ג’וליאנה
, 14:15 21/2/2008:
אתם הורים מושלמים או מה?הורים כמוכם ממלאים אותי חרדה קיומית.
טוב ברצינות כל פעם שאני קוראת אצלך אני מגלה כמה יש לי מה ללמוד.
(האתר שלי)
, 16:10 21/2/2008:
אני חייב לחדד: כשכתבתי "בטח שלא כעסתי עליה שהיא מתנגדת" לא התכוונתי "בטח שאני אף פעם לא כועס עליה כשהיא מתנגדת" אלא "בטח שאני לא אמור אף פעם לכעוס עליה כשהיא מתנגדת". יחי ההבדל בין ההלכה למעשה.
(האתר שלי)
, 15:17 21/2/2008:
בפירוש, אם לא היינו נהנים לא היינו עושים את זה, עם כל התיאוריות הנמלצות. אני לא אומר להכריח את מי שסובל מזה.
אבל הקטע המתסכל באמת הוא הורים שגם הלב שלהם נקרע כשהם משכיבים את התינוק בחדר נפרד, אבל הם עושים את זה כי הם השתכנעו שזה טוב לילד, או טוב להם, או טוב לחברה באופן כללי.
(האתר שלי)
, 15:20 21/2/2008:
אני חושב שלרוב ההורים לא נקרע הלב. נוח להם כך וברגע שרוחו של הילד נשברת לרמה בה הוא כבר לא מנסה לבוא לישון איתם כל לילה, הניצחון הושג.
חגית
, 15:20 21/2/2008:
אני מאוד אוהבת את פוסטי ההורות שלך. הם צובטים לי חזק בלב מהכיוון של איפה ההורים שלנו ואיפה ההורים של היום, אבל גם נותנים לי תקווה למצוא אבא מהסוג הזה לילדיי. :-)
(האתר שלי)
, 16:16 21/2/2008:
תודה, דברים אכן משתנים. גם המיינסטרים הוא לא מה שהיה פעם, אם כי תסביך אשמה-פיצוי ממשיך להפיל חללים רבים.
ובהצלחה. רק קחי בחשבון שזה עלול להיות מתעתע: כשהמרמיטה העלתה אותי בחכה בכלל לא רציתי ילדים, בטח לא בעתיד הקרוב. כמה חודשים לפני הלידה, בהתקף חרדה ובעתה, בכיתי לחבר שאני הולך להרוס לעצמי את החיים, וצחקתי במרירות כשהוא אמר "עוד שנה אולי תבוא להגיד לי שזה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים." והנה
כל אחד מתווה את קו ה-צריך- במקום אחר. מבחינתנו באותו ערב היה צורך.
אם היא היתה נלחמת ומשתוללת, כמו שהיא עושה לפעמים, לא הייתי מכניס אותה בכוח. גם זה עניין של רגישות וגמישות. רציתי להדגים את זה בקטע על צחצוח שיניים (מתי להתעמק ומתי לצאת ידי חובה), אבל קיצצתי בעריכה.
ואכן, זאת האירוניה שבדבר, שיש הורים שלעומתם גם אנחנו נוקשים ומיינסטרימיים. ואין לי ויכוח עם זה. אני חושב גם שמידת האהבה והחופש שאתה מסוגל לתת לילדים שלך מושפעת במידה רבה מהמידה שקיבלת מההורים שלך, למרות שאני נלחם בזה בכל רגע של ערות.
(האתר שלי)
, 09:39 22/2/2008:
אני פשוט מקשיב למה שאומרים/כותבים לי. זה מין קטע חדש כזה שאני מנסה
(גם אתמול במיטה שלה, צהריים+לילה. אפילו כשאבא ואמא יצאו והיא התעוררה עם הבייביסיטר. סירבה בכל תוקף לבוא למיטה שלנו עד הבוקר. אני מקווה שאף אחד לא אמר לה כלום.)
דנה
, 19:22 21/2/2008:
בענין אמבטיות: בביקור שלנו בארץ הוא ממש לא רצה לעשות אמבטיה, וחפיפה היתה בלתי אפשרית. אז עשינו אמבטיה פעם בשבוע (אני נכנסתי איתו וחיבקתי אותו במשך שתי דקות שבהן הוא צרח עד שגמרתי לנגב אותו בערך), ובמשך שלושה שבועות לא חפפנו. כשחזרנו הביתה זה זרם יותר בקלות. מתישהו מימי מצאה מין דלי שמאפשר חפיפה בלי מים על הפרצוף. והנס הזה קרה לפני פחות משבוע: http://www.youtube.com/watch?v=AnWwEc_Jweo
שלחתי את זה לאמא שלי ולאחותי, אלופות באמירות נוסח "אין גבולות", ו"כניעה לילד". כמעט צילמתי את עצמי עושה להם "נה נה נה נה" יחד עם זה... לא שאני מלאכית. אני מתעצבנת, והיו פעמים - לא הרבה, אבל היו - שבהן מצאתי את עצמי כופה עליו ללבוש בגדים ולצאת לגן. הענין הוא שאצל אמי (אני יודעת, אני הבת שלה) ואחותי (ראיתי במו עיניי) יש שימוש קבוע בכעס כתנאי לריצוי (אם אתה לא רוצה להכעיס אותי, תעשה מה שאני אומרת), וכפיה, אם זה לא עובד. וזאת ההורות הממוצעת, המקובלת, הנורמטיבית.
(האתר שלי)
, 09:19 22/2/2008:
איזה חמוד
מדהים איך אפשר לשנות את התמונה מקצה לקצה אם רק נותנים לילד קצה-חוט.
אחת השיטות שהמרמיטה הנהיגה היא "תגידי לי כשתהיי מוכנה" (להתרחץ/להתלבש/וכו’). מדהים איך "לא!" יכול להפוך ל"עכשיו אני רוצה" תוך דקות ספורות, אפילו שניות.
ברור שאף אחד מאתנו לא מלאך. השאלה היא אם מודעים לזה שההתעצבנויות והאולטימטומים הם סטיות מ"דרך הישר", או שעושים את זה כנוהל רגיל, כמו שתיארת בסוף.
וכמו שכתבתי בפוסט, כפייה היא מעגל קסמים: ככל שעושים את זה יותר, ככה צריך את זה יותר. וההפך, ככל שמתחשבים יותר ברצון של הילד, הוא מרגיש פחות צורך להילחם על הרצונות שלו.
דנה
, 19:31 22/2/2008:
תודה על המחמאות! גם אנחנו משתמשות בשיטת ה"תגיד לי כשתהיה מוכן". או שאנחנו נותנות לו בחירה: לכבות את האור עכשיו או לקרוא סיפור לפני שמכבים את האור. יש מיליון אמצעים להימנע מעונשים וכפיות. רק צריך לנסות להיות בראש שלהם קצת, להבין שקשה להם עכשיו, להתגמש טיפ-טיפה (ולעצמנו אנחנו לא נותנים הנחות? אז גם להם מגיע). וזה נקרא רדיקלי ויוצא דופן.
(האתר שלי)
, 11:42 22/2/2008:
הו לא. לא רק אם מכריחים. מספיק לעודד ולדחוף בכיוון. מספיק לשאול "מה אתה מצייר", או להציע לילד לצייר משהו ספציפי, או להדגים לו איך מציירים, כדי לשבש את ההבשלה הטבעית שלו. בעוונותיי, גם אני חטאתי קצת בסעיף האחרון. ועדיין אני מנסה להתערב כמה שפחות בהתפתחות היצירתית שלה. זוכר את הפוסט הקודם? עצם זה שאני מסב את תשומת לבה למשהו משדר לה שזה מה שחשוב, ולא מה שמעסיק אותה באותו רגע.
