נימוקים של צורה ותוכן

אני כותב את השורות האלה על מחשב נייד שמונח על מכתבת עץ כבדה, בחדרי שבמלון הגרנד הייאט בבאקהד שבאטלנטה, ג'ורג'יה. החליט מי שהחליט שיש צורך עסקי דוחק לשנע אותי מעבר לאוקיינוס האטלנטי, או  כמו שקוראים לו כאן: the pond, והנה אני כאן.  

כפי שאפשר היה לצפות, אני צובר המון חוויות אמריקאיות. בניגוד למה שאולי ניתן היה לצפות, לא רבות מהן הן אכזבות, אלא בעיקר מוזרויות למיניהן: ישנו הדייל ההומוסקסואלי המוחצן כריס מדלתא איירליינס. ישנה העובדה שלא שמים פה שקיות אשפה בפחים משום מה (לפחות במלון). ישנם זמרי קאברים עלובים ששרים את "בוי ניימד סו" בפאבים ללא עישון. ישנו לויד בנטסן שנפטר לו פתאום.

אפשר להמשיך עוד ועוד עם האנקדוטות והאמריקניזמים. אבל החוויה הגדולה ביותר אינה אמריקאית כלל, אלא אנושית: הזרות הזו, מעין מיקס ביזארי של אדרנלין, בדידות ודיסאוריינטציה; הזרות שגורמת לך לעשות במודע כל מיני פעולות שבדרך כלל היו מטופלות על ידי התת-מודע; המדפים בסופרמרקט שנראים אחרת; צבעי העור שאתה לא רגיל לראות בכל פינה.

גדולה אפילו מהזרות היא תחושת החד-פעמיות, אותה אתה חש כאשר חיוך של אשה מקסימה פוגש את עיניך במבט אקראי. אתה נקלע לרגע קולנועי שכזה: היא הולכת בכיוון ההפוך ממך בנמל התעופה. או אולי היא עולה במדרגות הנעות בקניון כיכר לנוקס בעת שאתה יורד ממול. ישנו הרגע הזה שבו אתה מביט וגם היא מביטה. הרגע הזה אפוף  בתחושה מציקה של חד פעמיות: מחר אתה תהיה רחוק 6,000 מייל מכאן. הרגע הזה לא יחזור לעולם.  

עכשיו אני הולך לישון. מחר אראה אולי את האקוריום הגדול בעולם ואבקר בספרייה הנשיאותית של ג'ימי קרטר - בהנחה שלא ידרוס אותי קודם אוטובוס עירוני. הם מונעים בגז טבעי, דרך אגב. ואת זה שלויד בנטסן מת כבר הזכרתי.