הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

1.

24.4 11:38

מה גורם לי לרצות שהבחור הנאה והדעתן הזה, על שערו הרך וקולו השובה, ימלא את הבורות הפעורים בי?

הבורות הפעורים בי, כמובן, לצד האמונה - מכח הנסיון - שאהבת האחר יכולה להניח ענפי דקל וגבבת קש על פני הבורות הללו. גבבה שבחלוף ימים יטשטשו כליל מן הראיה קווי המתאר שלה עם המישור, ואפילו הכורח להתהלך באיזורים הללו בעדנה יהפך טבע שני. 

וגם שערו הרך וקולו השובה, כמובן, לצד האינטלקט המרשים, קסם היופי המזרחי שבפניו, עיניו הגדולות וקצוות פיו שנקפצים מעט מטה בכל צילום, כעצב היסטורי. גופו הגדול, צבע הזית של עורו, הרכות שגיליתי בליבו - כל אלו מהלכים עלי היפנוזה של ממש. 

אך גבבת קש אינה פתרון קבע, הבורות עודם בורות והגבבה אך הזדמנות לעצימת עין. כשדבר מה יתרחש בשונה מבתסריט "רצוי", להק ציפורים נחושות יתעופף לו אל קדמת הבמה, יסיר את הגבבה ויחשף את הבורות העירומים לאור יוקד שבעתיים.

1.1

27.4 02:40

רגע לפני הסוף של זה, אולי רגע אחריו - למהר לפרסם כדי שאוכל לכתוב הלאה. הבורות מכאיבים, מכאיבים ומרעישים עד שלא נותר מקום לדבר. עדיף שיוותרו פעורים ומלאים בי בלבד. גם כך זה בי בלבד.

2.

על בעיית הריכוז,

או שמא חוסר הבעלות על תשומת הלב

[אולי יום אחד]

אני לא ממהרת להחליף את הזוגיות הקודמת שלי בזוגיות חדשה. אני רוצה להתרפק על זכרון ספרי שולחן הקפה, שחלקם שלי ודחוקים עתה במדפים שהיו שייכים לספריה הראשונה שקנו לי הוריי. איני ממהרת להציבם על שולחן קפה זוגי חדש. אני רוצה להתגורר לבדי. כמעט שכחתי שאני רוצה להתגורר לבדי.

הייאוש שלי כלכלי, ובזוגיות אנרציה לישועה רב-תחומית. איני יודעת איך לנטרל את הדחף לקרבה חוצת גבולות (מוזר לומר גבולות היום*), איך להמנע מהצורך הבוער בי למסד כל קשר לבית, שולחן קפה, מכונת כביסה וחיית מחמד.

היו לי אהבות גדולות לאנשים יפים. האחרונה מהדהדת בי תווים וריח עור, שיפולי גוף וצבע סדינים ומרצפות. רגליו הארוכות וחשיקת השפתיים הביישנית, שערו הארוך ועיניו הכהות, עמוקות ברגשות שאין להם שם. צדודיתו בגוון זית מהלכת עלי קסם, הריחות אופפים אותי ואני מרגישה אותו בקצות אצבעותי. אני נמלאת זכרונות, הדים של חיים בינות הכתלים שחלק עימי.  

*aka 31.7.06, עת התחוללה לה מלחמה.

היום אנחנו מציתים את מה שאנחנו מעשנים באותה המצית. אני מעשנת רעל מקופסת קרטון ואתה מפורר לך משהו לתוך סיגריית לייט מחורבנת, שוב ושוב.

שני המצתים הגיעו מאותו מקום, ע"י אותו אדם, וזה מלחיץ אותי, כאילו משהו השתלט לי על החיים בטרם הספקתי למצמץ.

ביום שבת לקחתי ממך את שארית הדברים שלי, את התנור והטוסטר, את הטלפון והאקוואריום הקטן, את שמיכת המעבר והכרית ושלל דברים קטנים שהשארתי מאחור, כמו מרכך שיער בריח אוכמניות שמעולם לא השתמשת בו. וחשבתי שיהיה לי קשה, או שאתה תהיה נוראי- אבל היית נחמד כ"כ, ואפילו לכלב אני כבר לא כ"כ קשורה ולא כאב לי להפנות את הגב וללכת, אחרי שהתחבקנו וביקשתי ממך לשמור על עצמך, ובפעם הראשונה ביקשת גם אתה ממני. ונשקתי לך על הלחי ליד הדלת, ואמרתי שאתה נראה טוב, ואמרת שגם אני, וחייכנו, והתחלתי לרדת, אוחזת את הטלפון שלי מגולגל בחוט הארוך שלו, ואתה עמדת בפתח עם החיוך הזה שלך ואמרת- "ביי, מותק".

