מי כבר יודע על מה מדבר הפוסט? שתי נקודות. תאספו אותן, בסוף יש פרסים.

הדיון בתגובות בפוסט על הצחוק על השואה מעניין ואני ממליץ לקרוא גם אותו. בערך בשעה שתיים וחצי בלילה באותו היום סגרתי את המחשב, והתכוננתי לעלות על יצועי. אבל כמו שקורה הרבה פעמים בימים בהם אני קם מאוחר ולא עושה הרבה במשך היום, עדיין לא הייתי מספיק עייף. אז פתחתי את שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש.

במקרה נפלתי בדיוק על קטע שמדבר על מהותו של ההומור. לכן, אעשה מה שהספרנית הדילטנטית הייתה עושה, ואציג לכם קטע מתוך הספר. גם כי הוא קשור לדיון על הומור, וגם כדי להמליץ לכם על הספר.

אבל לפני כן עוד כמה מילים משתפכות.

קשה לי לתאר את חשיבותו של שעת התה בחיי. הוא מונח באופן קבוע ליד מיטתי ואני קורא בו כמעט כל ערב. קצת כמו תנ"ך. אין גבולות לגאוניותו של מר אדאמס ואין גבול לעונג שאני מפיק מהספר. הוא מנחם אותי בשעותיי הקשות ושמח איתי בשמחותיי. אדאמס רלוונטי לכל תחומי החיים, ואין יום שעובר בלי שאיזה אירוע או תקרית מזכירים לי את אחת מאמרותיו השופעות חכמת חיים. מדי פעם אני נתקל ביודעת ח"ן אמיתית שעיניה יבריקו בהבנה ובהתמוגגות עת אפטיר ברגע הנכון "שפעה של צהוב", או, "יפה כמו שדה תעופה".

כמו החלקים היותר טובים בתנ"ך, אדאמס לא נתן לעם את תובנותיו כסדרה של חוקים יבשים, אלא כתב פרוזה. תוך כדי הוא שזר את התובנות, וכמובן תיבל בהרבה הומור מלא חן (שזה, תודו, קצת נדיר בתנ"ך).

כמו ביצירות גדולות רבות, קריאה חוזרת מגלה בכל פעם פכים חדשים שנסתרו מן העין בקריאה הקודמת.

אם עוד לא קראתם, אשריכם! צפויה לכם חוויה מעשירה ומהנה. ללא ספק חייכם ישתפרו ללא הכר. למי שאינו שולט במידה מספקת באנגלית, לא נורא! התרגום של עמנואל לוטם בסדר גמור ואף מצליח לשמר כמעט את כל הבדיחות.

ועתה לקטע. הטקסט מתבסס על התרגום של לוטם עם כמה שינויים קלים שלי:

סטנדיש הוא פסיכיאטר אנאלי ומעצבן, המנהל בית חולים מחקרי מיוחד, והוא מדריך את קייט, עיתונאית שעושה, כביכול, כתבה על המוסד, ומציג לה כמה מהחולים היותר מעניינים.

" "מרת מיי מקבלת, לפחות לטענתה, הכתבות מאת אחדים מגדולי הפיסיקאים. מאיינשטיין, מהייזנברג ומפלאנק. וקשה מאוד לערער על טענתה, כי המידע שמתקבל כאן, בכתיבה אוטומאטית, בידי הגברת... חסרת ההכשרה הזאת, הוא למעשה פיסיקה מהרמה הגבוהה ביותר.

מאיינשטיין המנוח אנחנו מקבלים עוד ועוד ליטושים לתמונת פעולתם של הזמן והמרחב בקנה המידה המאקרוסקופי, ואילו בעזרתם של הייזנברג ופלאנק המנוחים אנו משפרים את הבנת המבנים הבסיסיים של החומר ברמה הקוואנטית. ואין שום ספק בכך שהמידע הזה מקרב אותנו יותר ויותר אל עבר היעד החמקמק של תיאוריית השדה המאוחדת של הכל.

עכשיו זה מציג בפני המדענים מצב מעניין ביותר, שלא לומר מביך קמעה, שכן הדרך שבה מגיע אלינו המידע הזה מנוגדת לחלוטין, על פניה, למשמעותו של מידע זה"

"זה כמו הדוד הנרי" אמרה קייט פתאום.

סטנדיש תלה בה מבט סתום.

"הדוד הנרי חושב שהוא תרנגולת" הסבירה קייט.

סטנדיש תלה בה עוד מבט סתום.