הידעת? ילדים שמשרבטים שואפים למנדלה. תעבור על הדף הזה, אני חושב שהוא יעניין אותך.
(האתר שלי)
, 13:01 22/2/2008:
ואחרי כל התיאוריה, דוגמא מהחיים, קטנה ולא מייצגת, ממש מעכשיו:
נסעתי להביא אותה מהגן. כשיצאנו מהגן לאוטו היא הצביעה על מכונית סמוכה ואמרה "זה דומה לאוטו של סבא וסבתא."
אני זרקתי בלי לחשוב "כן, גם הוא אפור."
ואז היא התחילה להצביע על מכוניות אחרות ולהגיד את הצבע שלהן. לא שזה רע כשלעצמו, אבל מה שעשיתי היה למקד אותה בהיבט הצבע (ואולי היא בכלל חשבה על קו-דמיון אחר?).
ככה, בצעדים קטנים ולא מורגשים לרוב, נבנית מציאות-קונצנזוס. ילדים מושפעים מההורים ומהסביבה באינספור דרכים קטנות, מעודנות ולא-מודעות לרוב. ההכוונה שלנו מגדירה עבורם את המציאות. אנחנו מרגילים אותם לראות את המציאות כמונו, ולהתעלם מכל מה שאנחנו לא רואים (כי עברנו התניה דומה). ככה נכחד הקסם מהעולם.
וורצל
, 17:55 22/2/2008:
השאלה היא אם אתה מתייחס באותה דרך גם לחברים שלך. אם אתה אף פעם לא מציע להם, ורק עונה על השאלות. אם אתה מציע להם דיסק שממש אהבת, אתה בעצם מקבע להם את המציאות, והקסם נכחד מהעולם.
לצבוע בתוך הקווים זה לא כל כך רע כי רעיונות ויצירתיות זה לא מספיק. אמנם יש בזה הרבה יותר רומנטיות - בלפתח את הנפש היצירתית של הילד, כן? אבל בפועל אי אפשר לעשות עם הרעיונות האלו כלום בלי טכניקה. אבל גם טכניקה עוצרת ומקבעת את העולם כי זה מה שאחרים כתבו ולא משהו שאני עושה, לא?
אם רואים את ’לצבוע בתוך הקווים’ כהצעה, והילדה יכולה בעצם לעשות מה שבזין שלה, אז זה סבבה. ומלמד אותה מלא דברים.
וורצל
, 17:59 22/2/2008:
וגם, ברגע שהבחורה באתר כתבה: "המנגנון האמנותי הוא התנהגות שמבוססת על ידע תודעתי אשר חדר לגנום וקיים בכל ילד/אדם. כך שצריך סבלנות וקשב לילד." לחצתי על האיקס. מה זה המסווה המדעי הזה?
(האתר שלי)
, 17:08 23/2/2008:
hold your horses
יש הבדל של שמיים וארץ בין חברים מבוגרים לבין ילדים. לא סתם קוראים לזה הגיל הרך. בשביל החברים שלי אני עוד בן-אדם שאפשר להתחשב בדעתו או לא. בשביל הילדה שלי אני חצי-אל, והגננת כוהנת גדולה. מעמד כזה מקנה אחריות גדולה, וצריך להשתמש בה בזהירות ולא לבזבז אותה על ציור בתוך הקווים.
בדיוק היום חשבתי שהטאו-טה-צ’ינג יכול להיות ספר הדרכה מצוין להורות - להתערב כמה שפחות, לטפל בדברים כשהם קטנים בעזרת תיקון עדין ולא לחכות לקטסטרופות, לתת לטבע לעשות את שלו.
זמנה של הטכניקה עוד יבוא. אם לא היית נחפז ללחוץ על האיקס היית רואה שהכותבת בדף ההוא מדברת על סביבות גיל ארבע וחצי כגיל ההבשלה של מה שהיא מכנה "שפת המוח", כשהילד מתחיל לצייר עיגולים שלמים (אחד בתוך השני, לטענתה). איזה אסון יקרה אם נתחיל ללמד טכניקה בגיל 6-7, במקום שלוש? הרי ילד שבשל לקלוט טכניקה ילמד אותה צ’יק-צ’ק, כמו שהילדים בגיל של המרמיטונת מתחילים פתאום לבנות פאזלים.
(האתר שלי)
, 17:08 23/2/2008:
(...)
ילדה בגיל 3 לא מבינה שזאת רק "הצעה" ושהיא "יכולה לעשות מה שבזין שלה". היא תנסה לענות על הציפיות, היא תנסה לחקות את הסמיילי היפה שאבא צייר. וככל שהילד יותר מוכשר ונבון, הוא ינסה יותר. מה בוער לעזאזל?
וורצל
, 17:49 23/2/2008:
לי לא בוער שום דבר, הלינאריות פה מחוייבת רק בגלל המערכת הנוכחית. היא אמנם מתייחסת אלייך כחצי אל, אבל אני לא רואה שום דבר רע בלומר לה "תראי משהו ממש כיף" כל עוד אתה באמת חושב שזה כיף, או יהיה כיף לה. בדיוק כמו להציע מוזיקה לחבר.
(האתר שלי)
, 19:45 23/2/2008:
אם אתה מראה לה משהו שהוא מעבר לכוחותיה, יש סיכוי סביר שתיצור אצלה תסכול.
אבל עוד לפני זה: למה להראות לה משהו אחר, כשיש לה מספיק דברים שמעסיקים אותה? זה כמו להסתובב איתה בשדה מלא פרחים, ולהפנות את תשומת לבה לציפור (הדוגמא להמחשה בלבד; וגם את זה עשיתי). הרי כמעט כל מה שהיא רואה עוד חדש ומסקרן ומלא אפשרויות. למה להגביל אותה לאפשרויות שלי? ואם היא בדיוק עסוקה בשיחה עם הפרחים, בתדרים שאני כבר שכחתי מזמן?
אני לא אומר לא להציע כלום. ברור לי שאני מלמד אותה המון דברים חדשים כל הזמן. בגלל זה אני לא רואה שום צורך להוסיף דברים בכוונה. מעניין, כי מהצד השני אתה נגד הגבלה. אתה לא רואה שהגבלה והפעלה הם שני צדדים של אותו מטבע?
וורצל
, 00:30 24/2/2008:
מה הבעיה בליצור אצלה תסכול? זה אלונג דה ליינס של "עדיף לא להתאהב, כי יכולים להפגע". כל עוד אתה אומר את זה כי אתה באמת חושב שזה יעזור לה, באמת רוצה בטובתה, זה סבבה.
למה להראות לה דבר אחר כשיש מיליון שמעסיקים אותה? אבל אתה בעצמך אומר שאתה לפעמים כן מציע לה. אני לא מנסה לתת כימות מדויק, עשה ואל תעשה (מה גם שיש לך ניסיון פי מיליון עליי, אני כולה עבריין מקלדת); אתה יודע מתי להציע לה, ומתי לא. אבל כל עוד אתה מציע, ולא ’מכריח’ כמו הגננת - זה סבבה. (גם הגננת לא בדיוק מכריחה, גם המניפולציות של חברות הסיגריות, אבל עדיין).
(האתר שלי)
, 01:00 24/2/2008:
לא חסר לה תסכול בחיים. מאז שהיא לא ידעה לזחול ורצתה להגיע לצעצועים מחוץ להישג ידה, דרך כל צעד ושעל שהיא לומדת.
אכן, צריך לשמור על איזון עדין, לשני הצדדים: מצד אחד לא להפיג תסכולים בצורה מלאכותית בכך שעוזרים לה בכל דבר. מצד שני לא ליצור תסכולים חיצוניים באמצעות הצבת אתגרים מלאכותיים.