והפרידה האחרונה לא הרגישה איומה, או כואבת. אפילו טיפת כאב לא היתה שם. ולא היה צר לי על דבר באותו הרגע, וכאבי העבר עמומים, נעים באיטיות לא נראית אל עבר שכחה מתוקה, שאינה חשובה יותר. ואני מנסה להיאחז במשהו שיזכיר לי את העבר שלי, את מי שהייתי- אבל כמעט שדבר אינו נמצא יותר במקום בו התרגלתי אליו.

אני כותבת לאמא שלי שהמציאות הזאת מפחידה אותי, שאני לא רגילה לאושר, לאיכפתיות אמיתית, לאיך שהכל מסתדר, שזה מרגיש לי לא אני כפי שהתרגלתי אלי כל השנים האלו. איפה הבדידות הקיומית שלי, אני שואלת אותה, והיא אומרת שגם לאושר מתרגלים, ומבקשת ממני להנות מהרגע, מהעכשיו, לא להתחשב בדבריהם של אנשים אחרים ולזכור שאלו החיים שלי, ולזרום.

אבל פתאום התפנה כ"כ הרבה זמן בשבילי, ואני לא עסוקה בלשקוע בנשמתו של עוד אדם שזקוק לעזרה, והרגליים שלי הפכו קרות, והידיים מזיעות ואני מבולבלת מחוסר הבלבול הזה. ומאשימה את הכדורים באושר ובשכחה, ובאי הנגישות לכאב המנחם שלי, שאיכשהו היה גורם לי להרגיש שהכל בסדר, או לפחות במקום, היה גורם לי להרגיש את עצמי מבפנים.

סדרות של תמונות נהדרות מתעדות את האושר הזה לפרטיו. אנחנו בגן הציבורי, אנחנו נוסעים ברכבת. אני מתדלקת ואתה קונה קפה. הנה אנחנו בהופעה הנהדרת הזאת, ואיך פחדתי שלא תגיע בזמן. הנה אנחנו באוטו, נוסעים ונוסעים, אתה נוהג ואני מצלמת אותך ואותנו מחייכים, כדי שיהיה להראות לילדים את ההורים שלהם צעירים ויפים ושמחים. אני נוהגת ואתה מצלם אותי, עושה את הפרצופים המצחיקים האלו שלי, של ריכוז ובדיחות דעת.

אתה מתרה בי לקדם את חיי בכדי לקדם את חיינו, ואני מרגישה אחראית פתאום, לחיי, והתחושה הזו לא מוכרת. אינך תלוי בי אלא שזור בי, איני אחראית לנפשך אלא לכל כולך. איני חרדה לנשמתך ואיני חרדה לכאביי יותר. אני יודעת כי תציל אותי אם אטבע.

ונראה כי נשזרת עד אין יכולת הפרדה, וכי אני רוצה בכך. ונראה כי סוף סוף מצאתי את שחיפשתי, אך האדמה אינה רועדת, והסכנה אינה מאותתת מעל ראשי, ודבר אינו שביר. אני לא יודעת להכיל את כל האושר הזה, אני אומרת, ואתה מחייך ולוחש לתוך השיער שלי- "את מרגשת אותי, מרגשת".

כשהוא אמר לי שאני זו שלקחה סיכון והפסידה, רציתי לומר שבעצם ידעתי את זה, אבל רציתי קצת זמן, רציתי קצת טוב לעצמי. הייתי יכולה לנסות ולמלמל לו משהו, על הימים הקשים שעברו עלי, על המאניה ועל האלכוהול, על הנפילה שבאה בעקבות, על הדיכאון שהחזיר אותי שוב לזרועותיו. יכולתי לומר שהאהבה חסרה לי עד שהייתי מוכנה להתאהב בכל אחד, אבל שבלילות הייתי שוכבת תחת השמיכה לבושה בחולצה המהוהה שלו, שולחת לו הודעות של אמצע הלילה ומקווה שיענה, שומרת בקפידה כל הודעה בה כתב לי שהוא אוהב.

