נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 8/2005
לינדון ג'ונסון על מלחמת ששת הימים
הפרק הקצר בזכרונותיו של לינדון ג'ונסון על מלחמת ששת הימים כולל בתוכו כמה הארות על הימים התוססים והמותחים של מאי-יוני 67', מנקודת מבט קצת אחרת מזו שאנו כישראלים רגילים אליה.
ראשית, ניכר ממה שכתוב שם שהתפיסה הנעבעכית שלנו ש-"העולם כולו נגדנו" אינה נכונה בעליל (לפחות לא היתה נכונה אז). אין כל ספק שג'ונסון התכוון לעמוד מאחורי ההתחייבות של אייזנהאור מ- 57' ולנקוט את כל האמצעים כדי לפתוח מחדש את המיצרים לתעבורה של ספינות נושאות דגל ישראלי. זו גם לא היתה מחויבות של ארצות הברית בלבד: ב-4 ליוני התחייבו שמונה מדינות להעמיד ספינות לרשות צי בינלאומי שיפתח את המיצרים: ארה"ב, בריטניה , הולנד , אוסטרליה , איסלנד ,בלגיה וניו זילנד - כולן התחייבו להגן על ספינותינו ולהלחם עבורנו אם זה יגיע לכך. ג'ונסון כותב שאם רק ישראל היתה נותנת לו את הזמן הנוסף (עד ה-11 ליוני) שהובטח לו ע"י שגרירה, הוא מאמין שניתן היה לפתוח את המצרים, להחזיר את כוחות האו"ם לסיני ולהחזיר את האזור ליציבות יחסית.
מצד שני, הוא גם כותב שהוא לא יכול להאשים את ישראל על כך שבחרה להגן על עצמה בכוחותיה היא כנגד הפעולות המצריות שהיוו ללא ספק קזוס בלי לגיטמי.
אנחנו מצידנו מתחנו את החבל קצת יותר מדי. ביום האחרון למלחמה, לאחר שכבר הושגה שביתת נשק בכל החזיתות, בחרה ישראל להשהות עוד קצת את סיום המלחמה נגד סוריה כדי לאפשר השתלטות מלאה על רמת הגולן. הרוסים זעמו על כך, והודיעו לג'ונסון בקו החם (קו ישיר שהוסדר ב- 63' בין הקרמלין לפנטגון על מנת לאפשר תקשורת ישירה בעיתות משבר) שהם החליטו חד צדדית להתערב צבאית בסכסוך.
שווה לקרוא את המשפט הזה עוד פעם: ברית המועצות עמדה לשלוח את כוחותיה להילחם לצד סוריה נגד ישראל. האיש שהשמיע את האיום הזה לא היה איזה פקיד זוטר אלא אלכסי קוסיגין. מה שמנע מהמצב מלהתדרדר למלחמת עולם שלישית (ולחורבן בטוח של מדינת ישראל) היתה התגובה המיידית והנחושה של ג'ונסון. עוד באותו הרגע שההודעה הגיעה הוא הורה לצי השישי (שהיה בים התיכון) לנוע במהירות מקסימלית אל עבר חופיה של סוריה. במקביל, ג'ונסון דיבר עם מוסקבה בקו החם ושיכנע אותם שעוד הם מדברים וישראל כבר מפסיקה את המלחמה. הרוסים (שכפי שג'ונסון ידע היטב עקבו אחרי התנועות של הצי האמריקאי והיו מודעים להן) הבינו את הרמז.
אנחנו שיחקנו באש כשמתחנו את החבל ושיחקנו מחבואים בעניין שביתת הנשק.
And we got away with it
לאחר הניצחון המוחץ נכנסה ישראל לתקופה של אופוריה ושאננות, שלא לאמר היבריס, בנוגע ליחסי הכוחות בינינו לשכנינו. הטקסאני המנוסה לא היה שותף להרגשה הזו. הוא כותב באפילוג לפרק הזה שהוא חש שההשפלה של מדינות ערב היתה מבחינה פסיכולגית בסיס רעוע (a poor foundation) ליציבות האזור ולתהליך שלום עתידי ושהבטחון המופרז של ישראל עטורת הניצחון החליש את הבסיס הזה עוד יותר.
ג'ונסון הבין ב- 1971 (בעת שכתב את ספרו) את מה שישראל שיכורת הנצחון המזמרת "נאצר מחכה לרבין" לא הבינה: ששלום יגיע לאזור, אם בכלל ובאיזו מידה שלא תהיה, רק אחרי סיבוב נוסף של שפיכות דמים. כשהסיבוב הזה הגיע באוקטובר 1973, הוא כבר לא היה בחיים כדי להיווכח כמה הוא צדק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
