הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

1.

24.4 11:38

מה גורם לי לרצות שהבחור הנאה והדעתן הזה, על שערו הרך וקולו השובה, ימלא את הבורות הפעורים בי?

הבורות הפעורים בי, כמובן, לצד האמונה - מכח הנסיון - שאהבת האחר יכולה להניח ענפי דקל וגבבת קש על פני הבורות הללו. גבבה שבחלוף ימים יטשטשו כליל מן הראיה קווי המתאר שלה עם המישור, ואפילו הכורח להתהלך באיזורים הללו בעדנה יהפך טבע שני. 

וגם שערו הרך וקולו השובה, כמובן, לצד האינטלקט המרשים, קסם היופי המזרחי שבפניו, עיניו הגדולות וקצוות פיו שנקפצים מעט מטה בכל צילום, כעצב היסטורי. גופו הגדול, צבע הזית של עורו, הרכות שגיליתי בליבו - כל אלו מהלכים עלי היפנוזה של ממש. 

אך גבבת קש אינה פתרון קבע, הבורות עודם בורות והגבבה אך הזדמנות לעצימת עין. כשדבר מה יתרחש בשונה מבתסריט "רצוי", להק ציפורים נחושות יתעופף לו אל קדמת הבמה, יסיר את הגבבה ויחשף את הבורות העירומים לאור יוקד שבעתיים.

1.1

27.4 02:40

רגע לפני הסוף של זה, אולי רגע אחריו - למהר לפרסם כדי שאוכל לכתוב הלאה. הבורות מכאיבים, מכאיבים ומרעישים עד שלא נותר מקום לדבר. עדיף שיוותרו פעורים ומלאים בי בלבד. גם כך זה בי בלבד.

2.

על בעיית הריכוז,

או שמא חוסר הבעלות על תשומת הלב

[אולי יום אחד]

היום אנחנו מציתים את מה שאנחנו מעשנים באותה המצית. אני מעשנת רעל מקופסת קרטון ואתה מפורר לך משהו לתוך סיגריית לייט מחורבנת, שוב ושוב.

שני המצתים הגיעו מאותו מקום, ע"י אותו אדם, וזה מלחיץ אותי, כאילו משהו השתלט לי על החיים בטרם הספקתי למצמץ.

ביום שבת לקחתי ממך את שארית הדברים שלי, את התנור והטוסטר, את הטלפון והאקוואריום הקטן, את שמיכת המעבר והכרית ושלל דברים קטנים שהשארתי מאחור, כמו מרכך שיער בריח אוכמניות שמעולם לא השתמשת בו. וחשבתי שיהיה לי קשה, או שאתה תהיה נוראי- אבל היית נחמד כ"כ, ואפילו לכלב אני כבר לא כ"כ קשורה ולא כאב לי להפנות את הגב וללכת, אחרי שהתחבקנו וביקשתי ממך לשמור על עצמך, ובפעם הראשונה ביקשת גם אתה ממני. ונשקתי לך על הלחי ליד הדלת, ואמרתי שאתה נראה טוב, ואמרת שגם אני, וחייכנו, והתחלתי לרדת, אוחזת את הטלפון שלי מגולגל בחוט הארוך שלו, ואתה עמדת בפתח עם החיוך הזה שלך ואמרת- "ביי, מותק".

והפרידה האחרונה לא הרגישה איומה, או כואבת. אפילו טיפת כאב לא היתה שם. ולא היה צר לי על דבר באותו הרגע, וכאבי העבר עמומים, נעים באיטיות לא נראית אל עבר שכחה מתוקה, שאינה חשובה יותר. ואני מנסה להיאחז במשהו שיזכיר לי את העבר שלי, את מי שהייתי- אבל כמעט שדבר אינו נמצא יותר במקום בו התרגלתי אליו.

אני כותבת לאמא שלי שהמציאות הזאת מפחידה אותי, שאני לא רגילה לאושר, לאיכפתיות אמיתית, לאיך שהכל מסתדר, שזה מרגיש לי לא אני כפי שהתרגלתי אלי כל השנים האלו. איפה הבדידות הקיומית שלי, אני שואלת אותה, והיא אומרת שגם לאושר מתרגלים, ומבקשת ממני להנות מהרגע, מהעכשיו, לא להתחשב בדבריהם של אנשים אחרים ולזכור שאלו החיים שלי, ולזרום.

