נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 11/2005
אותות של זקנה
א
עשרים וחמש שנים וחצי נותנות בי את אותותיהן. אמנם השיער עדיין אינו נושר והילדים עוד לא קמים בפני באוטובוס (מה שאומר ודאי יותר על דלות החינוך של הנוער בימינו - ואיזה דבר זקן לאמר!), אבל בתחומים אחרים אפשר לחוש נסיגה של ממש. ניסיתי לחזור ולעיין בכמה חומרים מימי האוניברסיטה ולפחות ככל שזה מגיע למתמטיקה שקצת מעבר לטריוויאלי אני חייב לאמר שאיפה שפעם הייתי שוחה היום אני טובע. מקרה קלאסי של יותר מדי תאים אפורים מתים.
ב
וכמה שאבא של מאיר אריאל צדק (בשם אומרו, כמובן)! עם כל יום, כל שעה שעוברת אנחנו מתרחקים מהעגלה והיא בתורה מתרחקת מאיתנו. אתה מפסיק להתעסק באיזה תת תחום של עולם המחשוב והאינטרנט למשך חודשיים וכשאתה חוזר אתה מוצג ארכאולוגי. אתה מפסיק לרדוף אחרי השטף של כותרי מדע בדיוני, לוקח הפסקה קטנה כדי לקרוא דברים אחרים והופס - אתה לא מכיר שמונה מתשעה זוכי פרס ההוגו. הבגדים שלך, המוזיקה שאתה שומע, הידע המקצועי שלך ואפילו החוג החברתי שלך - כולם מותנים בתחזוקה מתמדת ומתפוגגים בהעדרה אל שיממון של אי רלבנטיות. ואז אתה מת.
ג
זוכי פרס נובל, למשל הם בני שבעים פלוס העולים על במה כדי להתכבד בהישגיהם של בני השלושים שהיו מזמן. יש צ'ק של מיליון יורו וזה בוודאי נחמד ומועיל, כמו גם הארוחה עם המשפחה המלכותית השבדית (כולם בלונדינים). אבל האם האיש שמחזיק את הפרס ביד בכלל זוכר את האיש שהגיע לתגלית ששינתה את העולם וזכתה בו? האם הוא מכיר את הזר הצעיר הזה? אני חושש שלא. במקרה הרע הוא גם התדרדר למצב שבו אין לו את היכולת האינטלקטואלית לתפוס על מה כל המהומה, לא בגלל סניליות או שטיון - אלא פשוט זקנה.
כולנו הולכים אט אל הלילה הטוב הזה ומעטים בינינו זועמים אל מול האור המתכלה. והכי גרוע שאנחנו רואים את זה קורה מול עינינו ואין בידינו לעשות דבר.
ד
יש לי חלום חוזר ונשנה, בו אני מתהלך במחוזות חיי הרגילים- בעבודה, בקניון, בפאב. אבל במקום לראות אנשים סביבי אני רואה שלדים; שלדים מהלכים, שלדים מתנשקים ומקפצים ואפילו שלדים מקללים שלדים אחרים בכביש. אם נעזוב לרגע את הבעיות הפסיכולוגיות העמוקות שהחלום מצביע עליהן (ואולי ראויות לתשומת לב מעמיקה בנפרד), האין זה דימוי נכון להפליא, אם גם מקאברי משהו? כולנו הרי שלדים מהלכים. אורחים לרגע. מצויים באמצעו של ההרף עין המתקרא חיים, רק עוד לרגע אחד וזהו. כולנו נידונים להתקל פעם אחר פעם בענייני יום יום שמזכירים לנו את מדרון הגבעה במורדו אנחנו מתגלגלים. יום אחד נגיע למטה.
ה
ושייקספיר קרא למוות "הבית הסודי". כולנו הולכים לשם אבל אסור לדבר על זה. זה סוד. בראשית חייך אינך יודע אותו ואז אתה מגלה ומתחיל לעסוק באובססיביות בנסיון שנועד מראש לכשלון: לשכוח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