וכן, גם אני מראה לה דברים, מגביל אותה ומפעיל אותה כל הזמן, במידה רבה בלי להיות מודע למה ואיך. בדיוק בגלל זה, אני יודע שאני צריך לשקול מילים ומעשים, להפעיל שיקול דעת ויחד עם זאת להקשיב לאינטואיציה (עוד איזון עדין; זוכר את הוויכוח שלנו על המתודה המדעית והאינטואיציה?)
(האתר שלי)
, 01:03 24/2/2008:
(היתה אמורה להיות תגובה קצרה)
הגננות בגן הנוכחי שלה גם מודעות להשפעה הזאת, מתוקף האידיאולוגיה ומתוקף האישיות שלהן. עד כמה שאני מנסה להסתכל על העתיד בראש פתוח, יש לי הרגשה שגננות בגן שיש בו חוגי העשרה ודפי צביעה.
(ואם זה לא מספיק, קבל את הציטוט הבא: באספת הורים בשנה שעברה, בתשובה לשאלה אם אפשר לשחרר מחוגי ההעשרה את הילדים שלא רוצים להשתתף: "פה זה לא גן דמוקרטי!")
גליה
, 09:11 23/2/2008:
ללמוד לצבוע בתוך הקווים זה כמו ללמוד לנגן תווים. וזה כמו ללמוד את החוקים בכדורגל. בשביל מה ללמוד לנגן תווים ולמה לא פשוט לאלתר? אם תסתכל בכל תחום שהוא- כדי לשבור את הקווים אתה צריך קודם כל להיות בתוכם. להיות בתוך מסגרת כדי לדעת מה זה אומר לצאת ממנה. אבל יש משהו מרגיז במורות-גננות שהדרך שלהן נורא חד מימדית וברור להן שמה שהן עושות הוא נכון. ואין פתח לדיאלוג. למרות שאני לא רואה בזה שום אפשרות של נזק לילדים. זה רק מרגיז ותו לא... אם דברים כאלה ממש מפריעים לך אז באמת עדיף לא להיות שם.. הילדה תיקרע בין אבא וגננת שמשדרים על שני תדרים סותרים - לא נשמע לי טוב.
(האתר שלי)
, 11:38 23/2/2008:
ילדים בגיל המדובר לא צריכים לדעתי ללמוד חוקים. קודם כל צריך לתת להם לבעוט, לאלתר ולשרבט באופן חופשי. מי שיגלה עניין ובשלות יוכל להמשיך לחוקים. מה פתאום להתחיל מהחוקים?
גליה
, 12:06 23/2/2008:
אני לא חושבת שצריך להנחית דברים באופן קשוח ושרירותי באופן כללי. להתחיל מהחוקים בעיני זה טוב כמו להתחיל בלי חוקים. זה רק סוג של אג’נדה, אין לזה השפעה אמיתית. מה אתה אומר - ואן גוך התחיל עם או בלי חוקים? ומוצארט, ופרנק זאפה, ואיינשטיין ואנחנו? אבל מעבר לזה, חוקים יש גם אם אתה לא מודע להם. יש חוקים בסיסיים בשיחה ובתקשורת ובמשחק בין ילדים ויש לכם חוקים במשפחה גם אם אתה לא מודע להם. מה שהגננות עושות זה נורא להבליט את החוקים האלה עד כדי מיאוס..
(האתר שלי)
, 16:59 23/2/2008:
ברור שיש בכל מקום חוקים, שהילדים לומדים "מהאוויר" בלי שמישהו יגיד להם. בדיוק בגלל זה אני לא רואה שום סיבה להוסיף להם חוקים שרירותיים שנהוגים בעולם המבוגרים או מקנים מיומנויות שנראות למבוגרים חשובות.
יהיו לה מספיק שנים ללמוד את חוקי הציור, הכדורגל, הספירה והכתיבה. מה שלא תהיה לה עוד הזדמנות זה להתחבר לפוטנציאל הבלתי מוגבל שלה. אחר-כך אנחנו מבלים חיים שלמים במדיטציות למיניהן בניסיון "להעיר את הילד הפנימי שבנו" או איך שלא קוראים לזה. אז בשביל מה להזדרז לרסן את הילד הזה בכל מיני תכתיבים שאין בהם שום צורך?
מה גם שללמד ילד מיומנויות לפני שהוא בשל להן עלול לגרום יותר נזק מתועלת. ילד שבשל להבין את החוקים יפנים אותם בקלות. ילד שאינו בשל רק מחקה בלי להבין מה ולמה, ובדרך לומד שסגנון הציור (לדוגמא) החופשי שלו נחשב "פחות ערך" בעיני המבוגרים יודעי-הכל. וגם צובר תסכול כי הוא לא "מצליח" לעשות מה שאומרים לו.
(האתר שלי)
, 16:59 23/2/2008:
...
כדורגל זאת דווקא דוגמא מצוינת: אני אתן לה לבעוט ולשחק להנאתה הרבה שנים לפני שאני אתחיל להסביר לה על נבדל, או חוץ, או שאסור לגעת ביד. לילדים יש הרבה מה לחקור ולגלות גם בלי שמציבים להם אתגרים נוספים.
גליה
, 08:38 22/2/2008:
זהו, העניין הוא שאין משהו שהוא נכון. יש טרנדים ויש לחץ חברתי (ראה קיבוצים) ויש את כל מה שמכתיבים דורות קודמים (לעשות אמבטייה כל יום) ובעצם לכל אדם ולכל משפחה מתאימים דברים אחרים . כל אחד גם ישן אחרת ויש כאלה שלא יכולים להירדם כשהילד נמצא בסביבה כי כל פיפס שלו מעיר אותם. ולכן צריך להפסיק להקשיב למה שאומרים כולם או אפילו בכלל להפסיק להקשיב ולעשות מה שטוב.
כריסטופר הייאט מת, כמה נורא. אני מרגיש קצת מוזר להודיע על זה כאילו זה היה איזה דוד מדרגה שנייה. לזכותי יאמר שזו חדשה קצת יותר משמעותית מהמוות של אנה ניקול סמית (שכבודה, או מה שנשאר ממנו, במקומו מונח).
(האתר שלי)
, 15:18 8/12/2008:
היי, זה טוב, טוב. יפה הפוסט הזה. ואני מסכימה.
אבל שוב אנ יאומרת- גם לחופש המחשבה וליצירתיות שלה יש סוף. אתה מדבר לפעמים כאילו גבולות הם אויב העם. איזה קונצפירציה ממשלתית או משו, תרגע. נראה לי כאיל ואתה לוקח את זה לקיצוניות השניה, אתה מבין אותי מרמיטון?
אתה לא חייב כל הזמן לחשוב שכולם מקובעים ושרירותיים. זה בסדר סתם גם להיות לפעמים, בלי חשיבה עמוקה, בלי פחד שאולי לא הקשבנו/ שוחחנו מספיק טוב על הדברים איתה. לא כל דבר ודבר הוא אויב חינוכי.
מהת’אומר?
אבל למה קיצוניות שנייה? תקראי שוב:
"זה לא אומר שאין גבולות, או שהכל נתון למשא-ומתן. אבל גם אם אוכפים את הסמכות ההורית, אפשר לעשות את זה בלי לרמוס את הכבוד של הילד."
ביחס לקיצוניים, אנחנו מיינסטרים
והעניין הוא לא חשיבה עמוקה, העניין הוא גישה שונה. כשמתרגלים את זה מספיק זה הופך לטבע, ולא כל כך צריך לחשוב על זה. זה גם תהליך שמזין את עצמו, כי ילד שגדל בהקשבה לומד להקשיב בעצמו. (וזאת אחת הסיבות שכל כך חורה לי כל החרא שהיא אוכלת בגן, עם הסמכותנות והריכוזיות והדכאנות).
