נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 5/2006
המשגה הדיפלומטי של הנרי קיסינג'ר
הרבה דובר בימים האחרונים על מאמרו של הנרי קיסינג'ר הקורא לנשיא בוש לשאת ולתת ישירות עם איראן, במטרה לשכנע את הפרסים להתפרק מנשקם הגרעיני. מבחינה תוכנית פרופר, יש סיבה טובה מאוד להתרגש מדבריו של קיסינג'ר: למעט מאוד אנשים בעולם יש רזומה שיכול להתחרות בשלו. בכל הנוגע למדיניות חוץ, יחסים בינלאומיים, שביתות נשק ושאר הסכמים, הוא המומחה בהא הידיעה. כשהנרי ק' משמיע את קולו העמוק העולם כולו מקשיב, לא כל שכן הנשיא הרפובליקני ויועציו.
אבל תוכן הוא רק חמישים אחוז ממה שהבלוג הזה עוסק בו במוצהר. חשובה לא פחות הצורה שבה הדברים נאמרים. חוששני שהפעם הדיפלומט הותיק עשה שגיאה מצערת, שאין לה דבר וחצי דבר עם האיראנים, או עם יחסי הציבור של ארצות הברית. כוונתי כמובן לבמה שמעליה בחר להביע את דעותיו.
ב-1968 הנרי קיסינג'ר היה אקדמאי רב השפעה, אבל ברמה הפוליטית הוא היה לא יותר מיועצו לענייני חוץ של נלסון רוקפלר. כאשר רוקפלר הפסיד את המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, הוא היה אדיב מספיק כדי להציע למנצח, ריצ'רד ניקסון, את שירותיו הטובים של קיסינג'ר. ניקסון התרשם ממנו מייד ומינה אותו ליועץ לביטחון לאומי עם היבחרו לנשיאות.
לאורך חמש וחצי שנותיו בבית הלבן, החשיב ניקסון את קיסינג'ר לאחד משותפיו הקרובים ביותר, אם לא הקרוב שבהם. הוא נתן לו רישיון לנהל מדיניות חוץ משל עצמו, כנגד זו של מזכיר המדינה ביל רוג'רס. לאחר מכן הוא נתן לו את הג'וב של רוג'רס שהתפטר. יחד הם השיגו הרבה: סוף למלחמה בוייטנאם, הסכמי שביתת נשק במזרח התיכון שלאחר מלחמת יום כיפור (כמו גם סיוע לישראל במהלכה), ביקור ראשון של נשיא אמריקאי בסין, שלוש ועידות פסגה עם ברז'נייב, ומה שבעיני הוא גולת הכותרת: הסכמים בין-מעצמתיים על הגבלת מרוץ החימוש הגרעיני והדטאנט המפורסם.
בין אם מסכימים עם המדיניות שלהם ובין אם לאו, אי אפשר להכחיש ששני האישים האלה הלכו כברת דרך זה לצד זה. בקיץ 1974, כאשר פרשת ווטרגייט הלכה וסגרה על ניקסון, קיסינג'ר היה אחד מהאחרונים שנותרו על ספינתו הטובעת. הוא היה זה שליווה אותו מהמשרד הסגלגל למגורים, לאחר שהודיע לאומה על התפטרותו. הם אפילו שתו איזה כוסית באותו לילה.
ואחרי כל זה - אחרי שנקשרה בין שניהם ידידות אמת, ולא רק שותפות פרקטית - אם יש לקיסינג'ר מה לומר בענייני מדיניות החוץ של ארצות הברית, אפשר היה לדרוש ממנו לפרסם את דבריו בעיתון אחר, ולא בוושינגטון פוסט, שבדבקות דתית רדף אחרי חברו הטוב ניקסון במשך יותר משנתיים, שפרסם על ניקסון אמנם כמה אמיתות, אבל הרבה יותר שקרים והשמצות.
אני די בטוח שיש עוד כמה עיתונים שהיו מוכנים לקבל מאמר מקיסינג'ר. למה לעזאזל זה היה חייב להיות הפוסט?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
