נימוקים של צורה ותוכן

גראוצ'ו מרקס, זכר צדיק לברכה, אמר פעם שהוא לא רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוהו. נזכרתי בהלצה הזו, האהובה עלי מאוד, בבואי לקרוא את הספר "התנגדות" (Resistance), רומן הבכורה של  הסופר הוולשי הצעיר אוון שירס (Owen Sheers). מה הקשר בין מרקס לשירס? ובכן, מעשה שהיה כך היה: לפני מספר שבועות הזדמן לי לפגוש את הסופר בערב קריאה של ספרות ושירה וולשית בניו יורק העיר. באותו ערב ביטניקי נכחו, בהערכה גסה, קצת יותר ממנין אנשים. לאחר שקרא מה שקרא, נאות הסופר הצעיר והנאה להתפנות ממאציו הניכרים להתחיל אם אחת מהנוכחות, כדי לשוחח עמי במשך מספר דקות על הנחות היסוד והעלילה של הספר ממנו קרא, שסקרן אותי. מה שאמר עניין אותי מספיק כדי לקנות את הספר, אפילו שהחנות היתה יקרנית וקצת יומרנית לטעמי. אלא שאז מצאתי את עצמי מהרהר בחשש במילכוד 22 דומה מאוד לזה של גראוצ'ו מרקס: האם אני בטוח שאני רוצה לקרוא ספר של סופר שמוכן לכלות את זמנו בסמול-טוק עם אנשים כמוני?

התשובה, כך מסתבר, היא חיובית. התנגדות הוא היסטוריה אלטרנטיבית מלבבת, ובה מסופר על יושביו של עמק נידח בוויילס והקורות אותם בשנים 1944-1945, תחת הכיבוש הנאצי. שירס מצייר תמונה שבה הגרמנים מצליחים איכשהו לסדר את סטלין ולבלום את הפלישה לנורמנדי. את כל הכוחות שמתפנים הם מטילים על אלביון ומצליחים לכבוש אותה. הגיבורים של הרומן הם כמה חיילים גרמנים שנשלחים כפטרול לאותו עמק מסיבות שמתבררות לאיטן, וחבורת נשות החווה שהן מוצאים שם, לבדן. סיפור הרקע הוא שהגברים החקלאים, שנשארו מאחור ולא גויסו לצבא בגלל שהיו מבוגרים מדי, או לא בריאים, או סתם משתמטים, יורדים למחתרת בן לילה, לנלחם בכובש הזר, ומשאירים את נשותיהם לגורלן.

מה שיפה בספר הוא שהאלמנטים הספקולטיבים בו משמשים לא יותר מרקע ואינם אלא אמצעי שמאפשר להניע סיפור ספק-אהבה יוצא דופן, מופנם ואנדרסטייטד כדרכם של הבריטים. שזורים בו מוטיבים הומניסטים, בסגנון כולנו-בני-אדם-אפילו-אלה-שהיו-בוורמאכט-וראו-כל-מיני-זוועות. בכוונת מכוון מיקם שירס את הכיבוש בשנת 44', כך שכל הגיבורים כבר חוו את זוועות המלחמה מזה כמה שנים, מה שהופך אותם למנוסים ומעניינים יותר, שלא לאמר אמינים יותר, מאחר ומדובר בגיבורים צעירים למדי ברובם.ההתפתחות המרתקת בעלילה היא האופן שבו מקבלים הגרמנים והוולשיות האחד את השני לאט לאט, לא כבוגדים ומשתפות פעולה, אלא כבני אדם שחולקים נוף וגורל מקרי.

 באותו ערב בניו יורק שאלתי את שירס שאלה טכנית, למה לא בחר בדרך הפשוטה יותר: לתת להיטלר לנצח כבר את "הקרב על בריטניה", ארבע שנים קודם לכן. כלל ידוע הוא שהיסטוריה אלטרנטיבית היא במיטבה כאשר הכותב משנה רק מינימום של רגעים מכריעים, ומשאיר את כל השאר אותו דבר. כעת אני מבין את מה שהוא ניסה להסביר לי ולא כל כך הצליח: שהמלחמה אז עוד לא התגלגלה מספיק בשביל להחדיר את עצמה לנשמה של כל הנפשות הפועלות ברומן, באופן שיגרום להם להתייחס אלו לאלה בשוויון הנפש העייף שמתגבש ביניהם עם הזמן, על אף הקונפליקט הפנימי והשנאה האצורה בהם. את הניואנס הספרותי הזה נדמה לי שלא הרבה סופרים היו מצליחים להבין אינסטינקטיבית בספר הראשון שלהם, כפי ששירס הצליח.

מה עוד? אה כן, העלילה מבוססת בחלקה על תוכניות אמיתיות שהיו בבריטניה בימים ההם, למקרה של פלישה גרמנית מוצלחת, שנועדו לאמן ולצייד אזרחים שימשיכו לזנב בגרמנים ולהעסיק אותם בגרילה, אם וכאשר ייכבשו בתיהם. הדרישה מאותם אנשים, אזרחים ולא אנשי צבא, שיעזבו הכל, ירדו למחתרת ויילחמו בקרב אבוד שסופו הבלתי נמנע הוא מותם ופעולות נקם כנגד משפחותיהם, היא שתפשה את ליבו של שירס, כפי שהוא כותב באחרית דבר לספר. משהו בו הרגיש שיש פה סיפור לספר. הוא צדק.