(האתר שלי)
, 10:39 10/12/2008:
היי.
בקשר למה שכתבת פה על הגן, בסוגריים-
אתה יודע, מרמיטון, מתחילה לחשוב שכל הכניסה והחוויה שלה בגן היא שיעור הרבה יותר גדול בשבילך מאשר בשבילה. היא תהיה בסדר, ממה שקוראת כאן אצלך היא נשמעת כמו בנאדם קטן מדהים. אתה זה כבר סיפור אחר...
קח את הגן שלה כמיקרו של המאקרו של העולם. זה העולם שאנו (לפחות בנתיים, עד שתהיה ראש ממשלה...) חיים בו. סאק איט אפ!
(האתר שלי)
, 14:15 10/12/2008:
תראי, עכשיו זה לא בדיוק זמן טוב כי בדיוק הבאתי אותה מהגן, וזאת תמיד חוויה מדכאת בשבילי.
אז כן, יש כאן שיעור בשבילי כי אם זה הייתי אני, או אם זה היה תלוי רק בי, הייתי עוזב את המוסד הארור הזה כבר מזמן, בטריקת דלת.
וכן, ברור שהיא תהיה "בסדר". השאלה היא מה זה בדיוק אומר, הבסדר הזה. השאלה היא מה היא תלמד בדרך (וקצרה היריעה מלהיכנס לזה כרגע), ומה היא תאבד בדרך (כנ"ל)..
ועכשיו בכלל מגיע חנוכה, עוד אחד מחגי הפאסיב-אגרסיב היהודיים המגעילים (שמבוססים על עיוות של חגים פגאניים חביבים), ושוב בא לי לעשות חנוכייה מהאוטו של הגננת
(האתר שלי)
, 15:09 10/12/2008:
טוב תשמע, אני קולטת שקשה לך, אז אני אתן לך עוד חיבוק אחד, אבל אחר כך זהו, גמרנו!
תשמע, מה אתה מתנגח כך בכל דבר ודבר? תאמין לי שלא תהפוך לצמח, או לפגר, אם תתחיל לזרום יותר עם איך שדברים מתנהלים בעולם הזה. תפסיק, תשחרר, תנשום, למען השם.
(האתר שלי)
, 15:43 10/12/2008:
אני נושם, אל תדאגי. לא לשווא, כל היוגה הזאת
ואני זורם, אבל העולם הזה לא.
האנושות נכנסת עם הראש בקיר שוב ושוב, במקום לקחת צעד אחורה ולדלג מעליו.
ולא אלך כצאן לטבח, או למטחנת הבשר.
קרו לי כל מיני דברים, שלא אתחיל לפרט עכשיו. בשביל מה יש לי בלוג?
מעל הכל, קרתה לי ההבנה שאפשר אחרת, "בלי מלחמות ובלי רעב" כמו שכתבת לי לא מזמן. ועל ההבנה הזאת אני לא מתכוון לוותר, ולא משנה כמה אצטרך להילחם כדי לשמור עליה, ובשאיפה גם לקדם אותה.
אבל אני לא מתנגח כמעט. אני מעדיף לחייך. לקח לי הרבה זמן להבין שזה נשק הרבה יותר אפקטיבי, ולקח לי עוד יותר זמן ללמוד להשתמש בו. פעם הייתי מתנפח, צועק וצורח, עד שהבנתי שלא מקשיבים לי ככה.
you can’t beat off the darkness with a stick - try some tender light
לא כולם מקובעים ושרירותיים. רק הרוב זאת הגישה השלטת, וזה ניכר בכל היבט של החיים שלנו, לא רק בהורות. ככה זה גם עובר מדור לדור.
אני גם לא קורא להורות מתוך התבחבשות פנימית תמידית, "פחד שאולי לא הקשבנו/ שוחחנו מספיק טוב" כמו שכתבת. כמו שמקבלים את תהליך ההתנסות, הטעייה והתהייה של הילד, צריך להכיר גם בתהליך דומה אצל ההורה. בכלל, אני נגד רגשות אשמה מכל סוג וצורה. אף אחד - לא ההורה ולא הילד - לא צריך להקריב את עצמו למען טובת המשפחה. הקרבה זה ההפך מטובת המשפחה.
אבל כן, כנראה ששינוי הגישה אכן מחייב מחשבה עמוקה מלכתחילה. כי הרבה דפוסים שהשתרשו בנו בלי בחירתנו (אולי אפילו בלי ידיעתנו) הם אכן אויבים חינוכיים, לעניות דעתי. אז כן, אני קיצוני - כי אני חושב שנדרש שינוי קיצוני - אבל אני לא דוגל בדרכי פעולה קיצוניות. הדרך היחידה להשיג את השינוי הקיצוני היא במתינות. וזה לא הייתי אני ששרף את האוטו של הגננת!
(האתר שלי)
, 10:41 10/12/2008:
טוב, עכשיו אני לא רק שמחה אלא גם רגועה.
ברצינות, עד עכשיו באמת שמתי אותך בתבנית ההיא של מי ששרף את האוטו של הגננת. אבל אחרי התגובה הזו אני משנה את דעתי.
סוכן זוטר עבר
תגובות לקטע: חנוך לנער (ולפעוט) לפי דרכו הוספת תגובה חדשה
אתם הורים מושלמים או מה?הורים כמוכם ממלאים אותי חרדה קיומית.
טוב ברצינות כל פעם שאני קוראת אצלך אני מגלה כמה יש לי מה ללמוד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
איי, התגובה שלך כאבה.
ראשית, כמו שכתבתי כאן בתגובות לפני כמה ימים, כל מה שאני כותב בבלוג הוא גם קריאת-כיוון ותזכורת לעצמי.
אנחנו ממש לא מושלמים. אנחנו כל הזמן לומדים בעצמנו. וטועים. ואני ספציפית ממש לא מופת של משפחתיות רוגעת, לצערי. למשל זה.
ותקראי גם את זה: וידויים משעשעים של אושיות באופן על "חטאיהם". כולנו בדרך הזאת, מגששים ולומדים.
האדם הוא לא מוצר מוגמר.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עוד משהו...
קראתי פעם, אני כבר לא בטוח איפה (דיאנה אידלמן?), הקדשה בנוסח:
תודה להוריי שהפכו את גרגירי האהבה שקיבלו לפרוסות דשנות בשבילנו, בתקווה שאצליח להפוך את הפרוסות לכיכרות בשביל ילדיי.
אוף, במקור זה היה יותר טוב. אני אנסה למצוא. מקווה בכל אופן שהכוונה ברורה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני חייב לחדד: כשכתבתי "בטח שלא כעסתי עליה שהיא מתנגדת" לא התכוונתי "בטח שאני אף פעם לא כועס עליה כשהיא מתנגדת" אלא "בטח שאני לא אמור אף פעם לכעוס עליה כשהיא מתנגדת". יחי ההבדל בין ההלכה למעשה.
בכלל לא מושלם. אנושי להחריד. רק משתדל ללמוד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אצלינו סידורי השינה דומים מאוד, ואחרי כל האזהרות שאנחנו שמענו ושומעים, יש גם תכלס כיף של ממש לישון מחובק לילדך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
בפירוש, אם לא היינו נהנים לא היינו עושים את זה, עם כל התיאוריות הנמלצות. אני לא אומר להכריח את מי שסובל מזה.
