חשבתי על זה בשנה האחרונה, כל היהדות שפורחת מסביבי, כל פעם שאני מתרשם לטובה מהדת אני מרגיש שיש איזשהו מחסום שעוצר בעדי, כאילו אני מגלה משהו מאוד מרשים או איזשהי פלוסופיית דרכים קטנה ופשוטה, אוהב ולא מיישם, מתן תחושבה של "וואלה אדיר, ו?" ומה התכלית? מה המטרה?
אז הנחתי שאולי אני לא מצליח באמת להתקרב לכל עניין הדת מעבר לסקרנות גרידא מכיוון שיש לי שאלות ויש לו תשובות ורובם לא משנים לי, דרך החיים שלי עושה לי טוב עד כה, פילוסופית ה"חיה, תן לחיות, ובכללי תחייך ותאכל חומוס" מוכיחה את עצמה טוב מאוד עד כה, ואולי מפה בא הביטוי "להתחזק", אולי אדם יכול להתקרב לדת ולבואר רק כשהוא במצב של חולשה, כשהוא צריך להתחזק, לצמוח מלמטה מהשורשים, האם התקרבות לדת באמת באה ממקום חלש? ממקום של פחד או חוסר אונים? האם קל יותר לתלות את תקוותנו באל מונותאיסטי, מגניב ככל שיהיה? והאם זה רע בכלל?
מיום ליום אני מכיר עוד ועוד אנשים דתיים שפשוט עושים לי טוב על הלב, כל כך הרבה אהבה לאדם, לחברו ולמולדת, מצחיק לגלות פתאום שגם אנשים עם דעות והשקפות שונות משלך הם אנשים טובים, עם דרך ואמונה שרק רוצה לעשות טוב לאנשים, כמוך, אבל הפוך.
היום האזכרה של טרי, ואני לא שלם, שוב. ניראה לי.
להחזיק אוויר בראות. הכנפיים של הלב שמקרר אותו הוא אמר?
קבלה, ואת זה אני לא מקבל, גם לא 3 שנים אחר כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