"לא יכול להיות שלא שמעת את זה," אמרה קייט. "'הדוד הנרי נורא מדאיג אותנו. הוא חושב שהוא תרנגולת'. 'טוב, אז למה אתם לא שולחים אותו לרופא?' 'טוב, היינו שולחים אותו, אבל חבל על הביצים'".

סטנדיש הביט בה כאילו צמח לפתע פתאום עץ תות  קטן, אבל מושלם, על גשר אפה.

"אמרי זאת שוב" אמר לה סטנדיש בקול פעוט, נדהם.

"מה, את הכל?"

"את הכל"

קייט השעינה אגרוף על מותן וסיפרה שוב את הבדיחה, והפעם בקצת יותר סטייל ובמבטאים דרומיים.

"זה מזהיר" התפעם סטנדיש כשהיא סיימה.

"בטוח כבר שמעת את זה," אמרה קייט, קצת מופתעת מהתגובה. "זאת בדיחה ישנה".

"לא," הוא אמר, "ממש לא. חבל על הביצים. חבל על הביצים. חבל על הביצים. 'היינו שולחים אותו אבל חבל על הביצים.' איזו תובנה מדהימה אל תוך נבכי הפרדוכסים המרכזיים של המצב האנושי, ושל יכולתנו שאינה יודעת גבולות לבנות רציונאליזציות סתגלניות להסברתם. אלוהים אדירים."

קייט משכה בכתפיה.

"ואת אומרת שזאת בדיחה?" תבע סטנדיש באי-אמון.

"כן. ישנה מאוד, האמת."

"וכולן כאלה? מעולם לא עלה על דעתי."

"טוב..."

"אני המום" אמר סטנדיש. "המום לחלוטין. תמיד חשבתי שבדיחות הן דברים שאנשים שמנים מספרים בטלוויזיה, ומעולם לא הקשבתי. עכשיו אני מרגיש שאנשים הסתירו ממני דברים. אחות!"

האחות שפקחה עין על מרת מיי דרך החלון התחלחלה לשמע הנביחה הבלתי צפויה שהופנתה אליה.

"אה, כן, מר סטנדיש?" אמרה. היה ברור שהוא גרם לה לעצבנות.

"למה לא סיפרת לי אף פעם שום בדיחות?"

האחות בהתה בו והצטמררה, לא יודעת אפילו איך לחשוב על איך לענות על שאלה שכזאת.

"טוב, אה..."

"רשמי לפנייך, כן? בעתיד אני דורש ממך ומכל שאר הצוות בבית החולים הזה לספר לי את כל הבדיחות הידועות לכם, זה ברור?"

"אה, כן, מר סטנדיש - "

סטנדיש הביט בה בספקנות מהולה בחשדנות.

"האם את יודעת בדיחות כל שהן, אחות?" אתגר אותה.

"אה, כן, מר סטנדיש, אני חושבת, כן, אני יודעת".

"ספרי לי אחת"

"מה, אה, עכשיו, מר סטנדיש?"

"בזה הרגע."

"אה, טוב, אהם - יש אחת על מטופל שמתעורר אחרי, טוב, זאת אומרת, אחרי שהוא היה, אה, בניתוח, והוא מתעורר, זאת לא בדיחה מי יודע מה, בכל אופן, הוא היה בניתוח והוא אומר לרופא כשהוא מתעורר 'דוקטור דוקטור, משהו לא בסדר, אני לא מצליח להרגיש את הרגליים שלי.' אז הרופא אומר, 'כן, מצטער מאוד, נאלצנו לכרות לך את שתי הידיים'. וזהו בעצם, אה, בגלל זה הוא לא הצליח להרגיש את הרגליים שלו, אתה מבין."

מר סטנדיש נעץ בה מבט יציב לרגע או שניים.

"זוהי אזהרה רשמית, אחות" אמר לה.

"כן מר סטנדיש."

וכאן אני מדלג כמה שורות, ומוסיף רק עוד משפט חשוב לסיום:

"הממם, ובכן, אני חייב לומר, ברור כשמש שפתחת בפני שדה רחב ועשיר, מיס, אה. נראה לי שתחום ההומור בכללותו יוכל לשאוב תועלת רבה מהתבוננות מעמיקה וישירה. ברור גם שעלינו להבדיל בין בדיחות שיש להן ערך פסיכולוגי ממשי כלשהו, לבין בדיחות שאינן מיועדות אלא לעודד את השימוש לרעה בסמים, ויש לשים להן קץ. יפה."

ועכשיו לשיעורי הבית:

מתוך הקטע שקראתם, העתיקו את המשפט שמספק הגדרה ממצה להומור ולאחד מתפקידיו המרכזיים. נסחו את המשפט כך שיעמוד בפני עצמו, וצבעו אותו בצבעים עליזים.