אבל הקטע המתסכל באמת הוא הורים שגם הלב שלהם נקרע כשהם משכיבים את התינוק בחדר נפרד, אבל הם עושים את זה כי הם השתכנעו שזה טוב לילד, או טוב להם, או טוב לחברה באופן כללי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני חושב שלרוב ההורים לא נקרע הלב. נוח להם כך וברגע שרוחו של הילד נשברת לרמה בה הוא כבר לא מנסה לבוא לישון איתם כל לילה, הניצחון הושג.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כן, יש גם כאלה
אבל אני חושב שהרוב פשוט עושה מה שלמד מהוריו, ולא מתאר לעצמו שאפשר אחרת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני מאוד אוהבת את פוסטי ההורות שלך. הם צובטים לי חזק בלב מהכיוון של איפה ההורים שלנו ואיפה ההורים של היום, אבל גם נותנים לי תקווה למצוא אבא מהסוג הזה לילדיי. :-)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה, דברים אכן משתנים. גם המיינסטרים הוא לא מה שהיה פעם, אם כי תסביך אשמה-פיצוי ממשיך להפיל חללים רבים.
ובהצלחה. רק קחי בחשבון שזה עלול להיות מתעתע: כשהמרמיטה העלתה אותי בחכה בכלל לא רציתי ילדים, בטח לא בעתיד הקרוב. כמה חודשים לפני הלידה, בהתקף חרדה ובעתה, בכיתי לחבר שאני הולך להרוס לעצמי את החיים, וצחקתי במרירות כשהוא אמר "עוד שנה אולי תבוא להגיד לי שזה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים." והנה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הכל סבבה, רק, למה היא -חייבת- מקלחת?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אה, דווקא ציפיתי לשאלה הזאת מאקס.
כל אחד מתווה את קו ה-צריך- במקום אחר. מבחינתנו באותו ערב היה צורך.
אם היא היתה נלחמת ומשתוללת, כמו שהיא עושה לפעמים, לא הייתי מכניס אותה בכוח. גם זה עניין של רגישות וגמישות. רציתי להדגים את זה בקטע על צחצוח שיניים (מתי להתעמק ומתי לצאת ידי חובה), אבל קיצצתי בעריכה.
ואכן, זאת האירוניה שבדבר, שיש הורים שלעומתם גם אנחנו נוקשים ומיינסטרימיים. ואין לי ויכוח עם זה. אני חושב גם שמידת האהבה והחופש שאתה מסוגל לתת לילדים שלך מושפעת במידה רבה מהמידה שקיבלת מההורים שלך, למרות שאני נלחם בזה בכל רגע של ערות.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אקס פשוט הגיעה רק עכשיו והתכוונה לשאול בדיוק את זה
אתה כנראה בכל זאת קצת מכיר אותי
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני פשוט מקשיב למה שאומרים/כותבים לי. זה מין קטע חדש כזה שאני מנסה
(גם אתמול במיטה שלה, צהריים+לילה. אפילו כשאבא ואמא יצאו והיא התעוררה עם הבייביסיטר. סירבה בכל תוקף לבוא למיטה שלנו עד הבוקר. אני מקווה שאף אחד לא אמר לה כלום.)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בענין אמבטיות: בביקור שלנו בארץ הוא ממש לא רצה לעשות אמבטיה, וחפיפה היתה בלתי אפשרית. אז עשינו אמבטיה פעם בשבוע (אני נכנסתי איתו וחיבקתי אותו במשך שתי דקות שבהן הוא צרח עד שגמרתי לנגב אותו בערך), ובמשך שלושה שבועות לא חפפנו. כשחזרנו הביתה זה זרם יותר בקלות. מתישהו מימי מצאה מין דלי שמאפשר חפיפה בלי מים על הפרצוף. והנס הזה קרה לפני פחות משבוע: http://www.youtube.com/watch?v=AnWwEc_Jweo
שלחתי את זה לאמא שלי ולאחותי, אלופות באמירות נוסח "אין גבולות", ו"כניעה לילד". כמעט צילמתי את עצמי עושה להם "נה נה נה נה" יחד עם זה... לא שאני מלאכית. אני מתעצבנת, והיו פעמים - לא הרבה, אבל היו - שבהן מצאתי את עצמי כופה עליו ללבוש בגדים ולצאת לגן. הענין הוא שאצל אמי (אני יודעת, אני הבת שלה) ואחותי (ראיתי במו עיניי) יש שימוש קבוע בכעס כתנאי לריצוי (אם אתה לא רוצה להכעיס אותי, תעשה מה שאני אומרת), וכפיה, אם זה לא עובד. וזאת ההורות הממוצעת, המקובלת, הנורמטיבית.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
איזה חמוד
מדהים איך אפשר לשנות את התמונה מקצה לקצה אם רק נותנים לילד קצה-חוט.
אחת השיטות שהמרמיטה הנהיגה היא "תגידי לי כשתהיי מוכנה" (להתרחץ/להתלבש/וכו’). מדהים איך "לא!" יכול להפוך ל"עכשיו אני רוצה" תוך דקות ספורות, אפילו שניות.
ברור שאף אחד מאתנו לא מלאך. השאלה היא אם מודעים לזה שההתעצבנויות והאולטימטומים הם סטיות מ"דרך הישר", או שעושים את זה כנוהל רגיל, כמו שתיארת בסוף.
וכמו שכתבתי בפוסט, כפייה היא מעגל קסמים: ככל שעושים את זה יותר, ככה צריך את זה יותר. וההפך, ככל שמתחשבים יותר ברצון של הילד, הוא מרגיש פחות צורך להילחם על הרצונות שלו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כל כך חמוד :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
תודה על המחמאות! גם אנחנו משתמשות בשיטת ה"תגיד לי כשתהיה מוכן". או שאנחנו נותנות לו בחירה: לכבות את האור עכשיו או לקרוא סיפור לפני שמכבים את האור. יש מיליון אמצעים להימנע מעונשים וכפיות. רק צריך לנסות להיות בראש שלהם קצת, להבין שקשה להם עכשיו, להתגמש טיפ-טיפה (ולעצמנו אנחנו לא נותנים הנחות? אז גם להם מגיע). וזה נקרא רדיקלי ויוצא דופן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איימן!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני רואה שלפחות בנוגע להורים, אנחנו מסכימים
אבל מה יהיה עם המורים?
תגידי, בשביל מה צריך לתת לילדים בני 3-4 דפי צביעה ולהנחות אותם "לצבוע בתוך הקווים"?
בקיצור, עד שהתחלנו להסתגל לרעיון הגן המועצתי במושב, ההתלבטות בנוגע לגן נפתחה מחדש
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אין בזה שום דבר רע, אם חושבים על זה. רק כשמכריחים אותם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הו לא. לא רק אם מכריחים. מספיק לעודד ולדחוף בכיוון. מספיק לשאול "מה אתה מצייר", או להציע לילד לצייר משהו ספציפי, או להדגים לו איך מציירים, כדי לשבש את ההבשלה הטבעית שלו. בעוונותיי, גם אני חטאתי קצת בסעיף האחרון. ועדיין אני מנסה להתערב כמה שפחות בהתפתחות היצירתית שלה. זוכר את הפוסט הקודם? עצם זה שאני מסב את תשומת לבה למשהו משדר לה שזה מה שחשוב, ולא מה שמעסיק אותה באותו רגע.
הידעת? ילדים שמשרבטים שואפים למנדלה. תעבור על הדף הזה, אני חושב שהוא יעניין אותך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ואחרי כל התיאוריה, דוגמא מהחיים, קטנה ולא מייצגת, ממש מעכשיו:
נסעתי להביא אותה מהגן. כשיצאנו מהגן לאוטו היא הצביעה על מכונית סמוכה ואמרה "זה דומה לאוטו של סבא וסבתא."
אני זרקתי בלי לחשוב "כן, גם הוא אפור."
