הכל הפוך.

אני שונא אופטימיות. וגם פסימיות.

תמיד אופטימי, למעט כשאני צריך את זה.

תמיד רואה את חצי הכוס המלאה, עד ששלי נשברת.

תמיד מעודד, אך נשאר לבד כשאני צריך עידוד.

נמאס לי להתחנן לתשומת לב. רבאק, מה אני צריך לעשות בשביל שמישהו ישים כבר לב שמשהו לא בסדר איתי.

חשבתי שהתאונה תעשה את שלה, ואקבל את האהבה שמגיעה לי.

הדבר היחיד שהיא עשתה זה לחשוף את הפרצופים המכוערים של כולם. כמעט כולם.

אגואיסטים, גאוותנים, מטומטמים כולם.

לא צריך אותם.

לא צריך אף אחד.

לא צריך?

נמאס לי לשים על עצמי מחסום. נמאס לי להתחשב ברגשות כל השאר, בזמן שאף אחד לא מסתכל לעברי בשביל לראות מה עובר עליי. מה שעובר עליי. פתאום המוח מתחיל לפעול בפול ווליום ולהריץ מחשבות וספקולציות. מה היה קורה אם. מה היה קורה אם לא הייתי ניצל. אולי אז אנשים היו פוקחים עיניים? אולי אני דביל שחושב שמישהו באמת היה שם זין. אולי לא. אולי הגיע הזמן לבזבז את הזמן שלי על מי שבאמת חשוב. מי שבאמת חשוב לי. מה שאני מספיק חשוב בשבילו. כי בואו נודע בזה, הזמן שלנו כ"כ קצוב. כל שניה התמונה הזאת עולה לי לראש ומזכירה לי עד כמה הגבול בין חיים ומוות דק. כ"כ דק.  נמאס לי להתהלך באותו זיכרון שוב ושוב. חייב לצאת מזה. חייב. חייב לנצל את החיים האלה שקיבלתי.

אני אנצל!

כל העולם יכול לקפוץ לי, כי אני כאן ואני חי!

כן, שמעתם אותי. זונות שכמותכם, אף אחד לא יצליח להפיל אותי. לא ככה! לא מוכן..

19.7, אני מתחיל מחדש.

הכל הפוך, כמה אירוני.

לילה טוב, תשמרו על עצמכם, באמאשלכם.