| 5/2006
ג'ימי קרטר ואני
א
הביקור ב"מרכז קרטר", הספרייה הנשיאותית והמוזיאון של הנשיא החקלאי מפליינס, ג'ורג'יה, היה מעניין יותר מהצפוי. הסיבה לכך, היא שכחמש דקות לאחר שהתחלתי לשוטט במוזיאון, שמתי לב פתאום לשני גברים מבוגרים, לבושים בהידור, שהולכים לא הרחק מאחורי ומדברים במבטא לא דרומי בעליל. לאחר מספר דקות נוספות שמעתי את האחד מהם אומר לשני, ביחס לאיזה מיצג: "אה, זה נכתב כשהייתי במשרד האנרגיה".
גייסתי את כל החוצפה הישראלית שלי וניגשתי אליהם. מי שהיה במשרד האנרגיה הציג את עצמו כדוקטור ג'יי הייקס (Hakes), מנהל מרכז קרטר. הבנתי בין השורות שהוא ירד ממשרדו בקומה העליונה כדי להנחות סיור VIP עבור האדם השני. ולא, לא אכפת להם אם אני אצטרף אליהם, בכלל לא.
במשך כחצי שעה נגררתי אחריהם ואני נשבע לכם בהן צדקי ששלושים הדקות האלה התנהלו בקצב וברמה המילולית של פרק מהסדרה "הבית הלבן". פרטים מרתקים מהנשיאות של קרטר צצו ועלו: ההתפטרות ההיסטורית של סיי ואנס ערב הפעולה הצבאית (הכושלת) באיראן, תקרית הסוודר המטופשת וגם ההפסד הצורב בבחירות, שמקשה על דוקטור הייקס את עבודתו היום, משום שכדי לשפר את המיצג של קרטר ולכלול קצת מהפעילות הענפה של הנשיא לשעבר אחרי 1980, הוא צריך לגייס תרומות. הערתי שאני מבין את הקושי, שכן כידוע לתרום לפוליטיקאי שפרש זה exercise in futility. צחקנו צחוק אריסטוקרטי קצר ביחד, שלושתנו. הם היטיבו את עניבותיהם. אני הצטערתי שאין לי עניבה להיטיב, אלא טי-שירט עלוב למדי. לו רק ידעתי מראש.
קצת פיקנטריה: קרטר מסוכסך עם אל גור. גור ממש התחנן בפניו, לשווא, שיבוא לבכורת הסרט שלו על התחממות הכדור. חוץ מזה דוקטור הייקס סיפר על מחקר מאלף: צמד המילים energy ו- sacrifice (כלומר: קריאה לאמריקאים לחסוך באנרגיה כי מחירי הדלק בשמיים) הופיעו כמה מאות פעמים בנאומיו של קרטר, כמו גם באלה של ניקסון ופורד לפניהם. אבל רייגן הפופוליסט הצמיד אותן רק פעם אחת, וגם אז בהקשר אחר לגמרי (נאום שקרא לאמריקים להקריב חצי שעה ביום לצורך התעמלות, והבטיח להם אנרגיה מחודשת כתוצאה מזה). האמריקאים המטומטמים העדיפו, כרגיל, את מי שמשקר להם ואומר להם להמשיך לחגוג ויהיה בסדר, על פני מי שאומר אמת ומתריע על הצורך לחסוך בדלק. כמה אופייני!
הסיור הפרטי המרתק הסתיים, לא לפני ששמעתי כמה בדיחות בוב דול טובות, וכמה טרוניות על תלמידיו של הסנטור "סקופ" ג'קסון, פול וולפוביץ ושאר הנאו-שמרנים. שמעתי גם בענייני דיומא, כמה דברים על לויד בנטסן. ואז נפרדנו.
הדבר היחיד שמציק לי בכל החוויה הנפלאה הזו, הוא שאיני מצליח להזכר בשמו של האיש השני. ראיתי אותו בטלויזיה בעבר, בזה אני בטוח. הוא דמות כלכלית משמעותית כזו או אחרת, אם אני זוכר נכון. מראהו רזה, כבן שישים, דומה קצת לאלן גרינספן אבל לא הוא. יש למישהו רעיונות?
באשר לקרטר עצמו: הביקור במוזיאון קצת גאל אותו בעיני. הוא זכור כנשיא רע באמריקה מהסיבות הלא נכונות. בוז לכפריות הדרומית שלו, למשל. בכלל, אמריקה שונאת לוזרים וההפסד של קרטר ב-1980 היה צורב, אחת מהתוצאות האלקטורליות המחפירות ביותר אי פעם של נשיא מכהן. זה לא אומר, כמובן, שהוא הפסיד ככה, או נרשם בספרי ההיסטוריה ככה, מהסיבות הנכונות.
בסופו של דבר יש לאמריקה בתולדותיה כמה נשיאים פוליטיקאים, כמה בעלי חזון, לא מעט מצביאים מוכשרים. אבל נשיאים שהם דיפלומטיים אמיתיים לא היו הרבה. קרטר ודאי היה (ועודנו בעצם) אחד מהבולטים שבהם.
ב
ולפני שאתם שוכחים את ג'ימי קרטר, חידת טריויה קטנה: קרטר זכה בפרס נובל לשלום ב-2002, אבל הוא לא היה, כפי שאולי אפשר היה לצפות, הראשון בבניה של מדינת ג'ורג'יה שזוכה בכבוד הזה. מי הקדים אותו?
ג
חוץ ממרכז קרטר ביקרתי גם במוזיאון ההיסטוריה המקומי. יש בו תצוגה בינונית למדי על ההיסטוריה של העיר והמדינה. יש גם עוד כמה מיצגים ראויים לציון, כולל אחד יפה, אם גם פרובינציאלי משהו, על אגדת הגולף בובי ג'ונס. אבל גולת הכותרת היא האגף העוסק במלחמת האזרחים.
היסטוריה נכתבת בדרך כלל על ידי המנצחים. אבל באגף הזה מוצגת המלחמה הנוראה ההיא מנקודת מבטם של המפסידים דוקא. אחרי הכל אנחנו בדרום. יש פריטים יפהפיים כמו מכתבים, חפצים אישיים, ושאר אביזרי יומיום ששימשו את 900,000 הגברים מארץ הדיקסי במלחמתם.
מעניין ללמוד כמה רע היה יחס הכוחות מבחינת הדרום. איך הם התחילו את המלחמה בלי שום מרכז תעשייתי ובנחיתות משמעותית בכל פרמטר צבאי ואזרחי. אני מתאר לעצמי שאז כהיום נכונה האימרה שמי שנלחם על הבית נלחם חזק יותר. אחרת לא ניתן להסביר את אורך המלחמה והדם שהקיז הצפון כדי להכניעם. לפחות בשלוש נקודות קריטיות במהלך המלחמה הם היו קרובים מאוד לניצחון. הנה נושא לספר מדע בדיוני, או היסטוריה אלטרנטיבית בעצם.
מאה חמישים שנה אחרי והדרום עוד לא שכח ולא סלח. כמה מהמבקרים היום השמיעו הערות על לינקולן, שרמן וגרנט שהזכירו לי (למרות שאין מה להשוות ואלף אלפי הבדלות וכו') את מה שאפשר לשמוע מבני הדור השני או השלישי לשואה על היטלר, היידריך ואייכמן. האמת היא שאחרי שרואים קצת מהחורבן שהותיר צבאו של שרמן באטלנטה - בדרך לניצחון שהבטיח את בחירתו מחדש של לינקולן והכריע למעשה את המלחמה - לא קשה להבין אותם.
האימפקט של מלחמת האזרחים ניכר בכל היבט של החיים האמריקאים עד היום. דוגמא אחת היא התיקון ה-14 לחוקה, שמעניק אזרחות לכל מי שנולד בארצות הברית. הוא חוקק במקור בשנים לאחר המלחמה, כדרך לתת לכל העבדים לשעבר אזרחות. מאה חמישים שנה אחרי, זוגות ישראלים ששוהים באמריקה לכמה שנים לצורכי עבודה, ממהרים להכנס להריון על מנת לאפשר לצאצאם להנות מהסעיף הזה. כנראה שלא לכך התכוונו הרפובליקנים של אז. כמה אירוני שהרפובליקנים של היום שועטים כמו קטר רכבת להגביל את ההגירה הבלתי חוקית. התיקון ה-14 שלהם הוא אחד מהתמריצים שגורמים לה.
ד
לא שכחתי שהבטחתי כמה מילים על לויד בנטסן. הן עוד תבואנה כשאתפנה אליו מכל הדברים האחרים שקורים. אבל היי, האיש מת אחרי הכל. הוא לא הולך לשום מקום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
