נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 6/2005
גיים סבן (או: געגועי למאיר אריאל)
בשלוש וחצי בבוקר, יום שישי, אני נוסע לחבר כדי לראות יחד את המשחק השביעי של סדרת גמר ה- NBA. קצת איבדה מזוהרה, הליגה הקרויה הטובה בעולם, בשנים האחרונות. בעיקר מאז פרישתו של אלוהים. אבל גיים סבן הוא גיים סבן. זה דבר שיוצא לך לראות רק כמה פעמים בחיים, כמו ליקוי חמה. הפעם האחרונה היתה ב- 1994.
בדרך בצומת רעננה צפון מישהי מחפשת טרמפ בסיומו של מה שנראה היה כמו ליל חמישי פרוע למדי. היא עומדת בצד הלא נכון של הכביש ונראית כמי שעברה טריפ רע. מאחר ובשעה כזו קשה לשקר לעצמך שמישהו כבר יבוא ויעצור, אני עוצר. גם בגלל שיש פחות סיכוי להרדם על ההגה עם עוד מישהו באוטו.
אנחנו נוסעים וברדיו מתחיל להתנגן נשל הנחש של מאיר אריאל, זכר צדיק לברכה. שנינו אוהבים את השיר. אני מעיר כבדרך אגב שהבית השלישי שלו בעייתי משהו. כלומר, האם זה מוסרי, כדי לחרוז או להתפייט, לאמר שורה כמו "אז במכונית שכורה, הרסתי לה את הצורה". הרי להרוס למישהי את הצורה זה דבר די מחורבן לעשות, בין אם הדבר נעשה במכונית שכורה או לא.
הטרמפיסטית אדומת העיניים טוענת בתוקף שאמנות גדולה נכתבת בדם ושהמטרה מקדשת את האמצעים. בעוד מאה שנה, היא אומרת, כולנו נמות, כולל זאת שהרסו לא את הצורה. אבל השיר יישאר.
זה נכון כמובן, שלא לדבר על כך שהיא מעמידה טיעון מרשים ורהוט במצבה הרעוע. אבל אני לא בטוח שהיא צודקת. על כל פנים היו לו, למאיר אריאל, את היציאות האלה, כל מיני אמירות שמוטב היה לולא נאמרו. מה כל זה משנה עכשיו.
ובאשר למשחק? צעיר ארגנטינאי בשם מנו ג'ינובילי הוא אחד מהוינרים הכי מדהימים שאי פעם היו בספורט ובכלל. גיים סבן הוכרע בדקות האחרונות של הרבע הרביעי, כמו שכתוב באגדות. So it goes.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
