"במלאת 100 שנה ליסוד העיר מטרופולינה, החליט ראש העיר לארגן מופע של התזמורת העירונית. 'בכל זאת לא כל יום מגיעים לגיל 100,' חשב לעצמו. ומאחר שהיה מדובר באירוע חגיגי כל כך, החליט להזמין מוזיקאית בעלת שם עולמי, שתחבר יצירה במיוחד לרגל המאורע."

ליברטה דל פסטה ליאנה היא מלחינה יוצאת דופן, כיוון שאינה יוצרת יצירות לכלי נגינה רגילים, ודרכי עבודתה חדשניות ומקוריות, הכוללות הקלטה של רעשי הסביבה.
במהלך השבוע שבו ליברטה נמצאת בעיר ועובדת על היצירה, עוקב ראש העיר, בור מוחלט בענייני מוזיקה, אחר מעשיה ונלחץ מאד כיוון  שהיא "כל היום יושבת רגל על רגל ולא עושה כלום".
המתח מגיע לשיאו כאשר כל העיר מתכנסת להקשיב ליצירה בערב חגיגות ה-100.

איך מלחינים יצירה לעיר? מדוע עלתה ליברטה לבמה עם מכשיר שחור קטן? ומה יעלה בגורלו של פפו, ראש העיר?


כך מתוארת "סימפוניה של עיר", היצירה של מיה דנון, מוזיקאית אלקטרונית (זה בלוג המוזיקה המגניב שלה: החדר האלקטרוני שלי) ובת זוגה אלינור דוידוב, עיתונאית טלוויזיה ופרינט (טייםאאוט, לונדון וקירשנבאום) ופעילה חברתית. היצירה כוללת סימפוניה עירונית מהקלטות רעשי העיר שהלחינה מיה דנון, ספר שאיירה המאיירת ליהי יעקב, ותסכית שמקריין ירון לונדון.

בסך הכל מיה ואלינור הצליחו לארגן לעצמן יחסי ציבור לא רעים בכלל, אז סביר שכבר קראתם\שמעתם על הספר והתסכית שלהן, וסביר שמה שקראתם היו תשבוחות נלהבות מכל עבר, ובצדק. בכל זאת אני רוצה לכתוב על סימפוניה של עיר גם אצלי בבלוג, אולי כי בימים שבהם אני בדיכאון והמוטיבציה שלי ליצור ולהוציא לאור נמוכה במיוחד, אני מתפעל מהיכולת של מיה ואלינור להוציא לאור בצורה עצמאית לגמרי כזאת יצירה מורכבת, עשירה ומולטימדיאית וגם לקדם אותה בעצמן ולמכור אותה ישירות לצרכן דרך הרשת ובחנויות העצמאיות, ללא הפצה ברשתות הגדולות.

בין השאר אני מתפעל מהיכולת של היוצרות לקחת מוזיקה אלקטרונית מסומפלת שנמצאת בשולי התרבות ולארוז אותה באריזה שתקל עליה מאוד להכנס למיינסטרים בלי שום בעיה, ובייחוד עם קולו הערב של לונדון להפוך את סימפוניה של עיר לסוג של אינסטנט קלאסיק.

את הספר עוד לא ראיתי אז קצת קשה לי להגיד משהו על האיור, אבל אני מאוד אוהב את הקומפוזיציה של האיור שלמטה פה.

אז לתסכית ניתן להאזין חינם באתר המושקע (למה כתוב יוצרים ולא יוצרות?), ואת הספר אפשר לרכוש אונליין, או באחת החנויות העצמאיות בת"א ובירושלים.

וחוצמזה בשבת ה-6.10 יש חגיגת השקה בלאביט נחלת בנימין ב-11:00 בבוקר, הכניסה חינם, תהיה הפעלה לילדים בקומה השניה, ובוודאי תוכלו להתחכך בידוענים כאלה ואחרים, ובטח גם מלא בחורות יפות מהטלוויזיה.

נ.ב. כבר חודש שעובדים בכביש ברחוב שלי: רעש אימים של משאיות ושופלים, הצפצוף הנורא שלהם כשהם נוסעים ברוורס, קדיחת האספלט, חפירות. זה הולך להמשיך ככה עוד איזה ארבעה חודשים. כבר התחלתי להתרגל, אולי בסוף אני באמת אחשוב שזאת מוזיקה נפלאה.

