לפני כמה חודשים פרסמתי פה מתכון לפסטה עם ברוקולי ברוטב חמצמץ, וקיבלתי תגובה שברוקולי יקר. הוספתי שאפשר להחליף את הברוקולי, הנה ככה:

מצרכים
בסיסיים לשני אנשים:

-
250 גר'
פסטה
פרפלה

(אפשר
גם כל סוג אחר של פסטה קצרה,
אני אוהב
פרפלה – הפרפרים).

- רבע-שליש חבילת שעועית ירוקה קפואה. גם מזה כבר יש אורגני.

-
כוס אפונה
(אני
אוהב קפואה עדינה)

- 1
בצל יבש
קצוץ דק

-
3-6 שיני
שום קצוצות דק (לפי
הטעם)

-
הרבה שמן
זית

-
מלח ופלפל

-
לימון
אחד

-
פרמזן
איטלקית אמיתית מגוררת

תוספות
מומלצות,
מסודרות
לפי סדר החשיבות:

-
צרור
פטרוזיליה קצוצה דק.

- 1
בקבוק
יין לבן יבש (בקיץ
הישראלי מומלץ לשים אותו במקרר,
ואם הוא
בדיוק בא מהסופר והוא חם מותר בהחלט לזרוק
קוביות קרח ליין.
זה גם
מצנן וגם מאט את תהליך ההשתכרות - ראיתי פעם בתוכנית בישול איכרים בדרום צרפת עושים ככה והחלטתי שאם להם מותר גם לכם ולי מותר).

-
צ'ילי
גרוס יבש או אפילו יותר טוב,
פלפלון
אחד חריף ירוק טרי מגולען וקצוץ דק דק (לקצוץ בעזרת כפפה או שקית, שלא ישרפו לכם האצבעות).

- רבע-שליש חבילת אגוזי קאשיו קלויים (או בוטנים או שקדים. בוטנים הכי זול).

- קצת רוטב סויה.

- 2 ס"מ שורש ג'ינג'ר קצוץ דק לגפרורים.

- עוד תוספת מומלצת: כוס כרוב חתוך דק דק.

הכנה:

1. 
   

   בסיר
   הכי גדול מרתיחים הרבה מים,
   או מקצרים
   תהליכים עם קומקום חשמלי.
   אני עושה
   חצי חצי. סה"כ ליטר מים ל-100 גרם פסטה.

   
   


2. 
   

   מפשירים קצת את השעועית והאפונה ומסננים מהן את הקרח. 

   
   


3. 
   

   חולצים
   את הפקק של היין,
   מוזגים
   כוס ראשונה.

   
   


4. 
   

   ממליחים
   את המים בשתי כפות של מלח (אני
   משתמש במלח גס לבישול,
   אבל כל
   מלח יעבוד),
   וזורקים
   פנימה את הפסטה.
   נותנים
   ערבוב ומכסים את הסיר חלקית.
   מבשלים
   כעשר דקות על האש הכי גבוהה,
   וטועמים
   מדי פעם עד שמגיעים לדרגת הבישול הרצויה.

   
   


5. 
   

   כשהפסטה
   מתבשלת קוצצים את הבצל,
   השום
   והפלפל החריף אם יש,
   וגם את
   הפטרוזיליה.
   חוצים
   את הלימון לחצי.
   מגררים
   כמות נכבדת של פרמזן
   על פומפיה. כותשים את הקאשיו בעלי ומכתש או סתם בשקית מתחת למגבת עם פטיש שניצלים או כל משקולת אחרת. 

   
   


6. 
   

   מרתיחים
   שמן זית במחבת גדולה.
   מטגנים
   קצת את הבצל,
   ואז
   מוסיפים את השום,
   ואת
   הפלפל החריף או צ'ילי
   גרוס, ואז
   את הפטרוזיליה,
   ואז את
   השעועית והאפונה. 

   
   


7. 
   

   מוסיפים
   מלח, פלפל. 

   
   


8. 
   

   כשהפסטה
   מוכנה מסננים אותה ומוסיפים למחבת הרוחשת,
   מוסיפים  כמות
   נדיבה של שמן זית ומקפיצים
   בכיף.

   
   


9. לא לשכוח להוסיף את הקאשיו השבור.
   


10. 
    

