נימוקים של צורה ותוכן

כפי שקוראי נשצ"ת בוודאי שמו לב, אנחנו נמצאים כעת בעיצומו של משבר פיננסי נכבד למדי. ממשלות רוכשות בנקים כושלים, בועות מתפוצצות להן כמו מטעני צד ומה שגרוע מכל, אנשי המכירות של בתי ההשקעות הישראלים הפסיקו לחייך מאוזן לאוזן כשהם מתראיינים בטלוויזיה, פן יבולע להם. כל אלה ותסמיני המשבר האחרים חמורים דיים גם בלי תחייתה מחדש של תופעה שאני מתעב במיוחד – הלא היא "פגישת הרברט הובר" ששבה לחיינו בסערה.

פגישת ה"ה היא פגישה חסרת-תכלית בעליל בין אישים כלכליים ופוליטיים רמי דרג, שנערכת שלא לצורך אך ורק כדי לנצל את ההזדמנות, משהסתיימה, לאותם אישים לאמר כמה מילות הרגעה נוסכות ביטחון לתקשורת ודרכה לציבור. אם עקבתם אחר אמצעי תקשורת כלשהו בשנת 2008 אתם יודעים היטב במה מדובר. שר האוצר, לדוגמא, מכנס את נגיד בנק ישראל ויו"ר ההסתדרות לישיבה דחופה; במשך כשעה הם יושבים ומפצחים בוטנים בשתיקה, כדי להעביר את הזמן ואז יוצאים שלושתם אל העיתונאים הצובאים על דלת המשרד ואומרים משהו כמו: "יש לנו אמון מלא במערכת. עיקר המשבר מאחורינו. כלכלתנו איתנה ורוחנו אסור שתפול. צאו לרחוב ועשו קניות!"

הז'אנר הומצא ככל הנראה על ידי נשיא ארה"ב הרברט הובר, שכבר אז, בראשית ימי תקשורת ההמונים האלקטרונית, הביא אותו לשלמות ראויה לציון. הימים ימי השפל הגדול, ובשערי הבית הלבן היתה באה בכל פעם חבורה אחרת: פעם חמישה מנכל"י חברות גדולות, פעם שבעה מנהיגי עובדים, פעם קצת מאלה וקצת מאלה. פעם בנקאים, פעם משקיעים, פעם אנשי ביטוח ופעם כלכלנים ממגדל השן. כולם עלו לרגל למשרדו הסגלגל של הובר (בטרם נלקח ממנו על ידי רוזבלט) וישבו בו שעה קלה שבה - מוכן אני להשבע אף שאין לי שום דרך לדעת - לא נאמר שום דבר בענייני המשבר שלא היה ידוע כבר לכל המכונסים קודם שהתכנסו. בצאתם הקיפו האישים הנכבדים את נשיאם בעמידה זקופה ומישהו מהם אמר לעיתונאים משהו לאורך הקווים האלה: "אמנם נפלו היום עשרים וחמישה בנקים, ושיעור האבטלה עלה למאה ועשרים אחוז, וכל המפעלים נסגרים, אבל אנחנו סמוכים ובטוחים שהכלכלה עומדת על בסיס איתן וההתאוששות נמצאת ממש מעבר לפינה, חזקו ואמצו!"

תלמידי ההיסטוריה יודעים בוודאי לספר כמה זה עזר אז. גם היום זה לא עובד. מכאן תצא הקריאה לקובעי המדיניות הכלכלית באשר הם, ובפרט לישראלים מביניהם: אל תארגנו יותר פגישות הרברט הובר. הרי איך כל הסערה הזו תגמר לא אנחנו ולא אתם יודעים, ואין דבר שמדאיג אותנו יותר מאשר צפירות ההרגעה הנבובות שלכם. בינתיים תיטיבו לעשות אם תחסכו את כל הבמבה והמי עדן שמתבזבזים על פגישות שבהם אף אחד לא אומר כלום ממילא.