הטכנולוגיה.. כמה שהיא מקרבת אנשים מכל מקום בעולם. מדהים איך אני יכול לדבר עם חברה שלי שלומדת במנהטן, איך אני יכול לראות אותה, אפילו ללכת לישון איתה, רק צריך לדאוג שהמחשב יהיה על הכרית מימין, היא דואגת ששלה יהיה על הכרית משמאל, וזה כאילו היא שם. טיפה בדיליי, טיפה מפוקסלת לפעמים.. אבל היא שם, נושמת, אני שומע אותה נושמת.

מדהים איך אפשר לשמור על קשר עם 687 חברים, בלחיצת כפתור, מהמיטה, ב3 לפנות בוקר. 

איך אפשר לרגש, לבכות, לצחוק, לכעוס, להתעצבן, לכאוב, לפחד, לשמוח.. הכל דרך המסך! מסך המחשב, מסך הטלויזיה, צג הפלאפון.. 

הנה רשמתי "חח" אני כנראה מחייך, "חחח" כנראה גיחוך, "חחחח" צחקוק קליל. שמתי סמיילי :) כנראה שחייכתי עכשיו, ואולי כזה P: כי אני בטח ברוח שטות. מה עם זה? D:? ממש מסנוור החיוך שלי. רשמתי משפט שלא משתמע לשתי פנים עם נקודה בסופו. רציני ביותר מצידי.

יכול להיות שמעולם לא חיינו בעולמות מקבילים יותר מאשר אנו חיים בהם היום. אנשים מפתחים רגשות, פחדים, אהבות, קנאה, כעס, תסכול, שמחה ואף אושר על סמך.. אחד כזה :(. הם בונים מפרט שלם על התנהגות של בנאדם, מה הוא חושב, מה הוא עושה, מה סדר העדיפויות שלו! על סמך.. לא יודע על סמך מה אפילו. ממש יצירה של יישות חדשה שלא קשורה ותלושה לגמרי מהמציאות.

נסיבות כבר לא מעניינות אף אחד, באמת לא מעניינות, הן לא משנות כלום. הכל קורה עכשיו, ומה שלא עכשיו, לא משנה, הסיבה תהיה אשר תהיה, לא מזיזה לאף אחד, העיקר התוצאה. ניסיון להבין? שקר שאין כמותו, אנשים מבינים רק את עצמם. 

מסתבר שבמוח יש אזור מסויים שאחראי על גיבוש רעיונות ומסקנות ואזור אחר שאחראי על ההתבטאות שלנו, היכולת שלנו לבטא את מה שעובר לנו בראש תלויה לחלוטין בכמה שני ההאזורים האלה קרובים אחד לשני במוח, והם לא צמודים. ככה שלעולם, אף אדם לא יוכל באמת לבטא את מה שעובר לו בראש ב100% חלק אפילו לא 20%. מהצד השני של המתרס, אנחנו "יודעים" מה עובר לה בראש, מה עובר לבחור ההוא בראש, אנחנו חכמים גדולים ויודעים להסיק מסקנות על סמך מה שקלטנו בטלפתיה. 

מבחן התוצאה. ובכן, מבחן התוצאה הוא מבחן התוצאה, אי אפשר להכחיש אותו, פישלת.     האומנם? לפי איזה סטנדרט החלטנו לשפוט? אם היינו שם היינו מתנהגים אחרת? אם עברנו את מה שההוא עבר, היינו מגיבים יותר טוב? זה משנה בכלל האם כנראה היינו מתנהגים אפילו פחות טוב? הרי זה הוא זה לא אני.

המסקנה המתבקשת לחיים מאושרים יותר, כנראה תיהיה ש.. כל אינטרקציה עם אדם אחר היא באחריותי בלבד. תמיד תמיד תמיד, תמיד. הכל באשמתי, ההיא שבגדה בי, באשמתי. השיכור שהכניס לי אגרוף מחוץ למועדון, באשמתי. סיננו אותי, באשמתי. עשו לי, פגעו לי, התעלמו ממני, הכל באשמתי.

מאד קשה לשים את האגו הזה בצד, האגו הוא אולי הרגש הכי חזק, אנחנו חיים על בסיסו יום יום שעה שעה, החלטה החלטה, תגובה תגובה. 

ואולי הדרך הכי פחות קשה לעשות את זה היא לשאול בשיא הכנות, את עצמי "מה באמת משנה עכשיו?"

הלכתי למצוא לעצמי מה לעשות.

:)