יכולתי לספר לו איך התרסקתי כשהביט בי במבט הזה, וידעתי שדבר לא ישוב לקדמותו לעולם, ולא יכולתי להכיל את זה, או להשלים עם זה, אז התחננתי ובכיתי וביקשתי, והוא נגע בי בסלידה ואח"כ התרכך קצת, אבל שב להתעלם מהטלפונים שלי למחרת. יכולתי לספר, ולחזור על הדברים שנאמרו כבר לא פעם, אך אין טעם, היום.

ביום ההולדת שלי רציתי רק אותו. בחצות, במקום ברכות ניהלנו ריב מכוער, שחתם את הנסיונות שלי לתמיד. עברו חודשיים של נתק מוחלט, שלחתי הודעה אחת, פעם, כי חשבתי עליו. שאר הזמן ניכסתי את געגועיי לעצמי, והבנתי שאני עומדת על סף ועלי להפסיק להיטרף לפני שאפול. ודווקא כשחשבתי שהשארתי את הבהלה מאחורי המצב החמיר. טוב שהעסיקה אותי בעיית הקשב שלי, וקבעתי מראש תור לפסיכיאטר, טוב- כי נטרפתי ולא עמדתי בסחף. ואז שוב כדורים והתאוששות זהירה, התאחות הנפש וההגיון ששב למשול בכיפה, ואז האופוריה, והאושר, וההתאהבות, והתקוות, והתכניות הגדולות לעתיד. ושוב חרדות, ושוב המציאות משנה צורה חדשות לבקרים ואני לא בטוחה כבר בכלום ובעיקר מתאכזבת מהשפיות, שהיתה קצרה מדי, והאושר שהיא העניקה לי גורם למצב הביניים המבולבל להראות מחפיר במיוחד. וסוג נוסף של כדורים, בינתיים, ופתאום שקט, אבל ההתאהבות שלי לא חוזרת, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להבין הכל, לנתח את כל הגורמים- אני אומרת שזו הטראומה הזו, החוזרת, מהתקפי החרדה, שזו ההסתגרות שהבעתה דוחפת אותי אליה, שאלו הימים המוזרים שלו.

הטוסטר של הוריי התקלקל, וגם הטלפון, וביקשתי ממנו את הטלפון והטוסטר החדשים שלי בחזרה, ואם כבר את שאר מכשירי החשמל והפריטים, וגם את הכסף שהלוויתי ולא החזיר לי. הוא ענה לי בגסות שישאיר את הכל מחוץ לדלת, ושאשאיר את המפתח בתיבת הדואר, והתכווצתי בפחד, כמו פעם, ואז ידעתי שאני לא אשמה, אני לא אשמה בבעיות שלו, ובצורך שלו לשנוא אותי, או להפוך אותי לאוייב כי נפגע. אני לא אשמה בקשיים שלו, ולא אשמה בהתמכרות. אלוהים עדי שניסיתי לתת לו כל מה שיש בי, אלוהים עדנו שהיה תלוי בי ולא ידע איך ימשיך בלעדיי, אך בחר בסופו של דבר להאחז רק בזיכרון התקופה הקשה כמניעה להמשך. אלוהים עדי שאהבתי אותו אהבת נפש, ועודני אוהבת אותו, אבל היום מותר לי לסלוד מההתנהגות שלו ומותר לי שלא יהיה לי אכפת, לפחות על פניו, לפחות ברמת הקצאת המשאבים.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

אני הסיוט שלך.

אני רמיסת כל הערכים שלך

אני האדם שאהבת הכי הרבה בעולם, ושיקר לך הכי הרבה,

מתוך מחשבה שהוא מגן עליך.

אני האדם שלא יכול לשאת את המחשבה לפגוע בך, אבל לא מספיק כדי לשנות את החיים שלו.

אני ההוכחה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ושלפעמים הם לעולם לא ידעו עליהם.

אתה האדם הכי טוב שאני מכירה,

ואני האדם שלא הצליח להיות מספיק טוב כדי שזה יגיע לו.

אתה התמימות, והטוב, והמאוזן,

אתה העזרה, והשקט, והיופי

אתה משדר על גל שאני לא שומעת

אבל הופך את כל המולקולות שלי בקירבן

וגורם לי להעצר ולהתפעם מהיופי שלך

כל יום מחדש.

