נימוקים של צורה ותוכן

מיכאל שומאכר פרש השבוע ממרוצי הפורמולה-1, כשבאמתחתו 7 אליפויות, 91 נצחונות, כל שיא שעולה על הדעת בתולדות הספורט ואפילו הערצתו המשתפכת של אחד, אלי אילדיס. "סטטיסטית, הוא הנהג הטוב ביותר שראה הענף", כך הכריז האתר הרשמי כשנודע דבר פרישתו. על כגון זה אמרה פעם (כך מספרים) גולדה מאיר, שסטטיסטית, לכל אזרח ישראלי יש שד אחד וביצה אחת. סטטיסטיקה מספרת לפעמים סיפור חלקי מאוד.

מה שהסטטיסטיקה של שומאכר - המרשימה לכל הדעות וחסרת תקדים בכל מובן - לא יכולה לגלות, היא שהוא פשוט פרא אדם. מאחורי החיוך הנחמד שלו מסתתר איש חסר מעצורים, שהנצחון עבורו הוא חזות הכל; איש שהוכיח לאורך השנים את אמונתו בפתגם האיום הזה, הגורס שהמטרה מקדשת את האמצעים. הוא הדגים את הפגם הזה באישיותו הרבה פעמים, אבל שתי דוגמאות מובהקות במיוחד נחרתו בזכרונם של האנשים שאוהבים את הספורט הזה.

הפעם הראשונה הייתה בסוף עונת 1994. לקראת המירוץ האחרון באדלייד הוביל הנהג הצעיר שומאכר על דיימון היל בנקודה אחת בודדת. במהלך המרוץ עצמו הוביל שומאכר והיל דלק אחריו וניסה לעקפו. מכונית הבנטון של שומאכר התנגשה בויליאמס של היל והוציאה את שניהם מהמרוץ - תוצאה שהייתה נוחה לשומאכר, שהוביל כאמור בדירוג הכולל - וזיכתה אותו באליפות. שומי וחבר סניגוריו טענו כמובן (ועודם טוענים) שהתאונה קרתה - כמו שמאיר אריאל ז"ל רצה לפגוש אותה - לגמרי במקרה, ושבמירוצים קורות תאונות ו- tough luck. עולם הפורמולה 1 שעוד לא התאושש ממותו של איירטון סנה האגדי, בראשית אותה עונה, עבר על התרגיל המסריח של אלוף העולם הטרי לסדר היום.

אפשר היה אולי, בדוחק, לתת לו להנות מהספק, אם כל הסרט הזה לא היה חוזר על עצמו שלוש שנים לאחר מכן. ב-1997 היה זה ז'ק וילנב הקנדי שפיגר אחרי שומי בנקודה, ודלק אחריו במרוץ המכריע, שנערך הפעם בחרז שבספרד. שוב שומאכר עשה תנועה בלתי צפויה ושוב קרתה התנגשות. ההבדל היחיד היה שהפעם זה לא הועיל לו: בעוד שהפרארי שלו עפה מהמסלול ומהמרוץ, הרי שהויליאמס של וילנב הצליחה איכשהו להמשיך, למרות שניזוקה, ולדדות למקום השלישי בסיום. הפעם הפשע לא השתלם ושומאכר נאלץ להפרד לא רק מהאליפות, אלא גם מכל הנקודות שצבר באותה עונה, שכן הפעם קבע ה-FIA (הגוף המנהל את הספורט) שהוא התנגש בכוונה, והעניש אותו. נשגב מבינתי איך אחרי זה הם נתנו לו להמשיך להתחרות ולזכות בעוד חמש אליפויות, אחרי שהם בעצמם הכריזו שהוא עבר עבירה שכזו.

חומרת מעשיו חורגת - צריך אולי להסביר למי שאינם בקיאים במרוצי מכוניות - מסתם התנהגות בלתי ספורטיבית או מלוכלכת. כאשר נהג גורם מיוזמתו לתאונה הוא מסכן את חייו, את חיי הנהג שבמכונית השנייה ואת חיי המרשלים שסביב המסלול, שלא לדבר על הקהל. וכל זה בשביל מה? בשביל גביע ותואר שאין לו כל ערך אם זוכים בו בדרך לא כשרה.

אז בזמן שמהדורות החדשות בכל העולם מכריזות עליו כאחד מגדולי הספורטאים, שווה לזכור שהוא anything but; שווה להקשיב אולי לנהג הסקוטי נעים ההליכות דייוויד קולתהארד, שאמר לרשת הטלוויזיה הבריטית ITV, שיש "שני סימנים שחורים" על שמו של שומאכר: האחד על הדברים שעשה והשני על כך שלא הכיר בהם ולא התנצל על שעשה אותם, לפחות בעת פרישתו.

כדי להיות ספורטאי גדול צריך, אפעס, להיות קודם כל ספורטאי. מיכאל שומאכר אולי יודע להעביר הילוכים ולסובב את ההגה יותר טוב מכל אדם אחר שאי פעם חי. אבל ברוחו הוא אף פעם לא היה, ואף פעם לא יהיה - ספורטאי.