ואז היא התחילה להצביע על מכוניות אחרות ולהגיד את הצבע שלהן. לא שזה רע כשלעצמו, אבל מה שעשיתי היה למקד אותה בהיבט הצבע (ואולי היא בכלל חשבה על קו-דמיון אחר?).
ככה, בצעדים קטנים ולא מורגשים לרוב, נבנית מציאות-קונצנזוס. ילדים מושפעים מההורים ומהסביבה באינספור דרכים קטנות, מעודנות ולא-מודעות לרוב. ההכוונה שלנו מגדירה עבורם את המציאות. אנחנו מרגילים אותם לראות את המציאות כמונו, ולהתעלם מכל מה שאנחנו לא רואים (כי עברנו התניה דומה). ככה נכחד הקסם מהעולם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
השאלה היא אם אתה מתייחס באותה דרך גם לחברים שלך. אם אתה אף פעם לא מציע להם, ורק עונה על השאלות. אם אתה מציע להם דיסק שממש אהבת, אתה בעצם מקבע להם את המציאות, והקסם נכחד מהעולם.
לצבוע בתוך הקווים זה לא כל כך רע כי רעיונות ויצירתיות זה לא מספיק. אמנם יש בזה הרבה יותר רומנטיות - בלפתח את הנפש היצירתית של הילד, כן? אבל בפועל אי אפשר לעשות עם הרעיונות האלו כלום בלי טכניקה. אבל גם טכניקה עוצרת ומקבעת את העולם כי זה מה שאחרים כתבו ולא משהו שאני עושה, לא?
אם רואים את ’לצבוע בתוך הקווים’ כהצעה, והילדה יכולה בעצם לעשות מה שבזין שלה, אז זה סבבה. ומלמד אותה מלא דברים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וגם, ברגע שהבחורה באתר כתבה: "המנגנון האמנותי הוא התנהגות שמבוססת על ידע תודעתי אשר חדר לגנום וקיים בכל ילד/אדם. כך שצריך סבלנות וקשב לילד." לחצתי על האיקס. מה זה המסווה המדעי הזה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
במקרה הזה אני נוהג כטנטרי: מתעניין בפרקטיקה, לא בתיאוריה.
כלומר, לא מעניין אותי איך היא בחרה לתאר את הראציו שמאחורי הדברים. התעמקתי במסקנות האופרטיביות ובהצעות המעשיות, והן נראו לי מאוד הגיוניות.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
hold your horses
יש הבדל של שמיים וארץ בין חברים מבוגרים לבין ילדים. לא סתם קוראים לזה הגיל הרך. בשביל החברים שלי אני עוד בן-אדם שאפשר להתחשב בדעתו או לא. בשביל הילדה שלי אני חצי-אל, והגננת כוהנת גדולה. מעמד כזה מקנה אחריות גדולה, וצריך להשתמש בה בזהירות ולא לבזבז אותה על ציור בתוך הקווים.
בדיוק היום חשבתי שהטאו-טה-צ’ינג יכול להיות ספר הדרכה מצוין להורות - להתערב כמה שפחות, לטפל בדברים כשהם קטנים בעזרת תיקון עדין ולא לחכות לקטסטרופות, לתת לטבע לעשות את שלו.
זמנה של הטכניקה עוד יבוא. אם לא היית נחפז ללחוץ על האיקס היית רואה שהכותבת בדף ההוא מדברת על סביבות גיל ארבע וחצי כגיל ההבשלה של מה שהיא מכנה "שפת המוח", כשהילד מתחיל לצייר עיגולים שלמים (אחד בתוך השני, לטענתה). איזה אסון יקרה אם נתחיל ללמד טכניקה בגיל 6-7, במקום שלוש? הרי ילד שבשל לקלוט טכניקה ילמד אותה צ’יק-צ’ק, כמו שהילדים בגיל של המרמיטונת מתחילים פתאום לבנות פאזלים.
(המשך...)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
(...)
ילדה בגיל 3 לא מבינה שזאת רק "הצעה" ושהיא "יכולה לעשות מה שבזין שלה". היא תנסה לענות על הציפיות, היא תנסה לחקות את הסמיילי היפה שאבא צייר. וככל שהילד יותר מוכשר ונבון, הוא ינסה יותר. מה בוער לעזאזל?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לי לא בוער שום דבר, הלינאריות פה מחוייבת רק בגלל המערכת הנוכחית. היא אמנם מתייחסת אלייך כחצי אל, אבל אני לא רואה שום דבר רע בלומר לה "תראי משהו ממש כיף" כל עוד אתה באמת חושב שזה כיף, או יהיה כיף לה. בדיוק כמו להציע מוזיקה לחבר.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אם אתה מראה לה משהו שהוא מעבר לכוחותיה, יש סיכוי סביר שתיצור אצלה תסכול.
אבל עוד לפני זה: למה להראות לה משהו אחר, כשיש לה מספיק דברים שמעסיקים אותה? זה כמו להסתובב איתה בשדה מלא פרחים, ולהפנות את תשומת לבה לציפור (הדוגמא להמחשה בלבד; וגם את זה עשיתי). הרי כמעט כל מה שהיא רואה עוד חדש ומסקרן ומלא אפשרויות. למה להגביל אותה לאפשרויות שלי? ואם היא בדיוק עסוקה בשיחה עם הפרחים, בתדרים שאני כבר שכחתי מזמן?
אני לא אומר לא להציע כלום. ברור לי שאני מלמד אותה המון דברים חדשים כל הזמן. בגלל זה אני לא רואה שום צורך להוסיף דברים בכוונה. מעניין, כי מהצד השני אתה נגד הגבלה. אתה לא רואה שהגבלה והפעלה הם שני צדדים של אותו מטבע?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מה הבעיה בליצור אצלה תסכול? זה אלונג דה ליינס של "עדיף לא להתאהב, כי יכולים להפגע". כל עוד אתה אומר את זה כי אתה באמת חושב שזה יעזור לה, באמת רוצה בטובתה, זה סבבה.
למה להראות לה דבר אחר כשיש מיליון שמעסיקים אותה? אבל אתה בעצמך אומר שאתה לפעמים כן מציע לה. אני לא מנסה לתת כימות מדויק, עשה ואל תעשה (מה גם שיש לך ניסיון פי מיליון עליי, אני כולה עבריין מקלדת); אתה יודע מתי להציע לה, ומתי לא. אבל כל עוד אתה מציע, ולא ’מכריח’ כמו הגננת - זה סבבה. (גם הגננת לא בדיוק מכריחה, גם המניפולציות של חברות הסיגריות, אבל עדיין).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא חסר לה תסכול בחיים. מאז שהיא לא ידעה לזחול ורצתה להגיע לצעצועים מחוץ להישג ידה, דרך כל צעד ושעל שהיא לומדת.
אכן, צריך לשמור על איזון עדין, לשני הצדדים: מצד אחד לא להפיג תסכולים בצורה מלאכותית בכך שעוזרים לה בכל דבר. מצד שני לא ליצור תסכולים חיצוניים באמצעות הצבת אתגרים מלאכותיים.
וכן, גם אני מראה לה דברים, מגביל אותה ומפעיל אותה כל הזמן, במידה רבה בלי להיות מודע למה ואיך. בדיוק בגלל זה, אני יודע שאני צריך לשקול מילים ומעשים, להפעיל שיקול דעת ויחד עם זאת להקשיב לאינטואיציה (עוד איזון עדין; זוכר את הוויכוח שלנו על המתודה המדעית והאינטואיציה?)
(...)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
(היתה אמורה להיות תגובה קצרה)
הגננות בגן הנוכחי שלה גם מודעות להשפעה הזאת, מתוקף האידיאולוגיה ומתוקף האישיות שלהן. עד כמה שאני מנסה להסתכל על העתיד בראש פתוח, יש לי הרגשה שגננות בגן שיש בו חוגי העשרה ודפי צביעה.