אבל פתאום התפנה כ"כ הרבה זמן בשבילי, ואני לא עסוקה בלשקוע בנשמתו של עוד אדם שזקוק לעזרה, והרגליים שלי הפכו קרות, והידיים מזיעות ואני מבולבלת מחוסר הבלבול הזה. ומאשימה את הכדורים באושר ובשכחה, ובאי הנגישות לכאב המנחם שלי, שאיכשהו היה גורם לי להרגיש שהכל בסדר, או לפחות במקום, היה גורם לי להרגיש את עצמי מבפנים.

סדרות של תמונות נהדרות מתעדות את האושר הזה לפרטיו. אנחנו בגן הציבורי, אנחנו נוסעים ברכבת. אני מתדלקת ואתה קונה קפה. הנה אנחנו בהופעה הנהדרת הזאת, ואיך פחדתי שלא תגיע בזמן. הנה אנחנו באוטו, נוסעים ונוסעים, אתה נוהג ואני מצלמת אותך ואותנו מחייכים, כדי שיהיה להראות לילדים את ההורים שלהם צעירים ויפים ושמחים. אני נוהגת ואתה מצלם אותי, עושה את הפרצופים המצחיקים האלו שלי, של ריכוז ובדיחות דעת.

אתה מתרה בי לקדם את חיי בכדי לקדם את חיינו, ואני מרגישה אחראית פתאום, לחיי, והתחושה הזו לא מוכרת. אינך תלוי בי אלא שזור בי, איני אחראית לנפשך אלא לכל כולך. איני חרדה לנשמתך ואיני חרדה לכאביי יותר. אני יודעת כי תציל אותי אם אטבע.

ונראה כי נשזרת עד אין יכולת הפרדה, וכי אני רוצה בכך. ונראה כי סוף סוף מצאתי את שחיפשתי, אך האדמה אינה רועדת, והסכנה אינה מאותתת מעל ראשי, ודבר אינו שביר. אני לא יודעת להכיל את כל האושר הזה, אני אומרת, ואתה מחייך ולוחש לתוך השיער שלי- "את מרגשת אותי, מרגשת".

כשהוא אמר לי שאני זו שלקחה סיכון והפסידה, רציתי לומר שבעצם ידעתי את זה, אבל רציתי קצת זמן, רציתי קצת טוב לעצמי. הייתי יכולה לנסות ולמלמל לו משהו, על הימים הקשים שעברו עלי, על המאניה ועל האלכוהול, על הנפילה שבאה בעקבות, על הדיכאון שהחזיר אותי שוב לזרועותיו. יכולתי לומר שהאהבה חסרה לי עד שהייתי מוכנה להתאהב בכל אחד, אבל שבלילות הייתי שוכבת תחת השמיכה לבושה בחולצה המהוהה שלו, שולחת לו הודעות של אמצע הלילה ומקווה שיענה, שומרת בקפידה כל הודעה בה כתב לי שהוא אוהב.

יכולתי לספר לו איך התרסקתי כשהביט בי במבט הזה, וידעתי שדבר לא ישוב לקדמותו לעולם, ולא יכולתי להכיל את זה, או להשלים עם זה, אז התחננתי ובכיתי וביקשתי, והוא נגע בי בסלידה ואח"כ התרכך קצת, אבל שב להתעלם מהטלפונים שלי למחרת. יכולתי לספר, ולחזור על הדברים שנאמרו כבר לא פעם, אך אין טעם, היום.

ביום ההולדת שלי רציתי רק אותו. בחצות, במקום ברכות ניהלנו ריב מכוער, שחתם את הנסיונות שלי לתמיד. עברו חודשיים של נתק מוחלט, שלחתי הודעה אחת, פעם, כי חשבתי עליו. שאר הזמן ניכסתי את געגועיי לעצמי, והבנתי שאני עומדת על סף ועלי להפסיק להיטרף לפני שאפול. ודווקא כשחשבתי שהשארתי את הבהלה מאחורי המצב החמיר. טוב שהעסיקה אותי בעיית הקשב שלי, וקבעתי מראש תור לפסיכיאטר, טוב- כי נטרפתי ולא עמדתי בסחף. ואז שוב כדורים והתאוששות זהירה, התאחות הנפש וההגיון ששב למשול בכיפה, ואז האופוריה, והאושר, וההתאהבות, והתקוות, והתכניות הגדולות לעתיד. ושוב חרדות, ושוב המציאות משנה צורה חדשות לבקרים ואני לא בטוחה כבר בכלום ובעיקר מתאכזבת מהשפיות, שהיתה קצרה מדי, והאושר שהיא העניקה לי גורם למצב הביניים המבולבל להראות מחפיר במיוחד. וסוג נוסף של כדורים, בינתיים, ופתאום שקט, אבל ההתאהבות שלי לא חוזרת, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להבין הכל, לנתח את כל הגורמים- אני אומרת שזו הטראומה הזו, החוזרת, מהתקפי החרדה, שזו ההסתגרות שהבעתה דוחפת אותי אליה, שאלו הימים המוזרים שלו.

