ימים לא קלים עוברים על כוחותיי. אבל קראתי כמה ספרים ואני יכול לספר לכם קצת על איך הם היו, וגם קיבלתי פנזין בדואר.

פנזין: עיר העבדים של גלנדון ואיזבלה

פנזין מוצלח, היום קיבלתי את הגיליון השני בדואר. בעידן האינטרנט, פנזין מודפס שנשלח בדואר ישראל הוא מצרך נדיר ומשמח, ועוד יותר כשהוא מלא בקומיקס פוליטי חברתי נשכני, רלוונטי וגם מצחיק.

חלק מהסטריפים גו"א לא התאפקו ושיתפו גם בבלוגם השוקק חיים, חלק בלעדיים למהדורה המודפסת. קומיקס סאטירי פוליטי בישראל הוא נדיר לא פחות, נראה שכרגע גו"א הם היחידים שעושים כאלה. לא כל סטריפ שלהם פוגע בול, אבל הם מייצרים הרבה וחלקם חזקים. כל מי שרוצה יכול לשלוח להם את כתובת הדואר שלו ולקבל גם, עד גמר המלאי.

ספר: ג'ינגיס ח'אן מאת ג'ק ותרפורד, הוצאת דביר

בדיוק היום גם יצחק נוי כתב על הספר הזה במוסף הספרים של הארץ. ספר מעניין לכל חובב היסטוריה, המתאר את הקמתה של האימפריה המונגולית ושגשוגה בדרכים שונות ע"י ג'ינגיס חאן ויורשיו. כמשקל נגד למאות שנים של דמוניזציה שעשו למונגולים אויביהם, הספר הזה מדגיש את הצדדים הטובים יותר של המונגולים. זה ספר כתוב היטב, קולח וזורם.

למונגולים לא הייתה תרבות מפותחת או טכנולוגיה מתקדמת, אבל הם הפכו את החיסרון הזה ליתרון: הם היו פתוחים מספיק כדי לאמץ חידושים של עמים רבים שאותם כבשו או שאיתם סחרו. ועוד דבר חשוב: הם אפשרו חופש דת מוחלט תחת שלטונם. ג'ינגיס חאן גם סידר פטור ממס להרבה מקצועות כמו אנשי דת, מורים, סופרים ועוד.

הם פתחו את העולם למסחר ענף בין המזרח למערב (סין-אירופה), הביאו לאירופה חידושים רבים, ובמשתמע עזרו לה לצאת מחשכת ימי הביניים אל הרנסנס. מצד שני הם נאשמים בהבאת מגפת הדבר לאירופה.

כשמרקו פולו האיטלקי נסע לסין, זה היה אל חצרו של קובלאי חאן, נכדו של ג'ינגיס, ששלט אז בסין.

שורה תחתונה: ספר מומלץ.

ספר: סודו של סיסרא מאת אדם זרטל, הוצאת דביר

אדם זרטל ידוע כארכיאולוג שמחפש הוכחות ארכיאולוגיות לנכונות סיפורי התנ"ך. הוא שנוי במחלוקת בתחומו, וכבר כתבתי פה על ארכיאולוגים שמציגים תזות שמנוגדות לדעתו, אבל בספר הזה זה לא מהווה בעיה, כי הנושא לא נראה לי שנוי במחלוקת במיוחד.

לעומת ג'ינגיס חאן שפורש סיפור רחב יריעה שמשתרע על פני יבשות ומאות, הנושא של זרטל קטן וספציפי: חפירה בחורבות של יישוב קדמון בכרמל הביאה אותו להתחקות על קנקנם של יושביו, משום שמאפיינים רבים של היישוב שונים מאוד מהמקובל באותו זמן בארץ. זרטל מעלה את ההשערה שמדובר ביישוב של גויי הים, וטוען שהם למעשה הגיעו מהאי סרדיניה, ושסיסרא התנ"כי, זה שנלחם בברק ושנהרג על ידי יעל ביתד של אוהל, גם הוא שייך לאותו שבט מסרדיניה שהיגר לחופי ארץ ישראל באותו הזמן או אפילו לפני הפלישתים.

תעלומות ארכיאולוגיות והמצוד אחר פתרונן יכולים להיות מאוד מעניינים, אבל זרטל הוא לא סופר שיודע לייצר את הדרמה הזאת כמו שצריך. זה ספר מעניין לחובבי היסטוריה וארכיאולוגיה כמוני, אבל אני לא יודע כמה הוא יצליח לעניין את מי שצריך גם סיפור כתוב היטב ולא רק דיון פרטני בצורתן המיוחדת של חומות עתיקות.

ועוד הערה: את שני הספרים קניתי יחד, ולא נעלם ממני הדמיון בין כריכותיהם. עיצב את שניהם עבור אותה הוצאה אמרי זרטל, בנו של אדם זרטל. אם הייתה כאן כוונה ליצור סדרתיות, לא ברור למה לא הלכו עם זה עד הסוף, אותו פונט למשל. ואם לא, זו תעודת עניות למעצב.

שלא במפתיע, זרטל עיצב גם את הכריכה לספר השלישי שקראתי לאחרונה:

מכונת הממים מאת סוזן בלקמור, הוצאת כנרת

את המושג מם טבע ריצ'ארד דוקינס, כמקבילו של הגן בשדה התרבות. דוקינס טען שכשם שהגנים מתחרים ומשתפים פעולה כדי להיטיב להשתכפל הלאה, כך גם הממים פועלים ממוחותיהם של בני האדם. יתרה מזאת – הוא טוען שהממים ישתחררו בסוף מכל תלות בגנים.

סוזן בלקמור כנראה תכננה לכתוב את ספר המפתח בנושא הממים, שיעשה להם את מה שהגן האנוכי עשה לגנים. אבל לצערי היא איננה מבריקה, חדה או שנונה כמו דוקינס. דוקינס הוא רב אמן בהסברת רעיונות מורכבים ביותר אפילו להדיוטות כמוני. בלקמור לא. היא חופרת, ולא מצליחה לזקק רעיונות מורכבים להסברים פשוטים.

ומה שיותר גרוע, היא לא מחדשת כמעט כלום. כל מי שקרא את דוקינס וחשב קצת על ממים כבר נתקל באותן תובנות שלה.

סוכן תרבות כתב קצת על איך בלקמור מתארת את יתרונות האלטרואיזם.

הכריכה של זרטל היא מופת של אנאכרוניזם. היא אולי הייתה יכולה להיות אופנתית בשנות השבעים או השמונים, אבל בנאדם, אנחנו בשנות האלפיים.

היה לי עוד מה לספר לכם אבל עכשיו אני כבר לא זוכר מה. אולי אוסיף את זה אחר כך.

נ.ב. אם כבר ממים, אי אפשר בלי להזכיר את מים בייס.