(ואם זה לא מספיק, קבל את הציטוט הבא: באספת הורים בשנה שעברה, בתשובה לשאלה אם אפשר לשחרר מחוגי ההעשרה את הילדים שלא רוצים להשתתף: "פה זה לא גן דמוקרטי!")
באסה, אין אייקון בוכה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ללמוד לצבוע בתוך הקווים זה כמו ללמוד לנגן תווים. וזה כמו ללמוד את החוקים בכדורגל. בשביל מה ללמוד לנגן תווים ולמה לא פשוט לאלתר? אם תסתכל בכל תחום שהוא- כדי לשבור את הקווים אתה צריך קודם כל להיות בתוכם. להיות בתוך מסגרת כדי לדעת מה זה אומר לצאת ממנה. אבל יש משהו מרגיז במורות-גננות שהדרך שלהן נורא חד מימדית וברור להן שמה שהן עושות הוא נכון. ואין פתח לדיאלוג. למרות שאני לא רואה בזה שום אפשרות של נזק לילדים. זה רק מרגיז ותו לא... אם דברים כאלה ממש מפריעים לך אז באמת עדיף לא להיות שם.. הילדה תיקרע בין אבא וגננת שמשדרים על שני תדרים סותרים - לא נשמע לי טוב.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ילדים בגיל המדובר לא צריכים לדעתי ללמוד חוקים. קודם כל צריך לתת להם לבעוט, לאלתר ולשרבט באופן חופשי. מי שיגלה עניין ובשלות יוכל להמשיך לחוקים. מה פתאום להתחיל מהחוקים?
תשובה מלאה יותר, גם לך וגם לוורצל, בהמשך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני לא חושבת שצריך להנחית דברים באופן קשוח ושרירותי באופן כללי. להתחיל מהחוקים בעיני זה טוב כמו להתחיל בלי חוקים. זה רק סוג של אג’נדה, אין לזה השפעה אמיתית. מה אתה אומר - ואן גוך התחיל עם או בלי חוקים? ומוצארט, ופרנק זאפה, ואיינשטיין ואנחנו? אבל מעבר לזה, חוקים יש גם אם אתה לא מודע להם. יש חוקים בסיסיים בשיחה ובתקשורת ובמשחק בין ילדים ויש לכם חוקים במשפחה גם אם אתה לא מודע להם. מה שהגננות עושות זה נורא להבליט את החוקים האלה עד כדי מיאוס..
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ברור שיש בכל מקום חוקים, שהילדים לומדים "מהאוויר" בלי שמישהו יגיד להם. בדיוק בגלל זה אני לא רואה שום סיבה להוסיף להם חוקים שרירותיים שנהוגים בעולם המבוגרים או מקנים מיומנויות שנראות למבוגרים חשובות.
יהיו לה מספיק שנים ללמוד את חוקי הציור, הכדורגל, הספירה והכתיבה. מה שלא תהיה לה עוד הזדמנות זה להתחבר לפוטנציאל הבלתי מוגבל שלה. אחר-כך אנחנו מבלים חיים שלמים במדיטציות למיניהן בניסיון "להעיר את הילד הפנימי שבנו" או איך שלא קוראים לזה. אז בשביל מה להזדרז לרסן את הילד הזה בכל מיני תכתיבים שאין בהם שום צורך?
מה גם שללמד ילד מיומנויות לפני שהוא בשל להן עלול לגרום יותר נזק מתועלת. ילד שבשל להבין את החוקים יפנים אותם בקלות. ילד שאינו בשל רק מחקה בלי להבין מה ולמה, ובדרך לומד שסגנון הציור (לדוגמא) החופשי שלו נחשב "פחות ערך" בעיני המבוגרים יודעי-הכל. וגם צובר תסכול כי הוא לא "מצליח" לעשות מה שאומרים לו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
...
כדורגל זאת דווקא דוגמא מצוינת: אני אתן לה לבעוט ולשחק להנאתה הרבה שנים לפני שאני אתחיל להסביר לה על נבדל, או חוץ, או שאסור לגעת ביד. לילדים יש הרבה מה לחקור ולגלות גם בלי שמציבים להם אתגרים נוספים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אתה מדבר כאילו אתה מכתיב לה תכנית.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בטח, עד גיל 12 היא חותמת בבארסה
וברצינות, איזו תוכנית? אני מתווה קווים כללים. לעצמי. לא לה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
התוכנית: "אני אתן לה לבעוט ולשחק להנאתה הרבה שנים לפני שאני אתחיל להסביר לה על נבדל [...]"
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אוי, בחייך. איך תצא כדורגלנית עם אבא שלא יודע להעביר פאס? זה היה משל, אנלוגיה, דוגמא (שלא אני העליתי, ד"א).
כרגע נראה שהיא נוטה לאמנויות הבמה. לך עוד לא סיפרתי על המחזמר שהיא העלתה בשבוע שעבר, שבו היא שיחקה, שרה וביימה אותנו בתפקידי משנה?
אח"כ, כמובן, ישבנו איתה על הפקת לקחים ונתנו לה לקרוא שייקספיר. אני באמת מקווה שבהפקה הבאה הרמה תעלה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נראה לי שהשינה עם ההורים הפכה להיות סמל לאמפתיה.
הילדים שלנו לא ישנו איתנו ו"הכרחנו" אותם לישון לבד אבל גידלנו אותם עם ערמות של אמפתיה.
נראה לי שהם יצאו די מוצלחים ואפילו אוהבים אותנו אפילו בגיל ההתבגרות.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
זהו, העניין הוא שאין משהו שהוא נכון. יש טרנדים ויש לחץ חברתי (ראה קיבוצים) ויש את כל מה שמכתיבים דורות קודמים (לעשות אמבטייה כל יום) ובעצם לכל אדם ולכל משפחה מתאימים דברים אחרים . כל אחד גם ישן אחרת ויש כאלה שלא יכולים להירדם כשהילד נמצא בסביבה כי כל פיפס שלו מעיר אותם. ולכן צריך להפסיק להקשיב למה שאומרים כולם או אפילו בכלל להפסיק להקשיב ולעשות מה שטוב.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אפרופו קיבוצים, לפני שבוע ראיתי את "ילדי השמש". מזמן לא ישבתי מרותק ככה בסרט. מדהים ועצוב ומעורר מחשבה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אחד שאני מכיר עם ילדים בגיל ההתבגרות? הממ...
אני משתדל לא להיתפס לסמלים, מקסימום מביא דוגמאות. ברור שמה שחשוב זה מכלול ההתייחסות. גם "חינוך ללא גבולות" יכול להיות שם-כיסוי יפה להזנחה.
חוץ מזה, מה שגליה אמרה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שלום, באתי על תקן האתנחתא הטראגית.
כריסטופר הייאט מת, כמה נורא.
אני מרגיש קצת מוזר להודיע על זה כאילו זה היה איזה דוד מדרגה שנייה. לזכותי יאמר שזו חדשה קצת יותר משמעותית מהמוות של אנה ניקול סמית (שכבודה, או מה שנשאר ממנו, במקומו מונח).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אנה ניקול סמית מתה?
תודה על העדכון. עוד סוכן נאסף לחיוך הגדול בשמיים (או למאגר הקומפוסט הגדול באדמה). יהי זכרו ברוך, ותודה על אחד הספרים הכי משמעותיים בחיי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
היי, זה טוב, טוב. יפה הפוסט הזה. ואני מסכימה.
