עצוב לי לשמוע, מאוד מאוד. אבל הנה, עכשיו יש לי הזדמנות לומר לך שיהיה בסדר. מה בסדר, יהיה טוב.
ואת הדברים הכי חשובים כבר אמרת בעצמך - ההערכה לתזכורת הזו שזה בכלל אפשרי, שזה יכול עוד לקרות.
Siven (האתר שלי)
, 00:52 18/7/2006:
הלבד זה סימן שיכול להיות ביחד...
חוצמזה אני בטוחה שתוכלי גם למצוא דברים טובים שהיו בקשר הזה...תקני אותי אם אני טועה..
(האתר שלי)
, 03:40 18/7/2006:
את באמת נהדרת ומופלאה מאוד.
להיות ככה בעולם, כמו שזה, בצבעים מלאים, בלי לברוח, בלי לעמעם, בלי למהול, נו אני לא מנסח טוב... ( צריך לבקש מזו ש ) זה כמעט לא קיים.
שירה
, 16:30 18/7/2006:
את אוצר גדול, ואני לא היחידה כאן שחושבת ככה, הוא בטח לא הספיק להכיר אותך כדי לדעת את זה, אבל אני יודעת, שאת מקסימה, חכמה, שנונה, ווירטואוזית מילולית שעוד תגיע רחוק, תראי שעוד כמה ימים והעצב יתעמעם ויעבור.
ללא שם
, 19:45 18/7/2006:
ליתוס,
יש הרבה שמתהלכים ביננו כמו רוכבי רודאו וותיקים, בחוץ מחויכים וחזקים, מבפנים מרוסקים, סדוקים ושבורים.כתוצאה מיותר מדי נפילות פתאומיות מהאוכף.
הם אלו שכבר לא נותנים לעצמם לאהוב להשתחרר באמת לרצות. נראה לי שדווקא בגלל ה"תמימות" שלך את לא שם וזה העיקר. יש לך את היכולת לאהוב בלי המנגנונים שנשנברו מבפנים.
(האתר שלי)
, 00:03 19/7/2006:
המנגנונים שלי מרוסקים. אולי לא לגמרי, ואולי אני מחזקת אותם באומים וברגים שאני מוצאת על מדרכות, אבל כל נפילה כזאת שוברת אותי מחדש.
העניין הוא, שהביחד הזה של לפני ההתנערות והנפילה הוא מאושר כל כך, שאני עולה שוב.
אולי יום אחד אני אשאר רכובה ומחייכת. אולי לא. נו מילא. אפשר גם ללכת.
עצה שכבר שמעת בוודאי
, 17:27 21/7/2006:
הערת אזהרה - אני גבר.
ואני קורא את מה שכותבת נערה מאוהבת, מהצד השני של ההתרחשות; ואני יודע כמה זה מלחיץ ומיבש את הגרון, להבין שיש מישהי מאחורי המבטים, ושהמישהי הזו מצפה ממך למשהו.
שאולי עוד אין לך
או שלא גיבשת לכדי רעיון שהתישב על הנדבך המבוסס של מה שכבר נעשה והיה, והוא מחפש מה לעשות,
ופתאום המילה הזו - מערערת את המקום שכמעט הרעיון מצא לעצמו.
ואני מתכוון למשל לתיאורים כמו -
"כמה ימים לא התראנו (אחרי חיים שלמים) ואני אמרתי לו בשיא התמימות הלא-שקולה, "התגעגעתי אליך", וקיבלתי כזה מבט של תהום, שנפלתי לתוכו. נפלתי לתוכו ממש. הרגשתי את הבטן לוחצת לי על הסרעפת. זו הייתה נפילה מפחידה."
אוי.
מבט - מצוין.
מגע יד, קליל, אפילו ליטוף אגבי - תקין.
גם חיבוק ונשיקה.
מילים - לא !!!!
הנגיעה חופרת מחילה שקטה, הליטוף מחזק את דפנות המחילה הזו, שתגיע לבסוף ותנחת ברכות היכן שצריך.
המילה היא כף דחפור גסה שחותרת במחילה ומגלה את אור היום, מוקדם מדי, מכניסה אור שמש למקום שהנבטים מתלבטים לצאת, מחניקה ומייבשת אותם.