הטוסטר של הוריי התקלקל, וגם הטלפון, וביקשתי ממנו את הטלפון והטוסטר החדשים שלי בחזרה, ואם כבר את שאר מכשירי החשמל והפריטים, וגם את הכסף שהלוויתי ולא החזיר לי. הוא ענה לי בגסות שישאיר את הכל מחוץ לדלת, ושאשאיר את המפתח בתיבת הדואר, והתכווצתי בפחד, כמו פעם, ואז ידעתי שאני לא אשמה, אני לא אשמה בבעיות שלו, ובצורך שלו לשנוא אותי, או להפוך אותי לאוייב כי נפגע. אני לא אשמה בקשיים שלו, ולא אשמה בהתמכרות. אלוהים עדי שניסיתי לתת לו כל מה שיש בי, אלוהים עדנו שהיה תלוי בי ולא ידע איך ימשיך בלעדיי, אך בחר בסופו של דבר להאחז רק בזיכרון התקופה הקשה כמניעה להמשך. אלוהים עדי שאהבתי אותו אהבת נפש, ועודני אוהבת אותו, אבל היום מותר לי לסלוד מההתנהגות שלו ומותר לי שלא יהיה לי אכפת, לפחות על פניו, לפחות ברמת הקצאת המשאבים.

לא יכול להיות שכבר יוני.

פתחתי וכתבתי- "האיש שהצעתי לו להתחתן עמי, אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי. שלא אשלח לו הודעות, בבקשה". ואז התחלתי לחפש מתי הצעתי לו, וזה היה ב-22 לנובמבר, ומאז עד עכשיו קראתי וקראתי וקראתי את עצמי, ובכיתי וכאב לי ונזכרתי ושכחתי דברים אחרים, והיתה לי תחושה של המשכיות. הרבה כאב, וידיעה של המשכיות לעצב הזה. ומזל שאני כותבת את כל הדברים האלו, מזל שאני משמרת את עצמי. אחרת הייתי נוטה להאמין לעכשיו לא רק כעתיד אלא כעבר.

יוני. ביוני שעבר היינו באיכילוב כי הוא לא נשם טוב. ביום-ההולדת שלי הוא עשה אינהלציה באיזו מחלקה וביקרנו את דודה שלי שילדה. הייתי עצובה מאוד, והלכתי לישון בערב המוקדם. שנה לפני עבדתי בלילה בפאב. הוא קנה לי מתנות. נדמה לי שאלו היו מתנות היום-הולדת האחרונות שקיבלתי.

בלילה מסיבת חנוכת הדירה החדשה של יעל. ואני צריכה למרוט שערות, ולחשוב מה ללבוש, ולנסות להוציא עצמי מאווירת הנכאים הסמרטוטית שנזלתי אליה. טוב שהחלטתי להיות נזירה. לא להזדיין ולא לעשן ולא לשתות ולא להתאמץ כדי להַראות עצמי באור זה או אחר. זה לא משנה איך אראה או כמה אקְמול בפינה.

והיא שמתאשפזת עוד כמה שעות מדאיגה אותי. קראתי איזו תגובה ישנה שלה ופתאום הרגשתי שהיא מתה, ופחדתי נורא. וניהלנו שיחה שלמה על דיכאון ועל קליניות ועל הפרעות. וצחקנו בין תיאור להזדהות. וחשבתי כמה נורא היה אם הייתי זורקת את עצמי לחסדי הרפואה ומחכה שמשם יבוא עזרי, ועד כמה אני רחוקה משם, ועד כמה אני מתעקשת להגדיר את מה שעובר עלי כמעגל קסמים של נפש כואבת ואורגניזם מושפע, ונפש מבולבלת כתוצאה. כמה אני יודעת שיש לי את התשובה, ושאצליח לרפא את עצמי. ההתנזרות שלי מהחיצוני, והדבקות בעצמי- ירפאו אותי, אני יודעת.

