נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 12/2006
שלושה וידויים של מוח מסוכן
א
בכניסה לקאנטרי ברעננה עומדים לסרוגין שני שומרים: הראשון לבבי, מסביר פנים ומקדים שלום לכל אדם. השני סר, זעף ונראה בכל עת כמי שהיה רוצה מאוד להיות במקום אחר, אך למצער יסתפק בכך שיעזבו אותו לנפשו. אפשר היה כמובן להתמודד בקלות עם כל אחד מהם כשלעצמו, אולם השילוב ביניהם הוא בלתי נסבל ממש: בכל פעם שאתה עובר ומברך את השומר בלבביות, חוק מרפי דואג לכך שתקבל את הכתף הקרה של האחרון; כאשר אתה חולף בנונשלנטיות כאילו העומד בשער הוא בלתי נראה, מן הסתם העלבת את הראשון. לנַצֵח אי אפשר. אלו הן, מן הסתם, הבעיות הקטנות שמביאות משוררים\ות לשים את הראש בתנור.
ב
לו הייתי נבחר לתפקיד ראש ממשלת ישראל, הייתי הופך על פניו את סדר העדיפויות הלאומי. במקום תהליך השלום, בטחון ישראל וממדי העוני המפלצתיים, הייתי ניגש במרץ לטפל בבעיה האמיתית העומדת בפנינו - אתיקה של בריכת השחייה.
הייתי נואם לאומה ואומר, בנחישות וברגישות: הבינו, אני לא פשיסט ולא רס"ר משמעת, אבל יש דברים שפשוט אין לעשות! לא לבעוט; לא לסטות בפתאומיות מהמסלול; לא להסתובב באמצע הבריכה כאילו הגענו לקיר; לא לשחות לאט במסלול המהיר או ההפך; לא להתנגב בצורה שיכולה להתפרש על ידי אדם סביר כהטרדה מינית; לא להתנגב בחפציו של מישהו אחר, במישרין או בעקיפין; לא לירוק. יותר מכל: לא לשחות בכיוון ההפוך ולהשאיר את מניעת ההתנגשות באחריותו של הצד השני. כל אלה - ייהרג ואל יעבור. אחר כך, אם יישאר זמן, אולי נעשה שלום עם סוריה.
ג
מאמן הפועל באר שבע, גילי לנדאו, נשאל על ידי כתבים איך הוא מרגיש, אפרופו פרשת מכירת המשחקים בה מעורבים לכאורה בחוריו המצוינים. הוא ענה שהרגשתו היא "תערובת של איכס, זיפת ודרעק". מזה יומיים אני הוגה בהתבטאות הזו, וחי נפשי שאיני יכול להחליט אם היא מבריקה, עילגת, או שני הדברים גם יחד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