אתה יודע, הייתה לי שיחה כזו לא מזמן עם חבר טוב, על "בעד ונגד משחקי מי-יתקשר למי, מי יגיד למי וכו’". הגענו למסקנה משותפת שלמרות שזה מאוד אופנתי לדבר בגנותם, ונשמע הרבה יותר פוסט מודרניסטי לומר "אני לא משחק משחקים. כשאני רוצה אני אומר, כשאני מתגעגע אני מתקשר" - זה לא נכון. צריך את המשחקים הללו. הלוואי וידעתי את כל החוקים. אולי הייתי מצליחה לעבור שלב.
א. תודה שכתבת.
ב. למדתי.
ג. הלוואי ותהיה לי הזדמנות לבדוק שהפנמתי כראוי.
אותו אחד
, 00:18 23/7/2006:
מצטער, לא התכוונתי למשחקים.
התכוונתי לומר שבאמת זה כך, לא תמיד צריך לומר. לפעמים נגיעה בקצה האצבע מלמדת יותר מאשר שיחת נפש של שעתיים.
אני איש פיזי, חייב לגעת, ותמיד אומר שמה שאני יכול ללמוד מחיבוק, אני לא יכול לדעת מהמילים. תאמיני יותר למגע, לרגש שעובר דרך החיבוק, מאשר למה שאת מעבדת דרך הבנת המילים.
כי במיוחד לאמני מילים (כמוך?) ברור שהמילים תמיד משקרות, אבל הגוף לא יודע לרמות.
אבל חוקים - יש ויש, אלה לא חוקי המשחק אלא חוקי הטיפול בבעלי חיים. כן, גברים הם סוג של בעלי חיים, גם נשים, והטיפול בכל סוג - שונה.
עוד פעם הסתבכתי?
, 23:48 23/7/2006:
כמובן, כמובן, גברים לא מבינים רמזים, צריך לומר בפירוש מה רוצים, אבל בשני תנאים:
-אם זה עניינים שברגש, רק כשהחיבור אמיץ ונוח, ולא גורם לשפשופים בנקודות החיבור.
=גם אם החיבור אמיץ וותיק, צריך לומר בפירוש מה את רוצה, כי מרחב הטעות כל כך גדול, וההבדל בתפיסת הטעות בין גברים לנשים כל כך תהומי, שאם לא אומרים במפורש - יש 100% סיכוי להגיע לאי הבנות (שמתפתחות למורסה כואבת ותוססת במחשכים דווקא בגלל שלא מדברים על מה שמרגישים או מה שפוגע)
אבל עד שהחיבור נעשה ומשתלב -
כשגלגלי השיניים מהססים לפני שהם מגיבים בקצב הרמוני, ואין עדיין תזמון מושלם בין הגלגלים השונים,
אסור (!) לומר מילים מיותרות.
נגמרות לי הדוגמאות, אז מכיוון שאת חיה בכפר ובכלל - אם השבלול שולח מחושים ומגשש:
מותר להביט, להתפעל, לנשוף בעדינות אבל אסור (!) לגעת.
נגיעה הכי קטנה וכבר המחושים נקפלים, הראש מורכן והכל נעלם.
הסתבכתי
, 23:49 23/7/2006:
למה זה ככה?
מאוחר מדי מכדי להתפלפל אבל זה בעצם ההבדל בין לתת יד (או לשלב אצבע לאצבע) ולצעוד לעבר השקיעה, לעומת שוטא שתופס בפרק ידך וגורר אותך לניידת.
רשמית, בשני המקרים מישהו אוחז בידך ואתם הולכים יד ביד.
מעשית, במקרה אחד זה לא מהווה איום, יש אשליה (?) של רצון עצמי, אתה בעצם עושה מה שאתה רוצה ולא כופים עליך, לא מצפים ממך, אתה לא עושה משהו כי אתה צריך אלא כי אתה רוצה.
וחילופיהם במקרה השני.
רק לפעמים...
תגובות לקטע: והלילה כבר לא. הוספת תגובה חדשה
ליתוס...
עצוב לי לשמוע, מאוד מאוד. אבל הנה, עכשיו יש לי הזדמנות לומר לך שיהיה בסדר. מה בסדר, יהיה טוב.
ואת הדברים הכי חשובים כבר אמרת בעצמך - ההערכה לתזכורת הזו שזה בכלל אפשרי, שזה יכול עוד לקרות.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כן. רק נורא עצוב עכשיו. ומאכזב. מאכזב נורא. נורא רציתי אותו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הלבד זה סימן שיכול להיות ביחד...
חוצמזה אני בטוחה שתוכלי גם למצוא דברים טובים שהיו בקשר הזה...תקני אותי אם אני טועה..