אני לא רוצה לדבר איתך, הוא כותב. כל לילה אני שומעת את נביחות הכלבה השחורה מן הכיכר, ובטוחה כל פעם שזה הכלב שלי, ושהם בדיוק עוברים למטה ורצה למרפסת להסתכל על הכלבה השחורה נובחת ללילה. ואני לא אשכח שכשהכלב היה גור קטן היא הראשונה ששחקה איתו, ועכשיו הוא כ"כ יותר גדול ממנה, כמעט בן שנה ועוד ממשיך לגדול. "אני לא רוצה לדבר איתך". אני מבינה אבל לא מבינה בעצם, במיוחד כי הוא רחוק כ"כ פתאום. וכל מה שרחוק ממני אני לא יכולה להריח, לא מצליחה להבין. יש לו את הגוף הכי יפה בעולם, את זה אני יודעת. אני צריכה להבין, אני יודעת, אבל אני לא יכולה. לא רוצה, אולי, לא מצליחה, עדיין, נכון יותר.

לא יכול להיות שכבר יוני. לא יכול להיות שאהיה כ"כ לבד ביום-ההולדת שלי, לא יכול להיות שעברו יותר מ-4 חודשים מאז שנפרדנו ורק עכשיו אני מתחילה לעכל.

שוב עבר כל הלילה, וכ"כ הרבה דברים קטנים לעשות מחר לפני המסיבה הזאת, הכל לכדי חזות חיצונית, ואני לא בטוחה אם זה קשור להסרת שיער או לאיפור וללהרגיש בתוך בגדים, בתוך פיגורה ויזואלית, כי אני מרגישה כמו סמרטוט בחוץ בג'ינס שלי ובחולצה בצבע תכלת. ובן עמי כתב על רזי הפעלת התאים ואני יודעת שזה בטח זה, וגם שהאישה שלו יפה ומה קורה איתם עכשיו בכלל. וגם קצת לעזור ליעל שהסתדרה היטב בלעדיי עד כה כי הייתי מדוכאת מדי, ומסיבה שתכנונה התחיל בקול תרועה, ובתכניות משותפות גדולות, נהיתה משהו קטן ושקט שהתנערתי ממנו עוד ועוד.

החברים הטובים שלו שאמרו שאולי יבואו בכ"ז, והזמינו אותי לברביקיו בשבת וזה נראה לי כ"כ סוריאליסטי. האיש שהצעתי לו להתחתן איתי לא רוצה לדבר איתי, והם מזמינים אותי לבוא על אפו ועל חמתו, ואולי אפילו לא יודעים.

ויעל אומרת- אט אט מפלס הגברים במסיבה עולה. ומראש חשבנו שיהיו יותר גברים, ואז מבין כל המוזמנים שלי הנשים הודיעו שלא יוכלו להגיע.

ולפנות הבוקר נהיה כבר בוקר ממש, ושקט פה כ"כ עוד, והכלבים מתרוצצים אבל אף אחד מהם לא שלי, ואני לא רוצה ללכת לישון, כדי שהזמן לא ימשיך, לא יסתחרר מחוץ לשליטה שלי, ואני לא אספיק לעצור.

חג שמח, בוקר טוב.

איך חלפו השנים / דליה רביקוביץ'

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

אני הסיוט שלך.

אני רמיסת כל הערכים שלך

אני האדם שאהבת הכי הרבה בעולם, ושיקר לך הכי הרבה,

מתוך מחשבה שהוא מגן עליך.

אני האדם שלא יכול לשאת את המחשבה לפגוע בך, אבל לא מספיק כדי לשנות את החיים שלו.

אני ההוכחה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ושלפעמים הם לעולם לא ידעו עליהם.

אתה האדם הכי טוב שאני מכירה,

ואני האדם שלא הצליח להיות מספיק טוב כדי שזה יגיע לו.

אתה התמימות, והטוב, והמאוזן,

אתה העזרה, והשקט, והיופי

אתה משדר על גל שאני לא שומעת

אבל הופך את כל המולקולות שלי בקירבן

וגורם לי להעצר ולהתפעם מהיופי שלך

כל יום מחדש.

אתה האדם שספג הכי הרבה כאב,

אתה האחרון שמגיעה לו עוד פיסה מזה

אתה האדם שהכי אמללתי בחיי

מתוך אמונה שלמה שאני יודעת יותר טוב

מתוך אמונה שלמה שאני מבינה את המציאות, ואותך.

