נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 10/2007
המקרה המוזר של הסבתא החביבה מניו ג'רזי שעומדת ראשונה בתור
כשאנדי וורהול הבטיח לכל אחד ואחת מאתנו "15 דקות של תהילה", הוא בוודאי ראה בעיני רוחו את קתלין קייסי-קירשינג, מורה סבתאית משהו מניו ג'רזי, שהוצגה היום לעיתונות העולמית כראשונה מבני ובנות דור ה"בייבי בום" שנרשמה בבטוח הלאומי האמריקני כדי לקבל את הגמלה שלה, לה היא תהיה זכאית בעוד כמה שבועות.
מה שכל כך מיוחד בגברת הזו, הוא שהיא נולדה שניה אחת (!) אחרי חצות הלילה, אור ל-1 בינואר 1946. מאחר והסטטיסטיקיאים מגדירים את הדור הנ"ל להיות מי שנולדו בין השנים 1946 ל-1964, הרי שקתלין חביבתנו היא - פורמלית לפחות - זקנת הדור. ככזו היא אמורה להיות הראשונה שתקבל צ'ק מהמדינה, תגיד יפה תודה לפרנקלין דלנו רוזבלט, אבי הסוציאליזם הנשיאותי באמריקה, ותרוץ הביתה לחפש באינטרנט דירה נחמדה בפלורידה.
הידד לקתלין, באמת. אבל הפסטיבל הזה מייצג היטב את כל מה שדפוק לגמרי באמצעי התקשורת להמונים באמריקה ובכלל. הסיפור האמיתי כאן, הלא כולם יודעים, הוא שתוכנית הביטוח הלאומי (social security) הפדרלית היא חור אקטוארי אחד גדול, שגורם לקרנות הפנסיה הישנות שלנו להראות שמרניות ואמינות יותר מלבנת זהב. היא פושטת רגל בקצב כזה, שאין אף בן אדם סביר מתחת לגיל 40 בארה"ב, שיכול לצפות לראות ממנה שקל בבוא זמנו. בכל זאת הם משלמים כולם את החשבונות של הוריהם וסביהם, באקט של נדיבות שאין להגדיר אותו אלא כאלטרואיזם יוצא דופן, במיטב המסורת היהודית-נוצרית.
הסיפור של פשיטת הרגל הבלתי נמנעת של הביטוח הלאומי ראוי לחדשות, מעניין וחשוב לכל אמריקאי היום; הוא היה כזה גם אתמול, כשקתלין הייתה צעירה ביום אחד בדיוק, אבל כשלעצמו אי אפשר לשדר אותו בחדשות: הוא לא סקסי, אין לו תמונה שתייצג אותו וכדי להבין אותו באמת צריך רחמנא ליצלן לחשוב קצת ואולי אפילו לקרוא איזה משוואה או - השם ישמור - ספר. כדי שג'ו סמית' יראה אותו בטלוויזיה, צריך היה לחכות בסבלנות לשעון הביולוגי של מיודעתנו קתלין, להלביש אותה יפה, להביא אותה לבמה שהוקמה במיוחד במשרד יחסי הציבור של הביטוח הלאומי, ולעיני כל המצלמות לעודד אותה להקליק על קישור שעליו היא מן הסתם היא הייתה יכולה להקליק גם מחדר השינה שלה, בתחתונים וגופיה. עכשיו יש לסיפור הזה כותרת ואפשר להאכיל אותו בכפית לילד המפגר שצופה בחדשות בסלון ביתו. כך מעריכות רשתות השידור את האינטלגינציה של הלקוח הממוצע שלהן ועם יד על הלב - הן לא טועות בהרבה.
חוץ מהתובנה העצובה הזו, על דלדולה של תרבות הדיון בימינו, עולה גם מאליה מחשבה על אותו חוואי מסכן מוויומינג, שנולד שתי שניות אחרי חצות, אור ל-1 בינואר 1946, והפסיד בהפרש של שניה אחת את 15 הדקות שלו לקתלין קייסי-קירשינג. יש לקוות שבזמן שנותר לו מתחת לשמי התכלת הוא ישכיל למצוא אותן בנסיבות אחרות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