אתה האדם שספג הכי הרבה כאב,

אתה האחרון שמגיעה לו עוד פיסה מזה

אתה האדם שהכי אמללתי בחיי

מתוך אמונה שלמה שאני יודעת יותר טוב

מתוך אמונה שלמה שאני מבינה את המציאות, ואותך.

אתה האדם שסבל הכי הרבה מלהיות לידי,

אבל המשיך מתוך אהבה ואמון שמעולם לא הגיעו לי.

אתה האדם שנתן לי הכי הרבה אהבה,

שלא יכולתי לראות.

אתה האדם שנתן לי את כולו,

שלא האמנתי בו כלל.

אתה הדבר היפה ביותר שראיתי,

עם הערכים הנעלים ביותר.

הקונטרסט של החיים שלי לעומת שלך

מעביר אותי על הדעת.

העובדה שעשיתי לך, אין-ספור דברים נוראיים

לעולם לא תאפשר לי לחיות בשקט.

אני זו שידעה שהיא רוצה לבלות איתך את כל הימים, שהתאהבה בך עד כלות הנשימה

אבל הפחדנות העלובה שלה מכמה טראומות גרמה לה לברוח, להזיק, לשקר ולבגוד

רק לא לתת לך להתקרב. רק לא לתת לך לפגוע.

יש אנשים שלא יודעים לשאת כאב.

העובדה שאני כ"כ מתורגלת לשכוח, להתגבר על עצמי, להדחיק את עצמי מעצמי, לשקרנות הפתולוגית שלי, העובדה שאני כ"כ טובה בתירוץ עצמי, ביצירת מציאויות חלופיות שבהן אני יכולה להתקיים- הופכת את הקיום שלי לבדיחה. לשפלות.

אם לא הייתי יודעת איזה מעשה מטופש זה לעשות למשפחה שלי, ולקומץ החברים שלי, למספר האנשים שבאמת אכפת להם אם אני חיה או לא- הייתי חותכת לעצמי את הוורידים עכשיו.  (לא, אני לא צוחקת. לא, זה לא רק ביטוי. לא, זו לא קריאה לתשומת לב).

מישהי שהכרתי התאבדה לפני חודשיים. נודע לי היום, ובכלל, לחברים שלה מהתיכון רק לפני כמה ימים.

רציתי להקריא מחר שיר שמזכיר התאבדות, ישנה יותר, מ-1941.

זה קיבל נופך טרגי וחשבתי לבחור משהו אחר, אבל נראה שאשאר איתו.

ביסודי כל הבנות קינאו בה, או לפחות נדמה לי כך, אולי זאת היתה רק אני. הילד שהייתי מאוהבת בו היה מעוניין בה. בתיכון היא כבר נתנה להרבה בנות מושא קנאה, ולהרבה בנים מושא פנטזיה. אותי זה לא הרשים, גזרה מושלמת לא עשתה עלי שום רושם אז.

וזה מדהים, איך זכרונות חוזרים אליך פתאום, כמו קצוות הפוני שלה שהתארכו ולא נכנסו לקוקו, כמו גיל 11.5 כשדיברנו על שערות ברגליים באולם ההתעמלות בבי"ס, וכל שיער הגוף שלה היה בהיר כ"כ.

מה היא היתה לובשת ומה חשבתי עליה. החברות הטובות שלה, הסיגריות שהיינו מעשנות בהפסקות. דברים שהיא אמרה לי, שיחת טלפון פעם, דברים קשים שאמרו לי על הילדות שלה.

אותו ילד שהייתי מאוהבת בו ביסודי אמר לי לפני כמה זמן, שהיא פגשה אותו, וביקשה ממנו אקדח. שהיתה לא שפויה, שמגזרת הדוגמנית שלה לא נשאר כלום אחרי תאונה קשה שעברה ולא התאוששה ממנה.

בתיכון המוקדם החברה הכי טובה שלי אמרה לי שהיא אמרה לה שהיא רוצה להתאבד.

כשהתקשרו לאמא שלה וניסו לדבר אל ליבה היא דחתה את כל מי שהתקשר. אולי היא היתה כבר מתה אז, אולי רק כמעט.