אבל שוב אנ יאומרת- גם לחופש המחשבה וליצירתיות שלה יש סוף. אתה מדבר לפעמים כאילו גבולות הם אויב העם. איזה קונצפירציה ממשלתית או משו, תרגע. נראה לי כאיל ואתה לוקח את זה לקיצוניות השניה, אתה מבין אותי מרמיטון?
אתה לא חייב כל הזמן לחשוב שכולם מקובעים ושרירותיים. זה בסדר סתם גם להיות לפעמים, בלי חשיבה עמוקה, בלי פחד שאולי לא הקשבנו/ שוחחנו מספיק טוב על הדברים איתה. לא כל דבר ודבר הוא אויב חינוכי.
מהת’אומר?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה, שמח שאהבת, והסכמת.
אבל למה קיצוניות שנייה? תקראי שוב:
"זה לא אומר שאין גבולות, או שהכל נתון למשא-ומתן. אבל גם אם אוכפים את הסמכות ההורית, אפשר לעשות את זה בלי לרמוס את הכבוד של הילד."
ביחס לקיצוניים, אנחנו מיינסטרים
והעניין הוא לא חשיבה עמוקה, העניין הוא גישה שונה. כשמתרגלים את זה מספיק זה הופך לטבע, ולא כל כך צריך לחשוב על זה. זה גם תהליך שמזין את עצמו, כי ילד שגדל בהקשבה לומד להקשיב בעצמו. (וזאת אחת הסיבות שכל כך חורה לי כל החרא שהיא אוכלת בגן, עם הסמכותנות והריכוזיות והדכאנות).
(זה אף פעם לא נגמר בתגובה אחת איתך
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
היי.
בקשר למה שכתבת פה על הגן, בסוגריים-
אתה יודע, מרמיטון, מתחילה לחשוב שכל הכניסה והחוויה שלה בגן היא שיעור הרבה יותר גדול בשבילך מאשר בשבילה. היא תהיה בסדר, ממה שקוראת כאן אצלך היא נשמעת כמו בנאדם קטן מדהים. אתה זה כבר סיפור אחר...
קח את הגן שלה כמיקרו של המאקרו של העולם. זה העולם שאנו (לפחות בנתיים, עד שתהיה ראש ממשלה...) חיים בו. סאק איט אפ!
וכן, זה לא נגמר ככ מהר. ככה זה עם נשים אני מניחה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
תראי, עכשיו זה לא בדיוק זמן טוב כי בדיוק הבאתי אותה מהגן, וזאת תמיד חוויה מדכאת בשבילי.
אז כן, יש כאן שיעור בשבילי כי אם זה הייתי אני, או אם זה היה תלוי רק בי, הייתי עוזב את המוסד הארור הזה כבר מזמן, בטריקת דלת.
וכן, ברור שהיא תהיה "בסדר". השאלה היא מה זה בדיוק אומר, הבסדר הזה. השאלה היא מה היא תלמד בדרך (וקצרה היריעה מלהיכנס לזה כרגע), ומה היא תאבד בדרך (כנ"ל)..
ועכשיו בכלל מגיע חנוכה, עוד אחד מחגי הפאסיב-אגרסיב היהודיים המגעילים (שמבוססים על עיוות של חגים פגאניים חביבים), ושוב בא לי לעשות חנוכייה מהאוטו של הגננת
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
רוצה חיבוק?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כבר תרמתי במשרד, תודה.
אני רוצה... לא יודע בדיוק מה, וגם לא בטוח שזה קיים. אני רוצה משהו אחר.
וזה אפשרי, זה רק מצריך מהפך טוטאלי בכ-90% ממנהגי החיים של המין האנושי.
humans, i’m surrounded by them
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
טוב תשמע, אני קולטת שקשה לך, אז אני אתן לך עוד חיבוק אחד, אבל אחר כך זהו, גמרנו!
תשמע, מה אתה מתנגח כך בכל דבר ודבר? תאמין לי שלא תהפוך לצמח, או לפגר, אם תתחיל לזרום יותר עם איך שדברים מתנהלים בעולם הזה. תפסיק, תשחרר, תנשום, למען השם.
מה קרה לך בחיים שהפך אותך לכזה לוחם, תגיד לי?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני נושם, אל תדאגי. לא לשווא, כל היוגה הזאת
ואני זורם, אבל העולם הזה לא.
האנושות נכנסת עם הראש בקיר שוב ושוב, במקום לקחת צעד אחורה ולדלג מעליו.
ולא אלך כצאן לטבח, או למטחנת הבשר.
קרו לי כל מיני דברים, שלא אתחיל לפרט עכשיו. בשביל מה יש לי בלוג?
מעל הכל, קרתה לי ההבנה שאפשר אחרת, "בלי מלחמות ובלי רעב" כמו שכתבת לי לא מזמן. ועל ההבנה הזאת אני לא מתכוון לוותר, ולא משנה כמה אצטרך להילחם כדי לשמור עליה, ובשאיפה גם לקדם אותה.
אבל אני לא מתנגח כמעט. אני מעדיף לחייך. לקח לי הרבה זמן להבין שזה נשק הרבה יותר אפקטיבי, ולקח לי עוד יותר זמן ללמוד להשתמש בו. פעם הייתי מתנפח, צועק וצורח, עד שהבנתי שלא מקשיבים לי ככה.
you can’t beat off the darkness with a stick - try some tender light
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יופי, גם אני מאוד בקטע של לחייך לחיים. הנה אפילו, תראה-
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חוץ מזה, כבר כתבתי לך שתפסת אותי בזמן לא טוב.
כי הרבה יותר קשה לי להשתחרר ו"לזרום" עם הדפיקויות של העולם כשהילדה הפרטית שלי, מלאך רך וזך שכמוה, נחשפת אליהן ומושפעת מהן.
(דיאלוג סימולטני חוצה-בלוגים!)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
...
לא כולם מקובעים ושרירותיים. רק הרוב
אני גם לא קורא להורות מתוך התבחבשות פנימית תמידית, "פחד שאולי לא הקשבנו/ שוחחנו מספיק טוב" כמו שכתבת. כמו שמקבלים את תהליך ההתנסות, הטעייה והתהייה של הילד, צריך להכיר גם בתהליך דומה אצל ההורה. בכלל, אני נגד רגשות אשמה מכל סוג וצורה. אף אחד - לא ההורה ולא הילד - לא צריך להקריב את עצמו למען טובת המשפחה. הקרבה זה ההפך מטובת המשפחה.
אבל כן, כנראה ששינוי הגישה אכן מחייב מחשבה עמוקה מלכתחילה. כי הרבה דפוסים שהשתרשו בנו בלי בחירתנו (אולי אפילו בלי ידיעתנו) הם אכן אויבים חינוכיים, לעניות דעתי. אז כן, אני קיצוני - כי אני חושב שנדרש שינוי קיצוני - אבל אני לא דוגל בדרכי פעולה קיצוניות. הדרך היחידה להשיג את השינוי הקיצוני היא במתינות. וזה לא הייתי אני ששרף את האוטו של הגננת!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
טוב, עכשיו אני לא רק שמחה אלא גם רגועה.
ברצינות, עד עכשיו באמת שמתי אותך בתבנית ההיא של מי ששרף את האוטו של הגננת. אבל אחרי התגובה הזו אני משנה את דעתי.
חברים?
(ומאוד אהבתי את מה שכתבת פה!)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אה, ומציע לך לקרוא גם את הפוסט הבא בתור. הוא מאוד קשור, למרות שנראה שהוא לא.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אוף, התכוונתי לזה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שלחת אותי לקרוא פוסטאנגלית?!
לך "אין כוח" (ציטוט!!) לתרגם ולי אמור להיות כוח לקרוא?!
פחחח...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יאללה, תתאמצי קצת!
(בטח שחברים. היה ספק?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: