מתחיל להתרגל לרעיון של הגירה

פוסט זה מורכב מציוצים וסטטוסים בפייסבוק, מהערב שבו מצאו את גופות שלושת החטופים.

אני לא יודע אם אצליח להגר מפה. אולי אשתפן בסוף.

החיים שלי בתל אביב מעולים. אני גבר אשכנזי יהודי (רבע בולגרי! חלק מהספרדים מכירים בבולגרים כספרדים!), בן להורים שהם אמנם לא טייקונים אבל עבדו קשה כל חייהם ובזכותם מצבי יציב. מה זה יציב, מצויין. תודה אמא ואבא!!!

אני באמת לא רוצה לעזוב. באמת שלא. באמת באמת שלא. באמת באמת באמת שלא. אבל אני לא רואה שום תוחלת לחיי במקום הזה.

שואלים אותי כל הזמן, לא רק טרולים ימנים, אלא גם חברים, למה אני לא עוזב כבר עכשיו. שאלה מצויינת, שאני מתחבט בה כבר כמה שנים. התשובה היא שוב ושוב, טוב לי פה. ברמה האישית. אני לא מסוגל לחשוב על מקום שיהיה לי יותר טוב מתל אביב. אבל הערב אני מתחיל לחשוב שאין ברירה.

למדרון יש רק כיוון אחד. השאלה היא רק מי יברח בזמן מהספינה הטובעת. אני לא רוצה להיות זה שלא ברח בזמן.

אם אתם בני שישים או שבעים, אולי אין טעם שתהגרו. אני מניח שישראל תמשיך להתקיים עוד עשר, עשרים שנה. אבל אני עוד לא בן ארבעים.

לאן? אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד. או בפורטוגל. אומרים שליסבון היא הברלין הבאה.

אולי זה ייקח עוד שנה או שנתיים. אבל אם אני חפץ חיים, ועתיד, אני חייב לברוח מפה. ויפה שעה אחת קודם.

השנה היא גרמניה והמקום הוא 1937. סופסוף ביבי ואני מסכימים. ליהודים חפצי חיים יש רק אופציה אחת: למכור את כל נכסיהם ולברוח מהר.

נ.ב. למי שלא קולט: כבר עכשיו יותר מחצי מילדי כיתה ג הם דתיים. בעוד 9 שנים הם הולכים להצביע. איך באה לכם ממשלת ליברמן-בנט-דרעי-יהדות התורה?

ימים לא קלים עוברים על כוחותיי. אבל קראתי כמה ספרים ואני יכול לספר לכם קצת על איך הם היו, וגם קיבלתי פנזין בדואר.

פנזין: עיר העבדים של גלנדון ואיזבלה

פנזין מוצלח, היום קיבלתי את הגיליון השני בדואר. בעידן האינטרנט, פנזין מודפס שנשלח בדואר ישראל הוא מצרך נדיר ומשמח, ועוד יותר כשהוא מלא בקומיקס פוליטי חברתי נשכני, רלוונטי וגם מצחיק.

חלק מהסטריפים גו"א לא התאפקו ושיתפו גם בבלוגם השוקק חיים, חלק בלעדיים למהדורה המודפסת. קומיקס סאטירי פוליטי בישראל הוא נדיר לא פחות, נראה שכרגע גו"א הם היחידים שעושים כאלה. לא כל סטריפ שלהם פוגע בול, אבל הם מייצרים הרבה וחלקם חזקים. כל מי שרוצה יכול לשלוח להם את כתובת הדואר שלו ולקבל גם, עד גמר המלאי.

ספר: ג'ינגיס ח'אן מאת ג'ק ותרפורד, הוצאת דביר

בדיוק היום גם יצחק נוי כתב על הספר הזה במוסף הספרים של הארץ. ספר מעניין לכל חובב היסטוריה, המתאר את הקמתה של האימפריה המונגולית ושגשוגה בדרכים שונות ע"י ג'ינגיס חאן ויורשיו. כמשקל נגד למאות שנים של דמוניזציה שעשו למונגולים אויביהם, הספר הזה מדגיש את הצדדים הטובים יותר של המונגולים. זה ספר כתוב היטב, קולח וזורם.

למונגולים לא הייתה תרבות מפותחת או טכנולוגיה מתקדמת, אבל הם הפכו את החיסרון הזה ליתרון: הם היו פתוחים מספיק כדי לאמץ חידושים של עמים רבים שאותם כבשו או שאיתם סחרו. ועוד דבר חשוב: הם אפשרו חופש דת מוחלט תחת שלטונם. ג'ינגיס חאן גם סידר פטור ממס להרבה מקצועות כמו אנשי דת, מורים, סופרים ועוד.

הם פתחו את העולם למסחר ענף בין המזרח למערב (סין-אירופה), הביאו לאירופה חידושים רבים, ובמשתמע עזרו לה לצאת מחשכת ימי הביניים אל הרנסנס. מצד שני הם נאשמים בהבאת מגפת הדבר לאירופה.

כשמרקו פולו האיטלקי נסע לסין, זה היה אל חצרו של קובלאי חאן, נכדו של ג'ינגיס, ששלט אז בסין.

