נימוקים של צורה ותוכן

לא בכל יום אנו זוכים לראות דוגמא מהחיים להתנהגות אנושית, שעוקבת בדיוק קפדני אחרי תאוריה מדעית מופשטת. לא בכל יום - אבל היום כן, משום שהצבעתם של הסנאטורים ברק אובאמה והילרי רודהאם-קלינטון, נגד תקצוב נוסף למלחמת עירק השנייה, היא דוגמא קונקרטית מובהקת לתוצאה החזויה על ידי הניסוי המחשבתי הידוע בשם דילמת האסיר.

בקצרה, עבור מי שאינו מכיר: דילמת האסיר, בגרסתה הפשוטה, מושיבה לשולחן החקירות שני שותפים (אשמים) לפשע. למשטרה אין די ראיות להרשיע אותם, ועל כן אם לא יודו או יפלילו איש את רעהו, יצאו שניהם לחופשי. חוקריהם (בנפרד) מציעים לכל אחד מהם את העסקה הבאה: אם תפליל את חברך והוא מצידו ישתוק, תצא לחופשי וגם ניתן לך פרס כספי גדול; אם שניכם תודו, יגזר על שניכם עונש מאסר קצר; אך אם תשתוק וחברך יזמר - או אז יקבל הוא את החרות ואת הפרס, בעוד אתה תרקב בקלבוש עד יום מותך. דמיינו לכם את החוקר הבוגארטי שמציג את האפשרויות האלה לעבריין שמולו, ואז מטה את הסיגריה בקצה זווית פיו ומפליט: So what's it gonna be?

ניתוח של הבעיה הזו בכלים של תורת המשחקים מביא לתוצאה הבלתי-אינטואיטיבית הבאה: שני הבריונים הקשוחים נשברים כמו יורם בגיבוש טייס, ממררים בבכי ומודים בכל. הסיבה לכך היא שלכל אחד מהם אין שליטה על מה יעשה השני (בהנחה שאין להם מצפון, שהם לא יפגשו יותר לעולם, לא יוכלו לנקום וכן הלאה). מכיוון שכך, כל אחד מהם עושה את החשבון הבא: אם הברנש בתא ממול מזמר, אני חייב לעשות כמותו, אחרת אלך לכלא לנצח; ואם אינו מזמר, כדאי לי להלשין עליו ולקחת את חופן הדולרים שמציע לי ידידי השוטר.

ואיך זה קשור להתמודדות בין קלינטון ואובאמה? אז ככה: כל אחד מהם היה רוצה להצביע בעד החקיקה - שנכנעת בפני הנשיא בוש ונותנת לו את הכסף להמשיך את המלחמה, בלי לסנדל אותו לנסיגה כפויה בלוחות זמנים מוגדרים מראש - משום שהיא פופולרית, שהיא עברה גם ככה ברוב של שמונים סנאטורים (שמונים סנאטורים לעתים רחוקות מסכימים אפילו איזה שם לקרוא לבנינים פדרלים חדשים), ויותר מכל משום שבבחירות הכלליות של 2008, מול ג'וליאני או מק'קיין, יהיה עדיף להם בהרבה להצטייר כבטחוניסטים קשוחים שלא עשו לאל-קעידה הנחות, מאשר כמי שירו לחיילי האומה האמיצים בגב.

היופי פה, הוא שמבחינת שניהם היה עדיף ששניהם יצביעו בעד, וימשיכו הלאה לתקוף האחד את השניה באלף ואחד דברים אחרים. אלא שאף אחד מהם לא שולט על מה תעשה השניה, ואף אחד מהם לא יכול להרשות לעצמו להצביע בעד ושהשניה תצביע נגד - כי כדי להגיע לבחירות הכלליות הם צריכים קודם כל לנצח בפריימריז; ובפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, היום כמו ב-1972, מצביעים אנשים שרוצים את המלחמה הזו גמורה שלשום, בכל מחיר ובכל דרך. לא נותרה לאובאמה וקלינטון שום ברירה, אלא לסתום את האף, להביט בסקרי דעת הקהל בבכי - ולהצביע נגד.

כדי להשלים את ההקבלה הזו שבין תאוריה למציאות, כל מה שנותר הוא לציין שהמשטרה בסיפור הזה, הנהנית מחוסר היכולת של העבריינים להתאחד נגדה, היא המפלגה הרפובליקנית: כל הקרל רובים למיניהם, שיושבים להם ומחככחים ידיים, מחכים ומצפים למועמד דמוקרטי מדמם, שנאלץ להקצין שמאלה כדי להגיע לבחירות הכלליות, ושיהיה אפשר להציג אותו כשמאלני יפה נפש וסחבק של בין לאדן.

יש יופי מסוים בהתבוננות בכרוניקה הזו של חרקירי ידוע מראש. זה קצת כמו לראות זברה חסרת אונים נטרפת על ידי אריה בסרנגטי.