נימוקים של צורה ותוכן

ג

כדי לדעת היסטוריה אין די בשינון עובדות: מי ניצח את מי מתי, באיזה הפרש ולתפארתה של איזו גבירה. נדרשת גם מידה של התבוננות במהלכיה, בסיבות שעמדו מאחורי כל התרחשות. ההחלטה הבלתי צפויה, המאוד לא פופולרית והלחלוטין לא אנוכית של פורד לחון את ניקסון, היא אחת מאותן התרחשויות. אותם אנשים שדרכם להאמין בתאוריות קונספירציה טענו בתוקף שפורד וניקסון רקחו ביניהם איזה דיל, מעין בראון חברון וושינגטוני שכזה. אבל האמת הפוכה לחלוטין. פורד מונה לסגן נשיא מלכתחילה עם התפטרותו של אגניו – על חשבון מועמדים מתבקשים יותר כרייגן או רוקפלר – משום שהיושרה שלו הייתה  ללא דופי. ניקסון כתב בזכרונותיו על הבחירה בפורד, שמבין כל המועמדים פורד היה המקובל ביותר על הקונגרס ומי שיזכה לאישור המהיר והקל ביותר. הסיבה שפורד היה המקובל ביותר על הקונגרס הייתה שאף אחד, משני צידי המעבר, לא האמין שיכול אי פעם לדבוק בו רבב.

כל זה היה הרבה לפני שמישהו, אולי פרט לוודוורד וברנסטין, העלה על דעתו שענייני ווטרגייט יתגלגלו עד כדי התפטרותו של ניקסון. האירוניה היא, שאם ניקסון היה חושב לרגע שהוא יצטרך לעשות איזה דיל שכזה, הוא היה כמובן בוחר מישהו אחר לגמרי, מקובל פחות על הדמוקרטים בקונגרס, אבל נגיש יותר לעניינים מלוכלכים שכאלה.

ג'רלד פורד זכה להקרא בהיסטוריה בכמה כינויים לא מחמיאים, אם גם לא ממש מעליבים, כגון: "הנשיא המקרי" או "הנשיא שלא נבחר" (באנגלית זה נשמע פריך יותר). אבל אי אפשר שלא להשתאות לנוכח המעשה האמיץ האחד הזה, חנינת ניקסון, שיש אומרים שעלה לו בבחירות של 1976. השיטה האמריקאית מותקפת לעתים על מוזרויותיה השונות (ראו למשל התקפתו המנוסחת היטב של בר אוריין אחד על האופן המוזר שבו מוחלפים סנאטורים שאינם יכולים להשלים את כהונתם), אבל במקרה הזה אין להכחיש שהיא פשוט עבדה, כפי שפורד עצמו ציין בסיפוק בנאומו הראשון לאומה. היא נתנה את המושכות בידיו של האדם האחד שהיה בכוחו לעשות את הדבר הנכון. במונחיו של בן עזאי ג'רלד פורד היה האדם, וזו היתה שעתו. ויש קונה עולמו בשעה אחת.

חנינת ניקסון הייתה, כאמור, אקט לא פופולרי בזמן אמת, אבל רבים מאלה שגינו אותה אז, חלקם בשפה קשה מאוד, השתכנעו ברבות השנים שפורד צדק. אחד מהם, אותו ביל קלינטון שנזכר לעיל, כתב בזכרונותיו, כשלושה עשורים לאחר המעשה ועם קצת יותר פרספקטיבה:

"Over the years, I changed my mind about the Nixon pardon. I came to see that the country needed to move on, and I believe President Ford did the right, though unpopular, thing, and I said so when we were together in 2000 to celebrate the two hundredth anniversary of the White House. "