ימים לא קלים עוברים על כוחותיי. אבל קראתי כמה ספרים ואני יכול לספר לכם קצת על איך הם היו, וגם קיבלתי פנזין בדואר.

פנזין: עיר העבדים של גלנדון ואיזבלה

פנזין מוצלח, היום קיבלתי את הגיליון השני בדואר. בעידן האינטרנט, פנזין מודפס שנשלח בדואר ישראל הוא מצרך נדיר ומשמח, ועוד יותר כשהוא מלא בקומיקס פוליטי חברתי נשכני, רלוונטי וגם מצחיק.

חלק מהסטריפים גו"א לא התאפקו ושיתפו גם בבלוגם השוקק חיים, חלק בלעדיים למהדורה המודפסת. קומיקס סאטירי פוליטי בישראל הוא נדיר לא פחות, נראה שכרגע גו"א הם היחידים שעושים כאלה. לא כל סטריפ שלהם פוגע בול, אבל הם מייצרים הרבה וחלקם חזקים. כל מי שרוצה יכול לשלוח להם את כתובת הדואר שלו ולקבל גם, עד גמר המלאי.

ספר: ג'ינגיס ח'אן מאת ג'ק ותרפורד, הוצאת דביר

בדיוק היום גם יצחק נוי כתב על הספר הזה במוסף הספרים של הארץ. ספר מעניין לכל חובב היסטוריה, המתאר את הקמתה של האימפריה המונגולית ושגשוגה בדרכים שונות ע"י ג'ינגיס חאן ויורשיו. כמשקל נגד למאות שנים של דמוניזציה שעשו למונגולים אויביהם, הספר הזה מדגיש את הצדדים הטובים יותר של המונגולים. זה ספר כתוב היטב, קולח וזורם.

למונגולים לא הייתה תרבות מפותחת או טכנולוגיה מתקדמת, אבל הם הפכו את החיסרון הזה ליתרון: הם היו פתוחים מספיק כדי לאמץ חידושים של עמים רבים שאותם כבשו או שאיתם סחרו. ועוד דבר חשוב: הם אפשרו חופש דת מוחלט תחת שלטונם. ג'ינגיס חאן גם סידר פטור ממס להרבה מקצועות כמו אנשי דת, מורים, סופרים ועוד.

הם פתחו את העולם למסחר ענף בין המזרח למערב (סין-אירופה), הביאו לאירופה חידושים רבים, ובמשתמע עזרו לה לצאת מחשכת ימי הביניים אל הרנסנס. מצד שני הם נאשמים בהבאת מגפת הדבר לאירופה.

כשמרקו פולו האיטלקי נסע לסין, זה היה אל חצרו של קובלאי חאן, נכדו של ג'ינגיס, ששלט אז בסין.

שורה תחתונה: ספר מומלץ.

ספר: סודו של סיסרא מאת אדם זרטל, הוצאת דביר

אדם זרטל ידוע כארכיאולוג שמחפש הוכחות ארכיאולוגיות לנכונות סיפורי התנ"ך. הוא שנוי במחלוקת בתחומו, וכבר כתבתי פה על ארכיאולוגים שמציגים תזות שמנוגדות לדעתו, אבל בספר הזה זה לא מהווה בעיה, כי הנושא לא נראה לי שנוי במחלוקת במיוחד.

לעומת ג'ינגיס חאן שפורש סיפור רחב יריעה שמשתרע על פני יבשות ומאות, הנושא של זרטל קטן וספציפי: חפירה בחורבות של יישוב קדמון בכרמל הביאה אותו להתחקות על קנקנם של יושביו, משום שמאפיינים רבים של היישוב שונים מאוד מהמקובל באותו זמן בארץ. זרטל מעלה את ההשערה שמדובר ביישוב של גויי הים, וטוען שהם למעשה הגיעו מהאי סרדיניה, ושסיסרא התנ"כי, זה שנלחם בברק ושנהרג על ידי יעל ביתד של אוהל, גם הוא שייך לאותו שבט מסרדיניה שהיגר לחופי ארץ ישראל באותו הזמן או אפילו לפני הפלישתים.