שורה תחתונה: ספר מומלץ.

ספר: סודו של סיסרא מאת אדם זרטל, הוצאת דביר

אדם זרטל ידוע כארכיאולוג שמחפש הוכחות ארכיאולוגיות לנכונות סיפורי התנ"ך. הוא שנוי במחלוקת בתחומו, וכבר כתבתי פה על ארכיאולוגים שמציגים תזות שמנוגדות לדעתו, אבל בספר הזה זה לא מהווה בעיה, כי הנושא לא נראה לי שנוי במחלוקת במיוחד.

לעומת ג'ינגיס חאן שפורש סיפור רחב יריעה שמשתרע על פני יבשות ומאות, הנושא של זרטל קטן וספציפי: חפירה בחורבות של יישוב קדמון בכרמל הביאה אותו להתחקות על קנקנם של יושביו, משום שמאפיינים רבים של היישוב שונים מאוד מהמקובל באותו זמן בארץ. זרטל מעלה את ההשערה שמדובר ביישוב של גויי הים, וטוען שהם למעשה הגיעו מהאי סרדיניה, ושסיסרא התנ"כי, זה שנלחם בברק ושנהרג על ידי יעל ביתד של אוהל, גם הוא שייך לאותו שבט מסרדיניה שהיגר לחופי ארץ ישראל באותו הזמן או אפילו לפני הפלישתים.

תעלומות ארכיאולוגיות והמצוד אחר פתרונן יכולים להיות מאוד מעניינים, אבל זרטל הוא לא סופר שיודע לייצר את הדרמה הזאת כמו שצריך. זה ספר מעניין לחובבי היסטוריה וארכיאולוגיה כמוני, אבל אני לא יודע כמה הוא יצליח לעניין את מי שצריך גם סיפור כתוב היטב ולא רק דיון פרטני בצורתן המיוחדת של חומות עתיקות.

ועוד הערה: את שני הספרים קניתי יחד, ולא נעלם ממני הדמיון בין כריכותיהם. עיצב את שניהם עבור אותה הוצאה אמרי זרטל, בנו של אדם זרטל. אם הייתה כאן כוונה ליצור סדרתיות, לא ברור למה לא הלכו עם זה עד הסוף, אותו פונט למשל. ואם לא, זו תעודת עניות למעצב.

שלא במפתיע, זרטל עיצב גם את הכריכה לספר השלישי שקראתי לאחרונה:

מכונת הממים מאת סוזן בלקמור, הוצאת כנרת

את המושג מם טבע ריצ'ארד דוקינס, כמקבילו של הגן בשדה התרבות. דוקינס טען שכשם שהגנים מתחרים ומשתפים פעולה כדי להיטיב להשתכפל הלאה, כך גם הממים פועלים ממוחותיהם של בני האדם. יתרה מזאת – הוא טוען שהממים ישתחררו בסוף מכל תלות בגנים.

סוזן בלקמור כנראה תכננה לכתוב את ספר המפתח בנושא הממים, שיעשה להם את מה שהגן האנוכי עשה לגנים. אבל לצערי היא איננה מבריקה, חדה או שנונה כמו דוקינס. דוקינס הוא רב אמן בהסברת רעיונות מורכבים ביותר אפילו להדיוטות כמוני. בלקמור לא. היא חופרת, ולא מצליחה לזקק רעיונות מורכבים להסברים פשוטים.

ומה שיותר גרוע, היא לא מחדשת כמעט כלום. כל מי שקרא את דוקינס וחשב קצת על ממים כבר נתקל באותן תובנות שלה.

סוכן תרבות כתב קצת על איך בלקמור מתארת את יתרונות האלטרואיזם.

הכריכה של זרטל היא מופת של אנאכרוניזם. היא אולי הייתה יכולה להיות אופנתית בשנות השבעים או השמונים, אבל בנאדם, אנחנו בשנות האלפיים.

היה לי עוד מה לספר לכם אבל עכשיו אני כבר לא זוכר מה. אולי אוסיף את זה אחר כך.

נ.ב. אם כבר ממים, אי אפשר בלי להזכיר את מים בייס.

עדיין מטריד אותי לראות שאנשים זורקים ספרים לרחוב, למרות ששעתם הולכת ואוזלת. בקרוב אנשים ייפטרו מהם כמו שנפטרו מתקליטי הויניל, בשעתם. 20 שנה אחר כך היפסטרים בני 15-25 יאספו אותם בהתלהבות.

עדיין מטריד, למרות שגם הספרייה שלי מתפקעת, וכבר השתמשתי באתר פינדאבוק כדי למכור ובאתר אגורה כדי למסור ספרים ומגזינים.

גם השכן שלי לא ממש זרק את הספרים, הוא הניח אותם במסודר על פחי מחזור הנייר שבחצרנו, כאן בצפון ת"א. המון ספרי תיירות – כאלה שהיו קונים בשנות השמונים כשביקרו בערי תיירות באירופה, עם תמונות של המונומנטים החשובים, וספרי מוזיאונים כמו הפראדו בספרד והארמיטאג' בלנינגרד.