אתה האדם שסבל הכי הרבה מלהיות לידי,

אבל המשיך מתוך אהבה ואמון שמעולם לא הגיעו לי.

אתה האדם שנתן לי הכי הרבה אהבה,

שלא יכולתי לראות.

אתה האדם שנתן לי את כולו,

שלא האמנתי בו כלל.

אתה הדבר היפה ביותר שראיתי,

עם הערכים הנעלים ביותר.

הקונטרסט של החיים שלי לעומת שלך

מעביר אותי על הדעת.

העובדה שעשיתי לך, אין-ספור דברים נוראיים

לעולם לא תאפשר לי לחיות בשקט.

אני זו שידעה שהיא רוצה לבלות איתך את כל הימים, שהתאהבה בך עד כלות הנשימה

אבל הפחדנות העלובה שלה מכמה טראומות גרמה לה לברוח, להזיק, לשקר ולבגוד

רק לא לתת לך להתקרב. רק לא לתת לך לפגוע.

יש אנשים שלא יודעים לשאת כאב.

העובדה שאני כ"כ מתורגלת לשכוח, להתגבר על עצמי, להדחיק את עצמי מעצמי, לשקרנות הפתולוגית שלי, העובדה שאני כ"כ טובה בתירוץ עצמי, ביצירת מציאויות חלופיות שבהן אני יכולה להתקיים- הופכת את הקיום שלי לבדיחה. לשפלות.

אם לא הייתי יודעת איזה מעשה מטופש זה לעשות למשפחה שלי, ולקומץ החברים שלי, למספר האנשים שבאמת אכפת להם אם אני חיה או לא- הייתי חותכת לעצמי את הוורידים עכשיו.  (לא, אני לא צוחקת. לא, זה לא רק ביטוי. לא, זו לא קריאה לתשומת לב).

אחי ביקש ממני שאמסור את הגיטרה שלו לתיקון אי שם במרכז העיר. מותח המיתר הרביעי מסתובב על ריק, הוא הדגים לי, כמה פעמים. שלא יחליפו מיתרים, אמר, הם חדשים, וגרר את הגיטרה בתוך נרתיק הרבה יותר מוצלח ממה שלי היה כשלי היתה גיטרה, שלימים הפכה לגיטרה הראשונה שלו, אל תוך החדר שלי והשעין אותה על הארון.

מחר הם רוצים לנסוע לכינרת והוא רוצה לקחת אותה איתו.

הוא נגן מוכשר, אחי, וירטואוז אולי. הוא שבר את הזרת יומיים לפני שהתגייס וסבל מסחבת ואבחונים שגויים וחוסר טיפול במשך שנתיים, היא לא התאחתה טוב והתנועה שלה קצת מוגבלת והוא אומר שזה מגביל את הנגינה שלו.

למד נגינה קלאסית וספרדית בקונסרבטוריון, הרבה יותר טוב ממני, שלמדתי אצל איזה גיטריסט שנראה לי ממש מגניב בתיכון ושאלנו אם מלמד נגינה אחרי איזו הופעה. כל מה שלמדתי היה איזה שני שירים וקצת סולמות שלא היה לי כח אליהם. עדיין, אני די טובה בלאלתר בלי לדעת מה אני עושה ונראה לי שמתישהו אלמד קצת יותר ברצינות.

הגור עדיין עושה את כל הדברים שגורים עושים, ישן ונהיה רעב ובוכה, ורוצה מגע ואז נרדם וישן עד שנהיה רעב שוב. אבל הוא חזק וגדל טיפה כל יום וזה טוב.

אני לעומת זאת תמהה לנוכח התחרפנות הגוף שלי. חולשה וכאבים חדים לעת ליל, אולי יותר מדי סיגריות ואלכוהול, אולי פשוט הגיע הזמן לפסק זמן מהרעש הזה.

לא רציתי להחריד כלבים מרבצם, ולשנות משהו במרקם עם האקס, ובטח לא להכניס רגש חדש לתמונה. במיוחד בסיטואציה כ"כ מייאשת שאפילו אם תוכל להשתנות, אני לא רואה את הדרך ובטח אין לי סבלנות אליה.

