בקומת הכניסה של הבניין בו אני עובד פתחו מטה בחירות של "חבר כנסת דוקטור אפרים סנה". אני לא בטוח אם זה המטה המרכזי. הוא מכיל כולו חדר אחד קטן, שולחן ושתי כסאות, כך שקשה להאמין שזה המצב. מצד שני, בימים טרופים אלה של מפץ גדול ופוליטיקאים קטנים, לא בטוח שצריך הרבה יותר מזה כדי להכיל את פעיליו של אפרים סנה.
המעבר על פני דלת המטה גרם לי להרהר בפעילים, או יותר נכון ב-"פעילים": אותם אנשים עלומים שקושרים את גורלם בזה של פוליטיקאי כזה או אחר. אף אחד לא שר אף פעם את שירם או מספר את סיפורם. הכי הרבה שהם יכולים לקוות לו הוא שהמועמד שלהם, עם היוודע התוצאות בליל הבחירות, יעצור קודם אצלם לטקס ההודיה לפעילים לפני שימשיך לנאום את נאום הנצחון המיוחל (או ההפסד הנורא) בפני שאר בני התמותה.
זו גם כנראה לא תופעה חדשה: על אף שספרי ההיסטוריה לא אומרים הרבה על הפעילים של נפוליאון או אוליבר קרומוול, סביר להניח שהיו להם כאלה. לעתים רחוקות זוכים פעילים של דור אחד להיות הדבר האמיתי בדור הבא. לימאי האנגלי המפורסם ג'ון הוקינס, למשל, היה איזה סמך צעיר (שגם היה אחיין שלו) בשם פרנסיס דרייק, שעשה אחר כך כמה דברים בזכות עצמו. אבל באופן כללי הייתי אומר שפעילים הולכים לפח הזבל המטאפורי של ההיסטוריה more often than not. וזה שהוא מטאפורי לא אומר שהוא לא מסריח.
אפשר לחשוב אולי שבהעדר התהילה הם מסתפקים בתחושת ההישג הפנימית - הידיעה שהמועמד שלהם הצליח להידבק לכסא לעוד ארבע שנים. אבל אני מתקשה להאמין שיש יותר מאחד מעשרה פעילים שמאמין בפרופוגנדה של עצמו. זה באמת משנה למישהו אם אפרים סנה יהיה ברשימת העבודה הבאה לכנסת? הממזר שייכנס במקומו לא יהיה שונה ממנו בהרבה. מקסימום הוא לא יהיה דוקטור.
וזאת, ככל הנראה, הסיבה שאני אף פעם לא אוזמן לכנס פעילים של אף אחד. גם על ה-"מקורבים" אף פעם לא יצא לי להמנות. אבל זה כבר סיפור אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