הפראדו. בספר משנות השמונים הוא לפני השיפוץ, עדיין צהוב כהה.

תמרה דה למפיקה

וגם ספרי אמנות, אחד של טאשן, של ציירת הארט-דקו תמרה דה-למפיקה, עם הקדשה ל"מליקה שלנו... אולי לא שמת לב אבל אימצנו אותך לאמא... ...חנה ושמואליק הספרי, 14.3.93”. דה-למפיקה פעלה בשנות ה-20-30 בפריז אבל משמשת השראה לסגנון של כמה וכמה מאיירים אמריקאיים בני ימינו.

וגם ספרי קריאה. אספתי את כל מה שנראה לי מעניין. ספר מחזות של חנוך לוין, הארי פוטר הראשון בעברית. כל השנים נמנעתי מלקרוא אותו, ועכשיו באחד מערבי החג, לא זוכר איזה, אמרתי נו טוב, וקראתי. לא פלא שהפך ללהיט פופולארי, איזה ערימת קלישאות סכרינית. לא סיימתי אותו, העליתי לאגורה ותוך יום הוא נלקח.

ביניהם היה ספר בשם "המפלט האחרון" מאת רות קליגר-עליאב ופגי מן. פגי מן, כנראה אמריקאית, כתבה גם את הביוגרפיה של גולדה מאיר. הספר יצא לראשונה ב-1973 באנגלית וב-76 בעברית, בתרגום מאנגלית של מנחם בן-אייר.

הספר מבוסס על זכרונותיה של רות קליגר-עליאב, שהייתה אחת מעשרה חברי המוסד לעליה ב, קיצור של בלתי לגאלית, שפעלו באירופה לפני מלחה"ע השנייה ובמהלכה לארגון אוניות פליטים ליהודי אירופה. היא פעלה ברומניה בין השנים 39-41 לארגון האוניות – איסוף כסף, קניית אוניות, שוחד לכל מי שצריך, ארגון הפליטים היהודים ועד להפלגת הספינות.

אתם יכולים בוודאי להבחין שאני עדיין תחת רושמו של התרגום המעט מיושן ומליצי.

הספר כתוב בסגנון אמריקאי מלודרמטי, ממש הוליוודי. ולמרות זאת, הוא סוחף ומרתק. אולי כי המאורעות בו קרו באמת, ואולי כי לפגי מן הזאת באמת היה כשרון. היא הצליחה לשלב בהצלחה רבה בין סיפור המתח הציוני-מחתרתי לבין סיפור האהבה האישי של רות ברומניה.

הסיפור היהודי-ציוני הופך לבסיס איתן לתסריט הוליוודי סוחף, חבל שלא עשו ממנו סרט, באמת.

אני עדיין זוכר את מסעדת המפלט האחרון באילת. היא עדיין קיימת, אבל בביקורי האחרון לפני שנים רבות היא כבר לא הייתה מה שהייתה פעם, כשרק נפתחה ואני הייתי רך בשנים. אז היא עשתה עלינו רושם רב, עם כל תפאורת הדייג, על הדגים המפוחלצים ורשתות הדייג הקרועות התלויות מסביב, הציורים על הקיר והצדפה הענקית שבה הוגשה לאבא שלי מנת שרצי הים ברוטב יין ושמנת או מה שזה לא היה.

בקיצור, אחלה ספר, למרות שהוא ישן, אמריקקי וציוני.

במהלך החג קראתי גם את "אני קלאודיוס" = גם כן ספר מליצי משהו. התרגום החדש נאה אבל קריא. לחובבי הסיפורים ההיסטוריים, אבל גם לחובבי הטלנובלות, אם הם עדיין מסוגלים לקרוא אותן מודפסות.

מחולות לקומיקס

מאת אלון רוזנבלום ודורית מיה גור

בהוצאת עיריית חולון והמוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון

הספר מוקדש לסיפורה של העיר חולון - החוגגת השנה 70 להיווסדה והחל משנת הלימודים הבאה ישולב בתוכנית הלימודים בבתי הספר בעיר.

זהו רומן גרפי היסטורי ראשון מסוגו בישראל, המבוסס על תחקיר מקיף שערכו רוזנבלום וגור בארכיונים ובספריות, ומציג בצורת קומיקס כמה תחנות מרכזיות בהיסטוריה של העיר חולון. דורית התבססה על צילומים מעשרות שנים.

את הספר איירה דורית מיה גור, אמנית קומיקס, ילידת חולון, שיצרה בשנים האחרונות את "פלאפלמן" - אחד מגיבורי העל הבודדים בקומיקס הישראלי.

על מלאכת הכתיבה מונה אלון רוזנבלום, מנהל התוכן של סינמטק חולון,
שגם עבד עם דורית מיה גור על אחת מחוברות פלאפלמן.

כתבה על איך נוצר הספר באתר המוזיאון

אירוע השקה במוזיאון הקומיקס

יום שלישי ה-3.8, 19:00

ויצמן 61 חולון, אוטובוס מספר 3 מהכרמלית ומאלנבי בת"א

האירוע בפייסבוק