אחי ביקש ממני שאמסור את הגיטרה שלו לתיקון אי שם במרכז העיר. מותח המיתר הרביעי מסתובב על ריק, הוא הדגים לי, כמה פעמים. שלא יחליפו מיתרים, אמר, הם חדשים, וגרר את הגיטרה בתוך נרתיק הרבה יותר מוצלח ממה שלי היה כשלי היתה גיטרה, שלימים הפכה לגיטרה הראשונה שלו, אל תוך החדר שלי והשעין אותה על הארון.

מחר הם רוצים לנסוע לכינרת והוא רוצה לקחת אותה איתו.

הוא נגן מוכשר, אחי, וירטואוז אולי. הוא שבר את הזרת יומיים לפני שהתגייס וסבל מסחבת ואבחונים שגויים וחוסר טיפול במשך שנתיים, היא לא התאחתה טוב והתנועה שלה קצת מוגבלת והוא אומר שזה מגביל את הנגינה שלו.

למד נגינה קלאסית וספרדית בקונסרבטוריון, הרבה יותר טוב ממני, שלמדתי אצל איזה גיטריסט שנראה לי ממש מגניב בתיכון ושאלנו אם מלמד נגינה אחרי איזו הופעה. כל מה שלמדתי היה איזה שני שירים וקצת סולמות שלא היה לי כח אליהם. עדיין, אני די טובה בלאלתר בלי לדעת מה אני עושה ונראה לי שמתישהו אלמד קצת יותר ברצינות.

הגור עדיין עושה את כל הדברים שגורים עושים, ישן ונהיה רעב ובוכה, ורוצה מגע ואז נרדם וישן עד שנהיה רעב שוב. אבל הוא חזק וגדל טיפה כל יום וזה טוב.

אני לעומת זאת תמהה לנוכח התחרפנות הגוף שלי. חולשה וכאבים חדים לעת ליל, אולי יותר מדי סיגריות ואלכוהול, אולי פשוט הגיע הזמן לפסק זמן מהרעש הזה.

לא רציתי להחריד כלבים מרבצם, ולשנות משהו במרקם עם האקס, ובטח לא להכניס רגש חדש לתמונה. במיוחד בסיטואציה כ"כ מייאשת שאפילו אם תוכל להשתנות, אני לא רואה את הדרך ובטח אין לי סבלנות אליה.

זה לא נעים לי, והכל מרגיש כ"כ חלקלק, שניה של תשומת לב לכיוון הלא נכון וכל העצב הזה נופל עלי שוב ואני לא יודעת לאן לברוח ממנו, או איך לטפל בו, חוץ מרוטינת השכחה הידועה מראש שלי. אז אני שוכחת, וכאילו זה לא התקיים מעולם, ומעשנת יותר מדי ושותה הרבה יותר מכרגיל, וחולמת חלומות מוזרים, ומרגישה לא כ"כ טוב בכל מה שקשור ללהרגיש. פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, איתו, ועם העובדה שהוא תמיד שם, אותו הדבר בדיוק, וכשאנחנו מתקרבים זה כאילו מעולם לא התרחקתי, כמו אחרי כל אחד מהריבים שלנו, מן רוטינה נעימה ומייאשת תמיד בסופו של דבר. כי מה כבר יצא מזה? אבל כל האהבה הזאת, היא בטח לא לחינם וזה מתסכל. מתסכל ולא מספיק. לא רוצה לחיות ככה ולא מעיזה להאמין שיותר מזה באמת קיים. מן תרבות חסך, והשלמה, וקבלת המציאות- כל מציאות שהיא. להסתפק במה שיש, לקחת את זה כמו שזה, לא לשפוט. הרבה יותר קל כך, אבל הרגשות בועטים בבטן, תמיד. תמיד התעוררות וכבר אי אפשר לדעת לתוך מה.

יוזף דיבר איתי על אוספנסקי, שלח לינק למשהו שקרא, וחשבתי, אולי אפתח את הספר שלא סיימתי או שלא ממש התחלתי. אולי מלקרוא את המודעות המושכלת, האינטלקטואלית יותר מכל השאנטי באנטי שמאוס עלי, כל הרוחניות החומרית בכאילו באמת צריך את כל זה כדי לדעת משהו על העולם, אולי מתוך הייאוש והמצוקה השקטה של עכשיו, משהו יזוז.

אני הולכת למסור את הגיטרה לתיקון.

אחה"צ נעימים שיהיו לכם.

