפילו להרגיש את זה.. כיף לראות את זה... כל כך כיף לראות את כל העצמות נהיות בולטות יותר והבשר דק יותר מעליהן... הן נראות חדות יותר ככה.. זה כל כך מדהים... כל כך יפה... ואני כל כך מתגעגעת... ממש... באמת... כל כך הייתי רוצה להוריד עכשיו איזה 7 קילו בשביל ההרגשה הטובה הזאת.. כל הכיף הזה של להרגיש רזה ולהרגיש יותר טוב עם עצמי...
אבל כמובן, שוב, החבר לא מרשה... רוס אומר שזה מכוער וחושב בדיוק ההיפך ממני בכל זה ואומר שאני יפה וכוסית כמו שאני עכשיו, ושזה יפגע בו ממש אם אני יעשה את זה..
ניסיתי להסביר שאם אני יוריד לפחות איזה 4-5 קילו, אני יהיה יותר שלמה עם עצמי, יהיה לי יותר טוב עם עצמי ואני ירגיש יותר טוב פיזית ובעיקר נפשית...
אז אולי אני ירד קצת במשקל... לאט לאט... הרשית לי קצת ..
-אני רוצה לצבוע את השיער- לשחור עם קצוות אדומים.. אני יעשה את זה.. ובטח בצבא לא ירשו לי שני צבעים אז נראה מה אני יעשה....
-אני רוצה גם עוד פירסינגים: דאבל גבה- שניים צמודים בגבה, פירסינג בלשון- לבנתיים זהו. בטח את הגבה אני יעשה אחרי הצבא כי במילא אני יצתרך להוריד אז סתם חבל על כסף וכאלה...
-קעקועים... תמיד רציתי לעשות קעקוע של קרעים וחתכים כאלה.. אז מצאתי משו מסויים ממש מגניב שאני ממש ממש רוצה לעשות- על היד. ועוד קעקוע מציור של הצייר הגרמני- גייגר (H.R GIGER) שהמציא, צייר ופיסל את הנוסע השמיני המוכר, ועוד הרבה דברים מגניבים, אני ממש אוהבת את הסגנון שלו...
-לקנות עוד בגדים שחורים וגותים, נעליים -דמוי עור- ועוד חצאיות ושמלות ודברים מגניבים...
ואני כבר עייפה עכשיו וצריכה לקום מוקדם לרופא מחר אז הולכת לישון ואולי אני יחזור שוב לכתוב פה.. הפעם סתם בשביל הכיף, לא מאיזשהו צורך לשיתוף כי כבר יש לי את רוס, ויש לי פסיכולוג, למרות שרוס יודע יותר מהפסיכולוג נראה לי... חח
ביי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
H.T