נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 11/2008
כל התחלה היא גם סוף חדש
את שנת הבחירות האמריקאית הזו התחלתי משוכנע שבנובמבר ייבחר לנשיא רודי ג'וליאני. אחר כך קבעתי נחרצות שהילארי תהיה זו שתנצח. משנודעה לכל זהותם של שני המועמדים הסופיים, ג'ון מק'קיין וברק אובמה, ידעתי לאמר במידה רבה של בטחון שהסנאטור מאריזונה יהיה למפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. כאילו לא די בכך שטעיתי טעויות אלה האחת אחרי השנייה, אלא אף הגדלתי לעשות והתערבתי עם כל מי שהיה מוכן לקחת את הצד השני שלהן, שכה יהיה. כתוצאה מהתערבויות אלה אני מוצא עצמי כעת חייב שלוש בירות, שתי ארוחות ערב, פיצה ועשרים שקל לחברי השונים - הפסד לא מבוטל, הייתי אומר, שמגמד ללא ספק את מה שהפסידו השנה בעלי המניות של בר סטרנס וליהמן בראת'רז גם יחד.
למה אני מספר את כל זה? ובכן, הקדמתי הקדמה זו כדי שקוראי שורות אלו ידעו לקחת בפרופורציה המתאימה את יכולת הניבוי שלי בכל הנוגע לפוליטיקה האמריקאית של זמננו. ומשזה נאמר, אין מנוס מלחשוף קבל עם ועדה את התחזית הבאה: ממשלו של ברק אובמה, על אף תחושת האופוריה האופפת אותו כעת, לא יצליח לעשות כלום. שומדבר. גורנישט. הוא יבוא וילך כלעומת שבא ואפילו לא חצי תאוותו בידו. זה יקרה עכשיו בדיוק כשם שזה קרה כבר בעבר, לפני שש עשרה שנה.
גם ב-1992 נבחר נשיא חדש באמריקה, מהמפלגה הדמוקרטית, צעיר ומפתיע ולא מוכר בכלל. גם הוא הגיע משום מקום וסחף אחריו את המרכז האמריקאי שמאלה, על ידי הבטחות של עידן חדש וקץ ההיסטוריה, תקווה וצדק חברתי לכל. לצידו נבחר (כרגיל, יש לאמר, במושגים של אז) רוב דמוקרטי מרשים בשני בתי הקונגרס. נראה היה שהוא הולך לכתוב בספר החוקים הפדרלי את כל שיעלה ברוחו, להנציח את המפלגה הדמוקרטית כמפלגת שלטון לעד ולמגר סופית את רוח השמרנות באמריקה.
כפי שאתם זוכרים בוודאי, שום דבר מזה לא קרה. את כל הרוח שנשבה בגבו השקיע קלינטון בשעטה עיוורת לעבר שתי מטרות: חקיקת איסור על החזקת נשק אוטומטי, וביטוח רפואי ממלכתי שנודע לימים כ"הילארי קייר". היוזמה הראשונה עברה בדוחק בגרסה שתוקפה הוגבל לעשר שנים, ואכן התפוגגה בתום זמנה. היוזמה השנייה לא עברה כלל. ב-1994 ניצל פוליטיקאי ממולח בשם ניוט גינגריץ' את רוח ההתנגדות העממית לשני הפיאסקואים האלה כדי לגנוב את הרוב בקונגרס, שהדמוקרטים החזיקו בו כמעט ללא הפרעה מזה שישים ומשהו שנים. בשש השנים הנותרות לנשיאותו של קלינטון הוא לא הצליח להעביר בקונגרס של גינגריץ' ולו אפס קצה של האג'נדה הליברלית שלו. מרוב שעמום ותסכול הוא פנה למדיניות חוץ. הוא ניסה לעשות שלום בכמה וכמה אזורי מלחמה בעולם, וכמובן איך אפשר לשכוח את מוניקה.
ברק אובמה הוא איש חכם, ואת כל זה הוא יודע יותר טוב ממני. אבל נדמה לי שהוא לא יוכל לעמוד בדחף הבלתי נשלט לנסות להעביר חקיקה ליברלית שנויה במחלוקת. כמו העקרב במשל על העקרב והצפרדע, שעוקץ כי זה טבעו, אובמה הוא ליברל והוא ינסה לחוקק שינוי חברתי כי זה טבעו.
שום סלוגן בעולם - אפילו לא "כן, אנחנו יכולים!" - לא ימנע את התרחיש הטבעי הזה. אבמה ייטיב לעשות אם יחל כבר עכשיו לחפש את המוניקה שלו. את הגינגריץ' שלו ואת הקנת סטאר שלו, כבר יהיו מי שידאגו למצוא עבורו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