תעלומות ארכיאולוגיות והמצוד אחר פתרונן יכולים להיות מאוד מעניינים, אבל זרטל הוא לא סופר שיודע לייצר את הדרמה הזאת כמו שצריך. זה ספר מעניין לחובבי היסטוריה וארכיאולוגיה כמוני, אבל אני לא יודע כמה הוא יצליח לעניין את מי שצריך גם סיפור כתוב היטב ולא רק דיון פרטני בצורתן המיוחדת של חומות עתיקות.

ועוד הערה: את שני הספרים קניתי יחד, ולא נעלם ממני הדמיון בין כריכותיהם. עיצב את שניהם עבור אותה הוצאה אמרי זרטל, בנו של אדם זרטל. אם הייתה כאן כוונה ליצור סדרתיות, לא ברור למה לא הלכו עם זה עד הסוף, אותו פונט למשל. ואם לא, זו תעודת עניות למעצב.

שלא במפתיע, זרטל עיצב גם את הכריכה לספר השלישי שקראתי לאחרונה:

מכונת הממים מאת סוזן בלקמור, הוצאת כנרת

את המושג מם טבע ריצ'ארד דוקינס, כמקבילו של הגן בשדה התרבות. דוקינס טען שכשם שהגנים מתחרים ומשתפים פעולה כדי להיטיב להשתכפל הלאה, כך גם הממים פועלים ממוחותיהם של בני האדם. יתרה מזאת – הוא טוען שהממים ישתחררו בסוף מכל תלות בגנים.

סוזן בלקמור כנראה תכננה לכתוב את ספר המפתח בנושא הממים, שיעשה להם את מה שהגן האנוכי עשה לגנים. אבל לצערי היא איננה מבריקה, חדה או שנונה כמו דוקינס. דוקינס הוא רב אמן בהסברת רעיונות מורכבים ביותר אפילו להדיוטות כמוני. בלקמור לא. היא חופרת, ולא מצליחה לזקק רעיונות מורכבים להסברים פשוטים.

ומה שיותר גרוע, היא לא מחדשת כמעט כלום. כל מי שקרא את דוקינס וחשב קצת על ממים כבר נתקל באותן תובנות שלה.

סוכן תרבות כתב קצת על איך בלקמור מתארת את יתרונות האלטרואיזם.

הכריכה של זרטל היא מופת של אנאכרוניזם. היא אולי הייתה יכולה להיות אופנתית בשנות השבעים או השמונים, אבל בנאדם, אנחנו בשנות האלפיים.

היה לי עוד מה לספר לכם אבל עכשיו אני כבר לא זוכר מה. אולי אוסיף את זה אחר כך.

נ.ב. אם כבר ממים, אי אפשר בלי להזכיר את מים בייס.

עדיין מטריד אותי לראות שאנשים זורקים ספרים לרחוב, למרות ששעתם הולכת ואוזלת. בקרוב אנשים ייפטרו מהם כמו שנפטרו מתקליטי הויניל, בשעתם. 20 שנה אחר כך היפסטרים בני 15-25 יאספו אותם בהתלהבות.

עדיין מטריד, למרות שגם הספרייה שלי מתפקעת, וכבר השתמשתי באתר פינדאבוק כדי למכור ובאתר אגורה כדי למסור ספרים ומגזינים.

גם השכן שלי לא ממש זרק את הספרים, הוא הניח אותם במסודר על פחי מחזור הנייר שבחצרנו, כאן בצפון ת"א. המון ספרי תיירות – כאלה שהיו קונים בשנות השמונים כשביקרו בערי תיירות באירופה, עם תמונות של המונומנטים החשובים, וספרי מוזיאונים כמו הפראדו בספרד והארמיטאג' בלנינגרד.

הפראדו. בספר משנות השמונים הוא לפני השיפוץ, עדיין צהוב כהה.

תמרה דה למפיקה

וגם ספרי אמנות, אחד של טאשן, של ציירת הארט-דקו תמרה דה-למפיקה, עם הקדשה ל"מליקה שלנו... אולי לא שמת לב אבל אימצנו אותך לאמא... ...חנה ושמואליק הספרי, 14.3.93”. דה-למפיקה פעלה בשנות ה-20-30 בפריז אבל משמשת השראה לסגנון של כמה וכמה מאיירים אמריקאיים בני ימינו.

וגם ספרי קריאה. אספתי את כל מה שנראה לי מעניין. ספר מחזות של חנוך לוין, הארי פוטר הראשון בעברית. כל השנים נמנעתי מלקרוא אותו, ועכשיו באחד מערבי החג, לא זוכר איזה, אמרתי נו טוב, וקראתי. לא פלא שהפך ללהיט פופולארי, איזה ערימת קלישאות סכרינית. לא סיימתי אותו, העליתי לאגורה ותוך יום הוא נלקח.