זה היה לילה מוזר.

את רובו ביליתי די שיכורה ליד האקס, שיכור גם הוא, רוצה שהוא ירצה אותי גם ולא יודעת אם הוא לא רוצה או נבוך מול החברים שלו. יותר מדי מחשבות בעניין הזה לא יעשו לי טוב. כשהתעוררתי נזכרתי בסיוטים שהיו לי, אפילו לפני שנפרדנו- שהוא לא רוצה אותי פתאום ואדיש אלי לחלוטין. התחושה לא נעימה.

בסה"כ היה אוכל טוב, ומוזיקה טובה ופרצופים מוכרים ואלכוהול וצחוקים.

אחרי ישנתי 12 שעות כמעט.

ההורים שלי הביאו הביתה חתלתול, בן שבועיים לערך. הם מאכילים חתולים במשרד שלהם ושלשום כולם נעלמו, יתכן שהורעלו. החתלתול הזה נשאר בלי אמא ועכשיו הוא פה, יונק מבקבוקון קטן פורמולה לתינוקות וצווח הרבה, ונרגע רק כשמחזיקים אותו. שאר החתולים בבית משתגעים מכעס וקנאה, ונוהמים ומייללים, והכל הרבה פחות רגוע מבדרך כלל.

אני עייפה.

תוספת מאוחרת: זו היתה גורה. לצערי, זה קרה. וזה כאב נורא.

אני קוראת פסקי דין על לסביות מטורפות מקנאה שרצחו את בנות הזוג שלהן, ומשתהה על הנרטיב המשפטי.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את העבודה הזאת אז אני מתחילה מהאמצע, ובטוחה שאני עובדת לשווא כי מה שאני כותבת כרגע לא יתאים בסופו של דבר למבנה של העבודה.

זה לא מעניין, מאוד.

טקס יום הזיכרון היום בתיכון הישן שלי.

עברו 9 שנים ואני עדיין לחוצה מלפגוש את האנשים שלמדו איתי. אלו שירדו עלי ואלו שהסתכלו עלי מוזר ואלו שהציקו לי ואלו שהיו חברים שלי לזמן מה ואז לא. כל אלו שדיברו עלי מאחורי הגב, ואלו שיצאתי עם החבר שלהן קצת אחרי שנפרדו ממנו, הבנים שהתנשקתי איתם וזה שהתנשקתי איתו בהפסקה בחצר מאחורי הקפיטריה ובטח לא יהיה שם.

לפני 9 שנים בטקס, המיתולוגי שלי הקריא וידעתי שהתאהבתי בו. כל הטקס הסתכלתי עליו, מרחוק, כי הגעתי מאוחר והחצר היתה מוצפת בוגרים, וחשבתי שאולי אחרי שירד מהבמה אקח אותו אל מאחורי החצר ואנשק אותו. לא עשיתי את זה, כמובן.

כל פעם שאני חוזרת לשם, לטקס, וזה לא קורה הרבה, אני מגלה ששום דבר לא נשאר אותו דבר. התלמידים כ"כ צעירים, וכ"כ מעט באים מהשכבה שלנו. כמה מהמורים עדיין שם, חיים את אותו דבר רק נראים קצת יותר מבוגרים.

ואני תוהה מי יזהה אותי, כי יש לי מן עניין כזה, עם לזכור פרצופים כשאף אחד לא זוכר אותי.

יעל מסכימה איתי שהגיע הזמן לא לפחד ללכת לשם, ומציעה שאחרי נקנה בירות וכי הכל יהיה סגור נלך לשתות בפארק.

ושאנחנו כבר גדולות, ואם עדיין זה יהיה קשה, תמיד יש אלכוהול.

את הטקסים באוניברסיטה אהבתי יותר. יותר גרנדוזיות, יותר רגש. מי שארגן אותם היה מישהו שאהבתי מאוד, והייתי בוכה בגלל הסיפור הנורא שלו.

בשנה הבאה אהיה, כנראה, באוניברסיטה שוב, וגם אז, הכל יראה כאילו כבר הייתי שם כבר, ואחפש רוחות ישנות, בין סטודנטים צעירים מדי, ואותם הורים שכולים.

תוספת מאוחרת: בטקס, אגב, לא היה איש מהשכבה שלי. בקושי פרצוף מוכר או שניים משכבות סמוכות. סתם.