יהיה טוב
סיון
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא יודעת ממש על מה..
אבל תמיד לשירותך =]
סיון
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני דווקא כועס.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
על מי?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
את באמת נהדרת ומופלאה מאוד.
להיות ככה בעולם, כמו שזה, בצבעים מלאים, בלי לברוח, בלי לעמעם, בלי למהול, נו אני לא מנסח טוב... ( צריך לבקש מזו ש ) זה כמעט לא קיים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אוי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אוף.
(וכמו סרפנטינה - עכשיו זה הזמן לדעת שעוד יהיה טוב. יהיה טוב, כי זה תלוי רק בך).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כן. יהיה טוב. אני יודעת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עקבתי בשמחה אחרי הפריחה הקטנה הזו (את מטיבה לתאר את ההתרגשות והקרבה כשם שאת מטיבה לתאר את הבדידות והציפיה), וחבל לי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כן.
אולי נדונתי לתאר וזהו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא, את לא. דווקא נראה לי שנועדת להיות נאהבת. עוד מעט קט.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אין לי מילות נחמה שלא שמעת בעבר. אני עצובה בשבילך וזהו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה בובה.
(המייל יתעכב, ברשותך).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ינחם אותך לדעת שעכשיו גם אני?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
לא. אבל אני מצטערת בשבילך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מגיע לך הכל.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני לא מאמינה במגיע.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
את אוצר גדול, ואני לא היחידה כאן שחושבת ככה, הוא בטח לא הספיק להכיר אותך כדי לדעת את זה, אבל אני יודעת, שאת מקסימה, חכמה, שנונה, ווירטואוזית מילולית שעוד תגיע רחוק, תראי שעוד כמה ימים והעצב יתעמעם ויעבור.
חיבוק גדול!!!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה שירה.
תודה על הפסקה הזו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ליתוס,
יש הרבה שמתהלכים ביננו כמו רוכבי רודאו וותיקים, בחוץ מחויכים וחזקים, מבפנים מרוסקים, סדוקים ושבורים.כתוצאה מיותר מדי נפילות פתאומיות מהאוכף.
הם אלו שכבר לא נותנים לעצמם לאהוב להשתחרר באמת לרצות. נראה לי שדווקא בגלל ה"תמימות" שלך את לא שם וזה העיקר. יש לך את היכולת לאהוב בלי המנגנונים שנשנברו מבפנים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
המנגנונים שלי מרוסקים. אולי לא לגמרי, ואולי אני מחזקת אותם באומים וברגים שאני מוצאת על מדרכות, אבל כל נפילה כזאת שוברת אותי מחדש.
העניין הוא, שהביחד הזה של לפני ההתנערות והנפילה הוא מאושר כל כך, שאני עולה שוב.
אולי יום אחד אני אשאר רכובה ומחייכת. אולי לא. נו מילא. אפשר גם ללכת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הערת אזהרה - אני גבר.
ואני קורא את מה שכותבת נערה מאוהבת, מהצד השני של ההתרחשות; ואני יודע כמה זה מלחיץ ומיבש את הגרון, להבין שיש מישהי מאחורי המבטים, ושהמישהי הזו מצפה ממך למשהו.
שאולי עוד אין לך
או שלא גיבשת לכדי רעיון שהתישב על הנדבך המבוסס של מה שכבר נעשה והיה, והוא מחפש מה לעשות,
ופתאום המילה הזו - מערערת את המקום שכמעט הרעיון מצא לעצמו.
ואני מתכוון למשל לתיאורים כמו -
"כמה ימים לא התראנו (אחרי חיים שלמים) ואני אמרתי לו בשיא התמימות הלא-שקולה, "התגעגעתי אליך", וקיבלתי כזה מבט של תהום, שנפלתי לתוכו. נפלתי לתוכו ממש. הרגשתי את הבטן לוחצת לי על הסרעפת. זו הייתה נפילה מפחידה."
אוי.
מבט - מצוין.
מגע יד, קליל, אפילו ליטוף אגבי - תקין.
גם חיבוק ונשיקה.
מילים - לא !!!!
הנגיעה חופרת מחילה שקטה, הליטוף מחזק את דפנות המחילה הזו, שתגיע לבסוף ותנחת ברכות היכן שצריך.
המילה היא כף דחפור גסה שחותרת במחילה ומגלה את אור היום, מוקדם מדי, מכניסה אור שמש למקום שהנבטים מתלבטים לצאת, מחניקה ומייבשת אותם.