ביניהם היה ספר בשם "המפלט האחרון" מאת רות קליגר-עליאב ופגי מן. פגי מן, כנראה אמריקאית, כתבה גם את הביוגרפיה של גולדה מאיר. הספר יצא לראשונה ב-1973 באנגלית וב-76 בעברית, בתרגום מאנגלית של מנחם בן-אייר.

הספר מבוסס על זכרונותיה של רות קליגר-עליאב, שהייתה אחת מעשרה חברי המוסד לעליה ב, קיצור של בלתי לגאלית, שפעלו באירופה לפני מלחה"ע השנייה ובמהלכה לארגון אוניות פליטים ליהודי אירופה. היא פעלה ברומניה בין השנים 39-41 לארגון האוניות – איסוף כסף, קניית אוניות, שוחד לכל מי שצריך, ארגון הפליטים היהודים ועד להפלגת הספינות.

אתם יכולים בוודאי להבחין שאני עדיין תחת רושמו של התרגום המעט מיושן ומליצי.

הספר כתוב בסגנון אמריקאי מלודרמטי, ממש הוליוודי. ולמרות זאת, הוא סוחף ומרתק. אולי כי המאורעות בו קרו באמת, ואולי כי לפגי מן הזאת באמת היה כשרון. היא הצליחה לשלב בהצלחה רבה בין סיפור המתח הציוני-מחתרתי לבין סיפור האהבה האישי של רות ברומניה.

הסיפור היהודי-ציוני הופך לבסיס איתן לתסריט הוליוודי סוחף, חבל שלא עשו ממנו סרט, באמת.

אני עדיין זוכר את מסעדת המפלט האחרון באילת. היא עדיין קיימת, אבל בביקורי האחרון לפני שנים רבות היא כבר לא הייתה מה שהייתה פעם, כשרק נפתחה ואני הייתי רך בשנים. אז היא עשתה עלינו רושם רב, עם כל תפאורת הדייג, על הדגים המפוחלצים ורשתות הדייג הקרועות התלויות מסביב, הציורים על הקיר והצדפה הענקית שבה הוגשה לאבא שלי מנת שרצי הים ברוטב יין ושמנת או מה שזה לא היה.

בקיצור, אחלה ספר, למרות שהוא ישן, אמריקקי וציוני.

במהלך החג קראתי גם את "אני קלאודיוס" = גם כן ספר מליצי משהו. התרגום החדש נאה אבל קריא. לחובבי הסיפורים ההיסטוריים, אבל גם לחובבי הטלנובלות, אם הם עדיין מסוגלים לקרוא אותן מודפסות.

הגאות נמשכת בשוק הרומנים הגראפיים הישראלים (זאת בניגוד לשפל שנרשם בתחום הפולנים הגראפיים הישראלים)!

הם שוטפים את מרכז במות הקומיקס העולמיות אחד אחד!

מצ"ב ההודעה שנשלחה אל סוכנויות הידיעות ובלוגי הקומיקס החשובים:

הרומן הגראפי "משק 54" -  ספרם של המאייר ויוצר הקומיקס גלעד סליקטר ("מי אתה בכלל","השדים של מונגול") ואחותו המשוררת גלית סליקטר נכנס לרשימת המועמדים: "הבחירה הרשמית" של פסטיבל הקומיקס הבינלאומי אנגולם, שמתוכה יבחרו הספרים הטובים לשנת 2009.

הרשימה כוללת 56 ספרים שנבחרו מתוך 3500 ספרי קומיקס שיצאו השנה (כבכל שנה) בצרפת. בראש צוות השופטים עמדו היוצרים שנבחרו בשנה שעברה פיליפ דופווי ושארל ברבריאן.

השנה בפסטיבל תוצג תערוכה של הספרים הנבחרים, יקדמו אותם באינטרנט ותהיה אפשרות להוריד עמודים מהספרים במגוון פורמטים.

הזוכים יוכרזו ב1 לפברואר ביום האחרון של הפסטיבל.

http://www.bdangouleme.com/37-selection-2009-official-selection

"משק 54" מסופר מנקודת מבטה של נגה, המתגוררת במושב בפריפריה והוא סובב סביב שלושה סיפורי התבגרות בשלוש תקופות חיים: מאירוע דרמטי בבור שופכין המוסב לבריכת שחייה בשלהי שנות ה-70, דרך מלחמת לבנון הראשונה, ושרות צבאי בשטחים הכבושים בזמן האינתיפאדה הראשונה.

הספר יצא לאור בצרפת במאי ותוך פחות מחודש הודפס במהדורה שנייה, זכה לתשבחות הן על הכתיבה והן על האיורים במגזינים לתרבות ולקומיקס, באינטרנט וברדיו, וכיכב במספר רשימות המומלצים לשנת 2008.

קומיקס קומיקס קומיקס!

מי זוכר שפעם היה פה איזה שמאלני, סליחה, סמולני מסריח?

השנה פונה פסטיבל הקומיקס גם אל קהל התל-אביבים המעודכנים בני 20 ומעלה, ובמסגרת "פסטיבל הקומיקס בערב" יהפוך את רחבת הסינמטק לבר-קפה, יריד קומיקס, זירת הקרנות אנימציה ואף הופעות מוזיקה, והכניסה בחינם!

פסטיבל הקומיקס השנתי בסינמטק צובר לו וותק עם השנים, אך לא קופא על שמריו. עד כה, רק שוחרי תרבות אמיצים צלחו את האוהל העמוס והגיעו גם אל סרטי האנימציה למבוגרים שהוקרנו באולמות הסגורים של הסינמטק, אך לא עוד!

השנה יהפכו מארגני הפסטיבל את רחבת הסינמטק לבר-קפה תחת כיפת העצים, יקרינו קטעי אנימציה מובחרים על מסך גדול, וכמובן יערכו את יריד הקומיקס הישראלי המסורתי, שכמו בכל שנה יציע עשרות כותרים חדשים, עצבניים ומרעננים!

אמיתי סנדי, מו"ל הוצאת דימונה ומתאם דוכני היוצרים בפסטיבל: "קומיקס אלטרנטיבי הוא לא אלטרנטיבה ל'ספיידרמן'. הוא אלטרנטיבה ל'הישרדות' בטלוויזיה. אקסלזואר!"

עופר זנזורי, מו"ל "אדירי התכלת" ואהוד בר-אל, מו"ל "טנטופוביה" יפיקו בפועל את יריד יוצרי הקומיקס: "היינו כחולמים!"

זאב אנגלמאיר: "אני מתרגש כמו טיגריס צייר קומיקס שפגש קרנפה מיוחמת שחולה על הקומיקסים שלו!"  (שונה לבקשת האמן)

אגב טיול נינוח עם בן-זוגך ובידכם שתי כוסות בירה צוננות, תוכלו לדפדף בקומיקסים חדשים מאת יוצרים צעירים ופרועים, או לדפדף בקומיקסים חדשים מאת יוצרים פחות צעירים ופחות פרועים. כאילו במפתיע תפגשו שם את זוג מכריכם, מעצבת הרשת (ובובות לאספנים בשעות הפנאי) ומעצבת הפנים (ואופנה בסקנד לייף), אז תוכלו לומר בידענות אגבית: "קראתם את הקומיקס החדש של בועז קדמן? הוא פשוט פיצוץ!", והן, נכלמות, ירוצו אל הדוכן בבושת פנים! איזה כיף!

נתראה בחמש ברחבת הסינמטק, או אחרי המלחמה הבאה, מה שיבוא קודם!

במסגרת פסטיבל האנימציה, הקומיקס והקריקטורה הבינלאומי השנתי השמיני

כתובת: סינמטק ת"א, שפרינצק 2, ת"א

טלפון: 03-6060800

תאריכים: בימים רביעי, חמישי ומוצ"ש 13-14-16 באוגוסט

שעות: 17:00-23:00

קבוצה בפייסבוק לאירוע

את התמנון המקורי עיצב שלמה כהן

את לוגו פסטיבל הקומיקס עיצב ניסים חזקיה

את הפוסטר לערב אני עיצבתי.

ויש גם גרסה של הפוסטר למעצבים:

אגב - אין לי כוח לעשות תחרות ופרסים וכל העמאעייאת, אבל כולכם מוזמנים לעצב ולהעלות גרסאות משלכם לתמנון

איזה כיף! לא צריך להתרגש!