לפעמים יוצא לי להסתכל במראה ולא להכיר את עצמי, סתם ככה בזמן האחרון.

זה לא שאני מתאמצת או משהו, זה פשוט ככה.

השתנתי. אני כבר לא חושבת באותו קו, פחות פוחדת, יותר לוקחת סיכונים.

כן, זאת בהחלט לא ההגדרה של "אני". אבל נכון לעכשיו, זה כבר נטמע בי. זאת אני.

אז שלושה חודשים לא כתבתי מה עובר עליי.

כי פשוט לא היה את הצורך הזה לפרוק. פתאם הוא חזר.

ובשלושה חודשים נדמה לי שהתהפכתי. לא בטוחה אם זה השלושה חודשים, אבל בהחלט בזמן האחרון.

פתאם אנשים שראיתי בזווית אחת ומסויימת נראים לי שונים לגמרי.

הדעה השתנתה. כל כך. שבאיזשהוא מקום, כבר נהיה לי לא אכפת. ושוב, זה לא מתאים לי בכלל.

ניגשתי לבגרויות השנה באדישות. לא אדישות יתר, אבל אדישות. זאת גם לא אני. אני ילדה לחוצה בדרך כלל אבל כנראה שהפעם החלטתי שזה לא מלחיץ אותי. וזה באמת לא היה כזה מלחיץ. על אף שהתוצאות עוד לא פה, אני לא מפחדת פתאם. בכלל לא מעניין אותי ת'אמת.

וישר ככה בתחילת החופש הגדול איכשהוא מצאתי עבודה.

כן, זאת שאמרה שלעבוד בחופש זה מיותר ושצריך לעשות כיף. אז עבדתי עד שנמאס..

ככה לפני שבועיים בערך הפסקתי. הגעתי למסקנה שזה חופש שלא יחזור על עצמו, כי תכלס, שנה הבאה כבר לא חוזרים לבצפר ואין לדעת מה יהיה. צריך לנצל לנצל ולנצל.

אז את השבועיים האחרונים של החופש אני מעבירה ב-לעשות מה שאני רוצה.

ועברתי טסט. שני. שזה אחד הדברים שהכי שימחו אותי באותו רגע. למרות שעכשיו זה לא כל כך מלהיב כי אני עוד מרגישה אותו דבר. מלווה זה ממש חרא. אני גם שונאת לנהוג עם ההורים שלי.

אבל העיקר שעברתי ושיש רשיון. ננצל אותו , עוד שלושה חודשים.

ונסענו לאילת, הבנות. היה פשוט כל כך כיף ומשחרר ובדיוק מה שהייתי צריכה.

לעשות שופינג, להשתזף טיפה, לא לחשוב, לקום מאוחר, להכיר אנשים ועצמאות. את זה אני הכי אוהבת. את העצמאות הזאת שאנחנו נוסעות לבד. הכי כיף.

ועכשיו סתם יוצאים, כמעט כל יום.

ושוב מזכיר לי שהחופש נגמר ממש עוד מעט.

ואני בטוחה, שאני לא היחידה שלא הרגישה כלום ממנו.

אבל בכל אופן, שתהיה לנו שנה טובה..שנה אחרונה.

נופר.

"ואולי עכשיו
כל העולם טס
ואני איתך
אחד"