הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אחי ביקש ממני שאמסור את הגיטרה שלו לתיקון אי שם במרכז העיר. מותח המיתר הרביעי מסתובב על ריק, הוא הדגים לי, כמה פעמים. שלא יחליפו מיתרים, אמר, הם חדשים, וגרר את הגיטרה בתוך נרתיק הרבה יותר מוצלח ממה שלי היה כשלי היתה גיטרה, שלימים הפכה לגיטרה הראשונה שלו, אל תוך החדר שלי והשעין אותה על הארון.

מחר הם רוצים לנסוע לכינרת והוא רוצה לקחת אותה איתו.

הוא נגן מוכשר, אחי, וירטואוז אולי. הוא שבר את הזרת יומיים לפני שהתגייס וסבל מסחבת ואבחונים שגויים וחוסר טיפול במשך שנתיים, היא לא התאחתה טוב והתנועה שלה קצת מוגבלת והוא אומר שזה מגביל את הנגינה שלו.

למד נגינה קלאסית וספרדית בקונסרבטוריון, הרבה יותר טוב ממני, שלמדתי אצל איזה גיטריסט שנראה לי ממש מגניב בתיכון ושאלנו אם מלמד נגינה אחרי איזו הופעה. כל מה שלמדתי היה איזה שני שירים וקצת סולמות שלא היה לי כח אליהם. עדיין, אני די טובה בלאלתר בלי לדעת מה אני עושה ונראה לי שמתישהו אלמד קצת יותר ברצינות.

הגור עדיין עושה את כל הדברים שגורים עושים, ישן ונהיה רעב ובוכה, ורוצה מגע ואז נרדם וישן עד שנהיה רעב שוב. אבל הוא חזק וגדל טיפה כל יום וזה טוב.

אני לעומת זאת תמהה לנוכח התחרפנות הגוף שלי. חולשה וכאבים חדים לעת ליל, אולי יותר מדי סיגריות ואלכוהול, אולי פשוט הגיע הזמן לפסק זמן מהרעש הזה.

לא רציתי להחריד כלבים מרבצם, ולשנות משהו במרקם עם האקס, ובטח לא להכניס רגש חדש לתמונה. במיוחד בסיטואציה כ"כ מייאשת שאפילו אם תוכל להשתנות, אני לא רואה את הדרך ובטח אין לי סבלנות אליה.

זה לא נעים לי, והכל מרגיש כ"כ חלקלק, שניה של תשומת לב לכיוון הלא נכון וכל העצב הזה נופל עלי שוב ואני לא יודעת לאן לברוח ממנו, או איך לטפל בו, חוץ מרוטינת השכחה הידועה מראש שלי. אז אני שוכחת, וכאילו זה לא התקיים מעולם, ומעשנת יותר מדי ושותה הרבה יותר מכרגיל, וחולמת חלומות מוזרים, ומרגישה לא כ"כ טוב בכל מה שקשור ללהרגיש. פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, איתו, ועם העובדה שהוא תמיד שם, אותו הדבר בדיוק, וכשאנחנו מתקרבים זה כאילו מעולם לא התרחקתי, כמו אחרי כל אחד מהריבים שלנו, מן רוטינה נעימה ומייאשת תמיד בסופו של דבר. כי מה כבר יצא מזה? אבל כל האהבה הזאת, היא בטח לא לחינם וזה מתסכל. מתסכל ולא מספיק. לא רוצה לחיות ככה ולא מעיזה להאמין שיותר מזה באמת קיים. מן תרבות חסך, והשלמה, וקבלת המציאות- כל מציאות שהיא. להסתפק במה שיש, לקחת את זה כמו שזה, לא לשפוט. הרבה יותר קל כך, אבל הרגשות בועטים בבטן, תמיד. תמיד התעוררות וכבר אי אפשר לדעת לתוך מה.

יוזף דיבר איתי על אוספנסקי, שלח לינק למשהו שקרא, וחשבתי, אולי אפתח את הספר שלא סיימתי או שלא ממש התחלתי. אולי מלקרוא את המודעות המושכלת, האינטלקטואלית יותר מכל השאנטי באנטי שמאוס עלי, כל הרוחניות החומרית בכאילו באמת צריך את כל זה כדי לדעת משהו על העולם, אולי מתוך הייאוש והמצוקה השקטה של עכשיו, משהו יזוז.

אני הולכת למסור את הגיטרה לתיקון.

אחה"צ נעימים שיהיו לכם.