אני בטוח שתלמדי לא לומר מה שאין צורך לומר.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אתה יודע, הייתה לי שיחה כזו לא מזמן עם חבר טוב, על "בעד ונגד משחקי מי-יתקשר למי, מי יגיד למי וכו’". הגענו למסקנה משותפת שלמרות שזה מאוד אופנתי לדבר בגנותם, ונשמע הרבה יותר פוסט מודרניסטי לומר "אני לא משחק משחקים. כשאני רוצה אני אומר, כשאני מתגעגע אני מתקשר" - זה לא נכון. צריך את המשחקים הללו. הלוואי וידעתי את כל החוקים. אולי הייתי מצליחה לעבור שלב.
א. תודה שכתבת.
ב. למדתי.
ג. הלוואי ותהיה לי הזדמנות לבדוק שהפנמתי כראוי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מצטער, לא התכוונתי למשחקים.
התכוונתי לומר שבאמת זה כך, לא תמיד צריך לומר. לפעמים נגיעה בקצה האצבע מלמדת יותר מאשר שיחת נפש של שעתיים.
אני איש פיזי, חייב לגעת, ותמיד אומר שמה שאני יכול ללמוד מחיבוק, אני לא יכול לדעת מהמילים. תאמיני יותר למגע, לרגש שעובר דרך החיבוק, מאשר למה שאת מעבדת דרך הבנת המילים.
כי במיוחד לאמני מילים (כמוך?) ברור שהמילים תמיד משקרות, אבל הגוף לא יודע לרמות.
אבל חוקים - יש ויש, אלה לא חוקי המשחק אלא חוקי הטיפול בבעלי חיים. כן, גברים הם סוג של בעלי חיים, גם נשים, והטיפול בכל סוג - שונה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
המילים לא תמיד משקרות.
היה לי קשה ללמוד שמותר להגיד. שעדיף להגיד. שאנשים לא יודעים לנחש איך אתה מרגיש.
אתה אומר שהפוך? שלפעמים עדיף לשתוק?
אני מבובלבלת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איזה דיאלוג מהפנט.
כל כך מבין אותו. ואין למשחקים שום קשר לזה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כמובן, כמובן, גברים לא מבינים רמזים, צריך לומר בפירוש מה רוצים, אבל בשני תנאים:
-אם זה עניינים שברגש, רק כשהחיבור אמיץ ונוח, ולא גורם לשפשופים בנקודות החיבור.
=גם אם החיבור אמיץ וותיק, צריך לומר בפירוש מה את רוצה, כי מרחב הטעות כל כך גדול, וההבדל בתפיסת הטעות בין גברים לנשים כל כך תהומי, שאם לא אומרים במפורש - יש 100% סיכוי להגיע לאי הבנות (שמתפתחות למורסה כואבת ותוססת במחשכים דווקא בגלל שלא מדברים על מה שמרגישים או מה שפוגע)
אבל עד שהחיבור נעשה ומשתלב -
כשגלגלי השיניים מהססים לפני שהם מגיבים בקצב הרמוני, ואין עדיין תזמון מושלם בין הגלגלים השונים,
אסור (!) לומר מילים מיותרות.
נגמרות לי הדוגמאות, אז מכיוון שאת חיה בכפר ובכלל - אם השבלול שולח מחושים ומגשש:
מותר להביט, להתפעל, לנשוף בעדינות אבל אסור (!) לגעת.
נגיעה הכי קטנה וכבר המחושים נקפלים, הראש מורכן והכל נעלם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
למה זה ככה?
מאוחר מדי מכדי להתפלפל אבל זה בעצם ההבדל בין לתת יד (או לשלב אצבע לאצבע) ולצעוד לעבר השקיעה, לעומת שוטא שתופס בפרק ידך וגורר אותך לניידת.
רשמית, בשני המקרים מישהו אוחז בידך ואתם הולכים יד ביד.
מעשית, במקרה אחד זה לא מהווה איום, יש אשליה (?) של רצון עצמי, אתה בעצם עושה מה שאתה רוצה ולא כופים עליך, לא מצפים ממך, אתה לא עושה משהו כי אתה צריך אלא כי אתה רוצה.
וחילופיהם במקרה השני.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בדיוק היום בבוקר חשבתי על זה, שגישושים של היכרות הם גישושים שבלוליים כאלה. שכל נגיעה שיש לה קצת עצמה, מכאיבה, מקפלת.
אני מבינה את זה.
(תודה על כל זה).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: