נימוקים של צורה ותוכן

כשהייתי בן עשר אבא שלי נפגע בתאונת עבודה. בלון גז החליט על דעת עצמו להתפוצץ במפעל, מישהו היה צריך לסגור איזו דלת בטחון - לא הפרטים האלה חשובים. התוצאה על כל פנים הייתה כוויות ממדרגה כזו או אחרת וכמה שבועות בתל השומר. בהתחשב בנסיבות, משהו שגם אתאיסטים אומרים עליו איזה "תודה לאל" קטן, שכן אין מנוס מההודאה: "תודה לאבולוציה" או "תודה ליד המקרה" הם ביטויים מטופשים ביותר שרק אלון מזרחי - לו היה מסוגל לחשוב אותם בראשו - היה יכול להוציא מפיו.

תמונה ג'רמושית טיפוסית: אבי שוכב לו במחלקת הכויות, אוכל שנים עשר ביצים ביום ומשוחח עם חברו לחדר - קבלן שפועל פלסטיני שפך עליו פחית דלק והצית גפרור - על יצחק שמיר ודוד לוי. באחד מהרגעים האלה נכנסתי לחדרו עם לוח דמקה וכלים, כדי להפיג קצת את השעמום. באמצע משחק הדמקה הסוער טעה אבי, אולי בהשפעת השיחה שניהל במקביל עם חברו לחדר, וביצע מהלך לא חוקי: במקום ללכוד את אחת מאבני הדמקה שלי, הוא הזיז סתם את אחת מהאבנים שלו.

או אז הסרתי את האבן הסוררת מן הלוח וזעקתי בגיל: "אבא, אתה שרוף!"

התמונה הבאה כבר הייתה יותר טרנטינו מג'רמוש: ילד קטן ומבולבל קולט בפינת החדר איזה כפל לשון איום ונורא השתרבב מפיו וממרר בבכי, בעוד שני גברים מתפקעים מצחוק, עד כדי חשש לנפילה ממיטות בית החולים הרעועות שלהם, ובין פרץ צחוק אחד למישנהו מצביעים האחד על השני ואומרים "אתה שרוף!, אתה שרוף!"

סופו של דבר שהשארתי אותם שם וברחתי החוצה, לבכות באין מפריע ובאין מתגלגל מצחוק. עד היום נשארו עמנו שתי תוצאות של התקופה ההיא: האחת, שאבי הפסיק לעשן; השנייה שאני לא סובל דמקה.