    סוחטים
    לימון אחד למחבת.
    אני
    משתמש במסננת כדי שהחרצנים לא ייפלו
    פנימה.

    
    


11. 
    

    מחלקים
    לצלחות,
    ומפזרים
    מעל טונה של פרמזן.

    
    


12. 
    

    אוכלים
    בליווי היין המצונן

    
    


13. 
    

    יוצאים להפגנה על בטן מלאה וברוח טובה. 

    
    

עשרות רבנים מטיפים נגד מבקשי מקלט ומהגרי עבודה (מסתננים) > מאתיים אזרחים גאים מפגינים בעד מוות לערבים, מוות ליהודיה ש"הולכת" עם ערבי, ומכריזים בעלות על רחמן של נשים יהודיות, שהוא, כמסתבר, אינו רכושן הפרטי, אלא רכושם הפרטי של גברים יהודים > באשדוד ניסיון לרצח שבעה סודאנים > בירושלים נערה יהודיה משמשת נערת פיתוי לערבים, מוליכה אותם למלכודת שבה מרביצים להם שבעה נערים יהודים...

הם זרים! הם מסוכנים! הם אונסים את בנותינו! מאיימים לשדוד את רחמן היהודי!

אז מה, אי אפשר להשוות, אה?

גם כשהמילים הן אותן המילים,

וגם כשהמעשים הם אותם מעשים?

יוני 1939, העמוד הראשי של "דר שטורמר" - "הנחש היהודי יגזול את תומת בנותינו".

בקרוב בבת ים !
שיחזור רגעי קסם מגרמניה 1933:
זוג מעורב גרמניה ויהודי נענשים ברחוב (או יהודיה וערבי...)
על השלטים כתוב בגרמנית:
"אני החזירה הכי גדולה שיש פה ואני נותנת במיטה רק ליהודים"

"אני, צעיר יהודי, עושה רק נערות גרמניות בחדר".

(תודה לבים)

שריפות ספרים כבר היו לנו מזמן (זוכרים את איש ש"ס באור יהודה ששרף ספרי הברית החדשה?).

עכשיו הגזענים היהודים כבר עוברים לשריפת אנשים ולשמירה אלימה על הרחם היהודי.

מה עושים?

לא הרבה.

 צילום: אורן זיו, אקטיבסטילז

(התכוונתי לתת את השלט לבחורה, אבל בסוף יצא שאני החזקתי אותו, ואח"כ התחלפתי עם אור ברקת שעומד פה לידי. הערבים בהפגנה שועשעו, אבל נתנו בי מבט מוזר).

נ.ב. לקופי של השלט החדש אחראית שרית טופז.

ויש גם פארודיה על השלט הזה:

תוספת:

מגיבים רבים, בעיקר בבלוג התאום בקפה דהמרקר, טועים לחשוב שאני משווה את המצב בארץ היום ל"שואה".

אז ראוי להדגיש:

לא עשיתי השוואה לשואה, אלא לרדיפת היהודים שהתקיימה הרבה לפניה.

העם הגרמני לא התנגד (למעט חריגים מעטים, סמולנים כאלה, בוגדים, אתם יודעים) לרדיפות היהודים לפני השואה.

אירוע חמור מאוד באשדוד: ניסיון להצית בית בו שהו 7 סודנים (אשדוד.נט)

אלמונים ניסו להצית בית בו שהו שבעה סודנים. האירוע התרחש בשעת לילה מאוחרת, בשעה שחלקם ישנו. רק לאחר שאחד מהם הצליח לשבור סורג באחד החלונות, הם הצליחו להימלט מהבית אפוף העשן. מפקד שירותי הכבאות באיגוד אשקלון: "אם הם לא היו מצליחים לברוח, הם היו משלמים בחייהם". במשטרה טרם קבעו מה הרקע להצתה

ימים לא קלים עוברים על כוחותיי. אבל קראתי כמה ספרים ואני יכול לספר לכם קצת על איך הם היו, וגם קיבלתי פנזין בדואר.

פנזין: עיר העבדים של גלנדון ואיזבלה

פנזין מוצלח, היום קיבלתי את הגיליון השני בדואר. בעידן האינטרנט, פנזין מודפס שנשלח בדואר ישראל הוא מצרך נדיר ומשמח, ועוד יותר כשהוא מלא בקומיקס פוליטי חברתי נשכני, רלוונטי וגם מצחיק.

