ג’וליאנה (האתר שלי)
, 06:54 24/2/2008:
(מתאוששת מההלם. בחיים לא ראיתי את סי היימן בפאזה הזאת)
אני מתקרבת לterrible two בצעדי ענק. אני יכולה להבין מאיפה באה התיאוריה הזאת של לתת לילד להתנסות. אני רואה את הרעב לגלות עולם חדש בעיניים של הילד שלי ומצד שני אני מרגישה שיש לי צורך פנימי לשים לו גבולות כצורך להגן עליו ועל עצמי. איך לעזאזל עושים את זה? אני מתחברת לעניין הלתת כבוד לילד כאדם בפני עצמו אבל יש סיטואציות שסותרות את עניין הכבוד ואני מרגישה שיש לי צורך להפעיל עליו את הכוח שלי כמבוגר אחראי...
(מורכב, מאד מורכב...)
אולי אפשר להתחיל בלשאול את עצמך ממה נובע הצורך שלך להציב לו גבול. לשאול את זה על כל דבר ספציפי כשלעצמו. לשאול את עצמך מה יקרה אם הגבול הזה לא יוצב.
סי היימן הבליחה בפאזה הזאת, ואז נעלמה לכמה שנים בתקווה שאנשים ישכחו את הפריזורה
בשנות ה80 די הערצתי אותה, אבל את פס-קול הסרט מצאתי בחנות תקליטים משומשים כעבור הרבה שנים. קניתי בשביל הקטע, והופעתי לגלות כמה שירים שנגעו לי חזק בכל מיני מקומות באותה תקופה, ובראשם השיר הזה:
(האתר שלי)
, 11:31 25/2/2008:
אני מהסס לתת עצות ככה מרחוק, בלי שום היכרות עם הסיטואציה. אבל שאלת, אז בכל זאת עוד דבר:
המפתח לדעתי הוא להקשיב לילד, ולא רק בעניינים של מותר ואסור. פחות להגיד לו, יותר לשוחח איתו.
בתחתית הפוסט הקודם נתתי לינק לפוסט (לא שלי) על קצב של ילדים כמו שהוא בא לידיד ביטוי בשיחות עם מבוגרים. איך אנחנו עונים בשבילם עוד לפני שהם עיכלו את השאלה. מומלץ, וכדאי לקרוא גם את כל הפוסטים בקטגוריה "המניפסט ההורי" בבלוג הזה.
(ובעניין אחר לגמרי, אפרופו משהו שכתבת אצלך: התעמלות ספונטנית עם הילד בגינה הציבורית שווה פי אלף מחוג "תנועה" )
גליה
, 12:31 24/2/2008:
דוגמא אישית זה נראה לך דבר פשוט? וואו זה הדבר הכי מורכב שיכול להיות. בכל מצב שאתה חשוף אל הילד/ה אתה אמור להתנהג בצורה "נכונה". אתה כל הזמן צריך לבדוק את עצמך, להיות מודע כל רגע למה שאתה עושה ואומר. מעבר לזה שאתה צריך להיות בטוח שהדרך שבה בחרת היא הדוגמא האישית הרצוייה...כמה אנשים יכולים באמת להגיד על עצמם שהם דוגמא אישית רצוייה?
(האתר שלי)
, 12:42 24/2/2008:
לי זה בכלל לא נראה פשוט. אסתי מציגה את זה כדבר פשוט ("זה הכל").
ככל שאני חושב על זה יותר, זה נראה לי זהה לדיון על הארה שהיה פה בספטמבר. גם אז אני הכברתי מילים על כל המחסומים שצריך לעבור, ואסתי אמרה שצריך פשוט לחיות או משהו כזה.
(האתר שלי)
, 14:03 24/2/2008:
כשאני אומרת דוגמא אישית אני לא מתכוונת להתנהגות שלך מול הילד, אלא להתנהגות שלך מול עצמך. כל עוד את עובדת על להיות מודעת לעצמך, להיות מובנת לעצמך, כל עוד את שואפת להשתפר ולהיות יותר טובה ושלמה, זה מה שהוא ילמד. לא משנה אם תהיי לידו חייכנית או חמוצה. כמו שאמר יונג: "אין דבר בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על ילדים יותר מאשר חיי הוריהם שלא נחיו."
(האתר שלי)
, 13:59 24/2/2008:
זה לא עניין של פשטות או מורכבות בעיניי. כשאנחנו הולכים וקוראים מאה ואחת תיאוריות שכתבו אלף ואחד אנשים שונים בצורות שונות, אנחנו שוכחים פשוט לזכור. כשאתה פועל בשביל האושר שלך, זה מה שהילד שלך גם יעשה. כשלא, לא משנה מה תנסה להנחיל לו ואת מי, שום דבר לא יעזור. וזה בכלל לא קשור באיזה בית ספר הוא ילמד. אמא אומללה וחסרת מודעות שתשים את הילד שלה בבית ספר דמוקרטי או אנטרופוסופי, תקבל בסוף ילד אומלל וחסר מודעות בכל מקרה. ככה זה עבד מאז ומעולם ושום דבר מסובך אין בזה. ונדמה לי, מההיכרות שלי איתך, שאין לך מה לדאוג.