זה לא נעים לי, והכל מרגיש כ"כ חלקלק, שניה של תשומת לב לכיוון הלא נכון וכל העצב הזה נופל עלי שוב ואני לא יודעת לאן לברוח ממנו, או איך לטפל בו, חוץ מרוטינת השכחה הידועה מראש שלי. אז אני שוכחת, וכאילו זה לא התקיים מעולם, ומעשנת יותר מדי ושותה הרבה יותר מכרגיל, וחולמת חלומות מוזרים, ומרגישה לא כ"כ טוב בכל מה שקשור ללהרגיש. פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, איתו, ועם העובדה שהוא תמיד שם, אותו הדבר בדיוק, וכשאנחנו מתקרבים זה כאילו מעולם לא התרחקתי, כמו אחרי כל אחד מהריבים שלנו, מן רוטינה נעימה ומייאשת תמיד בסופו של דבר. כי מה כבר יצא מזה? אבל כל האהבה הזאת, היא בטח לא לחינם וזה מתסכל. מתסכל ולא מספיק. לא רוצה לחיות ככה ולא מעיזה להאמין שיותר מזה באמת קיים. מן תרבות חסך, והשלמה, וקבלת המציאות- כל מציאות שהיא. להסתפק במה שיש, לקחת את זה כמו שזה, לא לשפוט. הרבה יותר קל כך, אבל הרגשות בועטים בבטן, תמיד. תמיד התעוררות וכבר אי אפשר לדעת לתוך מה.

יוזף דיבר איתי על אוספנסקי, שלח לינק למשהו שקרא, וחשבתי, אולי אפתח את הספר שלא סיימתי או שלא ממש התחלתי. אולי מלקרוא את המודעות המושכלת, האינטלקטואלית יותר מכל השאנטי באנטי שמאוס עלי, כל הרוחניות החומרית בכאילו באמת צריך את כל זה כדי לדעת משהו על העולם, אולי מתוך הייאוש והמצוקה השקטה של עכשיו, משהו יזוז.

אני הולכת למסור את הגיטרה לתיקון.

אחה"צ נעימים שיהיו לכם.

אני שותה את הבירה שלי לבד מול המחשב, וחייבת להודות שאני קצת שיכורה.

כשאני מסיימת ללמוד כל יום כבר נהיה כ"כ מאוחר שאף אחד לא ער ובטח אף אחד לא ער לצאת איתי מהבית.

אני מכריחה את עצמי לקרוא 50 עמודים של אנגלית משפטית כל יום וביום האולי חמישי ברצף אני מרגישה שאני חייבת לנקות את הראש.

ראיתי את הפרקים שלא הספקתי לראות, של גילמור ומגרש ביתי ועקרות בית נואשות. שתיתי בקבוק של גולדסטאר ופחית של הייניקן כי זה מה שהיה במקרר. מצאתי בארון עוד בקבוק גולדסטאר ובקבוק טובורג ודחפתי למקרר ליתר בטחון.

כל מיני דברים קרו בזמן האחרון. דברים שקצת קשה לי להתמודד איתם. אנשים ישנים צפו פתאום, בלי סיבה מיוחדת. הופיעו בלי לרצות וזה שרצה פחד מדי מכדי להמשיך.

העניינים האלה גרמו לי להיות מאוד מעורערת, ולכאוב הרבה. זה היה אולי מיותר אבל הרגיש כאילו מחוץ לשליטתי. כאב של פרידה אחז בי וזה היה פשוט גדול עלי.

אני מנסה להחליט את ההחלטות שלי נכון.

יודעת שאם אמשיך כך הפתח שלי לבן זוג שלי לשעבר יסגר (תוספת מאוחרת 28.5.06 4:30am: כן, טוב, לא ממש הבנתי את זה ממש אז, מסתבר) לגמרי ועדיין- למרות שהייתי רוצה להיות מסוגלת לראות בו סוג של בית- אני לא מסוגלת לחזור. אני לא רוצה והמחשבה הזו מייסרת אותי, בעיקר כי אני אני בטוחה שמתישהו בעתיד אתגעגע לזה ואצטער שלא ניצלתי את הקרבה שהיתה. כי אני יודעת שכשאזכר תהיה שם מישהי אחרת  שתגור בדירה שלו, שתוריד את הכלב שלי.