חלק מהסטריפים גו"א לא התאפקו ושיתפו גם בבלוגם השוקק חיים, חלק בלעדיים למהדורה המודפסת. קומיקס סאטירי פוליטי בישראל הוא נדיר לא פחות, נראה שכרגע גו"א הם היחידים שעושים כאלה. לא כל סטריפ שלהם פוגע בול, אבל הם מייצרים הרבה וחלקם חזקים. כל מי שרוצה יכול לשלוח להם את כתובת הדואר שלו ולקבל גם, עד גמר המלאי.

ספר: ג'ינגיס ח'אן מאת ג'ק ותרפורד, הוצאת דביר

בדיוק היום גם יצחק נוי כתב על הספר הזה במוסף הספרים של הארץ. ספר מעניין לכל חובב היסטוריה, המתאר את הקמתה של האימפריה המונגולית ושגשוגה בדרכים שונות ע"י ג'ינגיס חאן ויורשיו. כמשקל נגד למאות שנים של דמוניזציה שעשו למונגולים אויביהם, הספר הזה מדגיש את הצדדים הטובים יותר של המונגולים. זה ספר כתוב היטב, קולח וזורם.

למונגולים לא הייתה תרבות מפותחת או טכנולוגיה מתקדמת, אבל הם הפכו את החיסרון הזה ליתרון: הם היו פתוחים מספיק כדי לאמץ חידושים של עמים רבים שאותם כבשו או שאיתם סחרו. ועוד דבר חשוב: הם אפשרו חופש דת מוחלט תחת שלטונם. ג'ינגיס חאן גם סידר פטור ממס להרבה מקצועות כמו אנשי דת, מורים, סופרים ועוד.

הם פתחו את העולם למסחר ענף בין המזרח למערב (סין-אירופה), הביאו לאירופה חידושים רבים, ובמשתמע עזרו לה לצאת מחשכת ימי הביניים אל הרנסנס. מצד שני הם נאשמים בהבאת מגפת הדבר לאירופה.

כשמרקו פולו האיטלקי נסע לסין, זה היה אל חצרו של קובלאי חאן, נכדו של ג'ינגיס, ששלט אז בסין.

שורה תחתונה: ספר מומלץ.

ספר: סודו של סיסרא מאת אדם זרטל, הוצאת דביר

אדם זרטל ידוע כארכיאולוג שמחפש הוכחות ארכיאולוגיות לנכונות סיפורי התנ"ך. הוא שנוי במחלוקת בתחומו, וכבר כתבתי פה על ארכיאולוגים שמציגים תזות שמנוגדות לדעתו, אבל בספר הזה זה לא מהווה בעיה, כי הנושא לא נראה לי שנוי במחלוקת במיוחד.

לעומת ג'ינגיס חאן שפורש סיפור רחב יריעה שמשתרע על פני יבשות ומאות, הנושא של זרטל קטן וספציפי: חפירה בחורבות של יישוב קדמון בכרמל הביאה אותו להתחקות על קנקנם של יושביו, משום שמאפיינים רבים של היישוב שונים מאוד מהמקובל באותו זמן בארץ. זרטל מעלה את ההשערה שמדובר ביישוב של גויי הים, וטוען שהם למעשה הגיעו מהאי סרדיניה, ושסיסרא התנ"כי, זה שנלחם בברק ושנהרג על ידי יעל ביתד של אוהל, גם הוא שייך לאותו שבט מסרדיניה שהיגר לחופי ארץ ישראל באותו הזמן או אפילו לפני הפלישתים.

תעלומות ארכיאולוגיות והמצוד אחר פתרונן יכולים להיות מאוד מעניינים, אבל זרטל הוא לא סופר שיודע לייצר את הדרמה הזאת כמו שצריך. זה ספר מעניין לחובבי היסטוריה וארכיאולוגיה כמוני, אבל אני לא יודע כמה הוא יצליח לעניין את מי שצריך גם סיפור כתוב היטב ולא רק דיון פרטני בצורתן המיוחדת של חומות עתיקות.

ועוד הערה: את שני הספרים קניתי יחד, ולא נעלם ממני הדמיון בין כריכותיהם. עיצב את שניהם עבור אותה הוצאה אמרי זרטל, בנו של אדם זרטל. אם הייתה כאן כוונה ליצור סדרתיות, לא ברור למה לא הלכו עם זה עד הסוף, אותו פונט למשל. ואם לא, זו תעודת עניות למעצב.

