נימוקים של צורה ותוכן

באמצע שנות השישים קבעה ישראל בפומבי שהיא לא תהיה הראשונה ש"תכניס" נשק גרעיני למזרח התיכון. הצהרה זו, בגרסתה האנגלית ("Israel will not be the first nation to introduce nuclear weapons to the Middle East"), הייתה אבן הפינה במה שנודע לימים כמדיניות ה"עמימות" הגרעינית של ישראל.

הערת שוליים תמימה לכאורה, בספרו (המקסים) של תום שגב: "1967 - והארץ שינתה את פניה" (עמ' 180), חושפת כי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, "פעם שאל [...] את [שר החוץ אבא] אבן למה הם מתכוונים בעצם: האם רק לכך שישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתשתמש בפצצה, או לכך שלא תייצר אותה ראשונה?" תשובתו המתחכמת של אבן הייתה: "הכוונה לדבר שלא היה ולפתע קם והיה".

שני דברים אנו יוצאים למדים: ראשית כל, שהדוקטרינה היצירתית והמבריקה של העמימות - זו שלמעשה אפשרה לאומות העולם ובייחוד לארצות הברית, להסכים בשתיקה להתגרענות של ישראל - הייתה כנראה יותר פרי עמלו של אבן מאשר של אשכול, שמפיו יצאה לעולם.  שנית אנו למדים, לא בלי תחושה של געגוע נוסטלגי, שפעם היו בישראל ראש ממשלה עם פלפול יידישיסטי ועורמה גליציאנית, כשלצידו שר חוץ ששלט בשפה האנגלית עד כדי כך,  שיכול היה לטגן ממנה חביתות שכאלה.

עכשיו נסו לתאר לעצמכם את אריאל שרון וסילבן שלום, או את אולמרט ולבני, או (רחמנא ליצלן) את אהוד ברק ודוד לוי, מגיעים לאותו פתרון מבריק באותה סיטואציה. אם יש דבר אחד שישראל איבדה בארבעים שנה האלו, במדיניות החוץ כמו בכל שאר שדרות החיים, הרי זו היכולת להבחין בניואנס.