זה לא מדבר אלי, עכשיו, לא משנה כמה אנסה להקשיב. המציאות בצד שלו של המגרש לא משמיעה קול. אם הוא היה נאבק עלי אפילו קצת אולי הכל היה אחר, אבל הוא לא מוציא הגה. אולי בעולם שלו זה בסדר לתת לדברים לקרות, זה לא משנה אם אנשים אחרים יודעים מה אתה מרגיש כלפיהם או לא.  זה בסדר פשוט להשען אחורה ולהסתכל על העולם מסתובב, על אנשים עושים את הבחירות שלהם ולשמור את הכאבים שלך לעצמך. בעולם שלי זה לא כך. בעולם שלי אני צריכה להגיד לכל האנשים שאני אוהבת שאני אוהבת אותם. אני צריכה להלחם על כל פיסת אלוהים שיכולה להיות שלי כי הכל כ"כ בר חלוף. כי אני עוברת בתוך הלבד הזה, והסיטואציות מתחלפות. וכשאני לבד זמן ארוך מדי אני נזכרת בכל מה שהיה לי, ולא מבינה איך עזבתי. יום אחד לא אדע איך עזבתי אותו. ואם לא יהיה יום כזה, מה הקשר שלנו היה שווה? אם יכולתי ללכת ממנו בלי לבכות- במשך שבועות, בלי לרצות לחזור, בלי שהלב שלי ישבר לגמרי. בלי להצטער.

אני רוצה שיום אחד הדברים האלה יחזרו לתודעה שלי. לא דברים שהיו לפני שנים, לא אהבות ישנות שמצאו אהבה אחרת, לא אנשים ישנים כמו הילדות שלי, הוא. הוא שישנתי איתו לפני שלושה חודשים ויום ואז הלכתי לחפש דירות לעצמי.

לפני שלושה חודשים היה הלילה הראשון שלי פה.

לא החלטנו על עזיבה. דיברנו על זה אבל הלילה הזה היה מפתיע. התקשרתי ואמרתי שאני לא חוזרת. הוא היה מופתע ואמר שזו בחירה שלי. זאת היתה הבחירה שלי.

הזמן הזה שעבר כאילו לא עבר. שלושה חודשים? זה המון! זה המון ומרגיש כאילו עברו כמה ימים ולרגע הסתכלתי לצד השני.

וזה כזה מסריח.

והייתי מעדיפה להיות שבורה, רק להרגיש משהו, חוץ מכל הרוחות הישנות האלה שמסתחררות לי מעל למיטה. הייתי רוצה לאהוב את האיש שאוהב אותי. האיש שרציתי להתחתן איתו לפני כמה חודשים. זה שחשבתי שלידו אני צריכה להשאר.

זה שנגמר לי לפני שהספקתי לחשוב על זה.

הייתי רוצה להיות שלמה עם משהו שלעולם לא יכולתי להיות שלמה איתו. וזאת לא אשמתי. זה פשוט נגמר, וזה מרגיש כאילו כן אשמתי ובעיקר לא מרגיש בכלל. כ"כ רחוק.

i'm gonna stop being scared

of what happens when i say what i think

i'm gonna stand up and be brave about it

look who i am

...

what am i doing here ... how will it end

kathryn williams/what am i doing here/dog leap stairs- 1999

ואני מרגישה כ"כ אשמה שעזבתי אותו, ויודעת שהוא אוהב אותי ויקבל אותי בחזרה.

ומרגישה כ"כ רע כי אני לא רוצה לחזור, ולא יכולה לנשום שם, לידו, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותו, רק רוצה להיות רחוקה מזה עכשיו. והוא לא מבין אותי ולעולם לא יבין (תוספת מאוחרת 2: גם זה קיבל טוויסט חזק ונורא יותר בהמשך), אולי, על מה לעזאזל אני מדברת, ולמה כדאי לו להפסיק לעשן, ומה לא בסדר עם מה שהוא עושה, ולמה אני לא שם יותר, ולמה אנשים מבוגרים צריכים לנהל שיחות מבוגרות כדי להרגיש שפויים וזה לא הכל רק סמים ומשחקים לפלייסטיישן והופעות. ואיך לקרוא את כל העיתון כל בוקר זה לא לחיות בעולם ואיך הרעיונות שלו לא נכונים אבל אף אחד לא יכול לשכנע אותו להסתכל על דברים אחרת. למה הגישה שלו מעייפת וגם כך הוא מסטול מדי תמיד מכדי שאקח שום דבר ברצינות. ואיך הוא שוכח הכל, את כל מה שהוא אמר כשהפסיק לעשן כשחשב שהוא הולך למות מאיזה קוצר נשימה. הוא אמר שאני הדבר הכי חשוב בחיים שלו, ולרגע אחד זה היה הדבר הנכון.