שלא במפתיע, זרטל עיצב גם את הכריכה לספר השלישי שקראתי לאחרונה:

מכונת הממים מאת סוזן בלקמור, הוצאת כנרת

את המושג מם טבע ריצ'ארד דוקינס, כמקבילו של הגן בשדה התרבות. דוקינס טען שכשם שהגנים מתחרים ומשתפים פעולה כדי להיטיב להשתכפל הלאה, כך גם הממים פועלים ממוחותיהם של בני האדם. יתרה מזאת – הוא טוען שהממים ישתחררו בסוף מכל תלות בגנים.

סוזן בלקמור כנראה תכננה לכתוב את ספר המפתח בנושא הממים, שיעשה להם את מה שהגן האנוכי עשה לגנים. אבל לצערי היא איננה מבריקה, חדה או שנונה כמו דוקינס. דוקינס הוא רב אמן בהסברת רעיונות מורכבים ביותר אפילו להדיוטות כמוני. בלקמור לא. היא חופרת, ולא מצליחה לזקק רעיונות מורכבים להסברים פשוטים.

ומה שיותר גרוע, היא לא מחדשת כמעט כלום. כל מי שקרא את דוקינס וחשב קצת על ממים כבר נתקל באותן תובנות שלה.

סוכן תרבות כתב קצת על איך בלקמור מתארת את יתרונות האלטרואיזם.

הכריכה של זרטל היא מופת של אנאכרוניזם. היא אולי הייתה יכולה להיות אופנתית בשנות השבעים או השמונים, אבל בנאדם, אנחנו בשנות האלפיים.

היה לי עוד מה לספר לכם אבל עכשיו אני כבר לא זוכר מה. אולי אוסיף את זה אחר כך.

נ.ב. אם כבר ממים, אי אפשר בלי להזכיר את מים בייס.

אתר החדשות האלטרנטיבי "הכל שקרים" (כן, על שם אותו פנזין עתיק) מציע הצעה פשוטה לפעולת כורסא:

סותמים את מלשינון הגזענות

אנשי ארגון הימין להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") השיקו מלשינון טלפוני שבו הם מבקשים מהציבור לדווח על פרטיהם של יהודים ששוקלים להשכיר או למכור דירה לערבים.

בארגון הקצו לצורך כך קו טלפון שמספרו 052-2258183.

אדם שיתקשר למספר זה ייתקל בהודעה קולית המזמינה אותו למסור מידע לארגון, תוך הבטחה כי אנשי להב"ה ינסו לאמת את המידע ולשכנע את בעל הדירה לחזור בו מכוונתו, בין היתר על ידי חשיפת פרטיו האישיים ברבים.

אוהבי ערבים, יפי נפש ושאר מרעין בישין מוזמנים בזאת להתקשר למלשינון, ולהשאיר בתא הקולי הודעות עם שמות וכתובות כיד הדימיון הטובה עליהם, כדי שאנשי ארגון להב"ה יוכלו לעסוק בניסיונות עקרים לאמת את המידע מבוקר עד ליל.

נשמע לי כמו רעיון מצויין. התקשרתי.

*אם התיבה מלאה נסו יותר מאוחר או מחר! ואם לא מחר אז מחרתאאאאיים.

נ.ב. עומר העלה פוסט שמתאר מנקודת מבטו את המסיק המשותף שעשינו לפני כחודש ומשהו. אני כתבתי על זה כאן. מעניין לקרוא ולהשוות את התחושות שלנו.

תחילת דצמבר ואין חשש להפסקת העיסוק בתחביב האהוב עליי: להתקלח בצהריים עם חלון פתוח.

שמש ישירה מחממת, ואם משאירים את דלת האמבטיה פתוחה אז יש גם רוח נעימה שמקררת, ויחד עם המים החמים וריח הבזיליקום שנמצא במרפסת ממש מתחת לחלון המקלחת, זאת חווייה רב חושית מענגת. מהחלון יש נוף לאחורה של הבניינים ברחוב הסמוך, וגם את מגדלי דיזנגוף סנטר שמספקים את הצד האורבני המודרני של תל אביב.