אני עייפה והייתי רוצה שהכל ינזל למקום הנכון, בלי הזמן שיזיז את הדברים לאט לאט לשם. הייתי רוצה להתעורר ולהרגיש שלמה ובטוחה ויודעת ולא מקוטעת לפרגמנטים ובלי שליטה על הרגשות המסתחררים שלי ולהצטער על הכל כ"כ כל הזמן.

הייתי רוצה ללכת לישון ולהתעורר מבוגרת יותר. הזמן יעוף מעלי כשאשן והלב שלי יחלים, ואראה את הדברים כמו שצריך לראות אותם, ואבין את הדברים כמו שאוכל להבין אותם רק בעוד זמן וריחוק רגשי.

הייתי רוצה להתעורר לדברים שיהיו אחרת. אליו שהפסיק לעשן והבין את הדברים סוף סוף. אל אהבה גדולה שיכולה להכיל אותי ולא לכל הלבד הזה.

קדימה, אני רוצה לראות אותך. אני לא רבה איתך יותר, אני לא נלחמת. גם אם הייתי רוצה כבר אין לי כח, ואין לי אמונה.

קדימה- תפורר את החלק האחרון- תהרוס את מה שנשאר.

קדימה- תגיד לי ללכת כי אחרת אשאר. כי אחרת אחכה עד שאהיה שלמה עם עצמי ומי יודע כמה זמן זה יקח.

קדימה- תוכיח שאתה מניאק אנוכי בעצם, תוכיח שהפסקת לאהוב אותי, תוכיח שאתה רואה רק את השקט שלך.

קדימה כי אני עייפה כבר מחילופי הדברים הפוצעים האלה, ממצבי הרוח, מחוסר היציבות, מהבריחה שלך מהחלטות, מדיבורים, מקרבה, מהתמודדות.

בפרק האחרון של גילמור רורי אומרת לאקס שלה, שאם הוא לא יכול להתמודד עם הדרמה, כנראה שהוא לא צריך להיות במע' יחסים (ואיזה מזל-  הוא לא).

כ"כ הרבה זמן הייתי שרויה ביציבות הכי גדולה שהרגשתי בחיים, כנראה. זקפתי את זה לזכות הרבה דברים, וכנראה פחות מדי לזכות הזוגיות הזו. אבל, מצד שני, יותר מדי דברים שלא אסלח עליהם. יותר מדי זלזול, הקטנה, זלזול, מילים מזלזלות, משיכת השטיח מתחת לרגליים.

ולפעמים נדמה לי שיש פה איזה סוג של פיצול- מצד אחד מה שאני מרגישה ששם- איזו אהבה איזו יציבות קרבה ביחד, מצד שני העל פני השטח. ודל מאוד על פני השטח אצלנו. מלא במריבות קטנוניות שמתעוררות שוב ושוב, בעקשות. עכשיו גם בתחושה של חנק. ואני לא מבינה את הדינמיקה בין שני הקצוות האלו ומה באמת ומה נראה לי.

כל זה לא טוב לי. לא לעשייה שמתדלדלת ולא לשלום עם עצמי ולא לשקט הנפשי ובטח לא ליציבות. אני מרגישה מעורערת, מעורערת ומפוחדת. מה יהיה אחרי?

הכאב האלים הזה, הבדידות, השגעון.

עם כל הנזק הרגשי, משהו באדם סביבי מחזיק אותי על הרגליים, שומר אותי מהסחפות לאיזה דיכאון שאין לו סוף, מכל המקומות שכ"כ קל לי להסחף לתוכם, ולאבד אותי. ואני עונה לי שגם כך אני אובדת, ולא סביר שאי פעם ימצא אותי, או אם ימצא יזהה. או בכלל יודע מי אני ובכלל מפותח רגשית מספיק, לשים לב.

יש בו איזו בגרות נעימה, מוקדמת מדי. אבל לפעמים, התבגרות מהירה של חלק אחד, משאירה את כל השאר, לא רק הרבה מאחור, אלא גם בצל. אם ההגיון התבגר אבל הרגש גווע, אין פה רווח.

בדידות ושגעון. אז אני מחכה. שאדע, שאהיה בטוחה במשהו, או שיאמר לי ללכת, או שיראה את האור.