(האתר שלי)
, 17:04 24/2/2008:
ההורים שלי לא ידעו לגדל אותי כמו רוב ההורים, וגם אני קראתי טונות של ספרים ותיאוריות בשביל להיזכר. רק מנקודת המבט הזו אני יכולה להרשות לעצמי להגיד את מה שאני אומרת, זו לא התנשאות כפי שאתה מנסה לסחוט מבין השורות של מה שאני אומרת. זו תוצאה של דם ויזע ודמעות. ואם אתה לא מעוניין "לקחת" את זה כפשוטו ואולי להשתמש בזה ככיוון אפשרי, זה בסדר גמור. לא הסכמה אני מחפשת אלא רק להצביע על נקודת מבט שונה משלך.
(האתר שלי)
, 17:28 24/2/2008:
אז צריך לקרוא טונות של ספרים בשביל להיזכר, ואז צריך לשכוח את כולם ולהקשיב ללב?
את זה אני בהחלט יכול לקבל, אבל זה אפשרי רק אחרי הרבה "דם ויזע ודמעות" כמו שכתבת בעצמך. הארה זה לא משהו שקופץ עליך כשאתה ישן. זה דורש הרבה תרגול, שינויים מודעים ומכוונים, חזרה על תרגולת "מלאכותית" שוב ושוב ושוב עד שהיא הופכת לחלק מהטבע.
מבחינתי לפחות, ההבנה האינטלקטואלית של מה "נכון" לא הספיקה. הייתי צריך להתאמן בלעשות את זה "נכון". הרי מתי הדוגמא האישית הכי קריטית? במצבי לחץ למיניהם, בדיוק הרגעים שבהם ההתניות העמוקות צצות ממעמקי התת-מודע.
(לא האשמתי אותך בהתנשאות. העובדה היא שלא חסרים אנשים שבשבילם אהבה היא דבר יותר מובן מאליו מאשר בשבילי.)
דמטריוס_סייבר.ציניקן\\ (האתר שלי)
, 12:26 24/2/2008:
מי יתן והמוות הזה יהיה האבק שריפה שיגרום לי סוף סוף לעשות את הפאקין תרגילים. לא, זהו, החלטתי. אני עכשיו "מוציא" את הספר ומתחיל. זה נשמע מטומטם אבל לקח לי חודשים רבים להחליט האם אני אמור להתחיל קודם מהתרגילים בספר של RAW או בספר של הייאט. המוות הזה הוא כמו מוות של חבר אחרי שירית בו בטעות מהנשק. זה מדרבן אותך (טוב, אותי, אתה כבר עשית את התרגילים ועוד הרבה) להתעורר. או משהו. יש ראיון די ארוך איתו (כמעט שעתיים).
(האתר שלי)
, 17:00 24/2/2008:
"מוות של חבר שירית בו בטעות מהנשק" זאת לאו דווקא הדוגמא שהייתי בוחר שלא נדע.
דרך אגב, הגעתי רק לתרגיל השני בסדרה שהוא מתאר בספר, וגם זה רק אחרי הרבה זמן ולעתים רחוקות. מעבר לזה שהביצוע דורש הרבה זמן (ובזמנו הייתי אנאלי לגמרי, והקפדתי על כל התזמונים שהוא נותן בספר), אלה תרגילים מאוד חזקים. לי המליצו להתקדם בצעדי צב, ואני מעביר את ההמלצה הלאה. תעשה את הטכניקה הראשונה עד שתרגיש נוח איתה, ורק אז נסה את השנייה.
בהצלחה
להתעורר עם חיוך גדול על השפתיים זה מדבק ומשחרר את הכנפיים אל תתכסה בעוד חלום אחד או שניים תתעורר להתעורר
דמטריוס_סייבר.ציניקן\\ (האתר שלי)
, 18:45 24/2/2008:
כן, האנלוגיה די בעייתית. היום התחלתי, ויש לי כבר בארסנל את 2 הרשימות שRAW ביקש בטובו לעשות. אני זוכר שמה שעצר אותי בעבר היה הקטע הזה שהייתי צריך לחשוב בעצמי אם הוא צוחק או לא, זה היה לפני התרגילים- מתי שהוא מדבר על לקרוא ספר של טימותי לירי בזמן שאתה מקשיב לקלטות של השחר הזהוב ועומד על הראש או משהו... קיצר משהו מוזר. פטרתי את הדיסוננס הקוגנטיבי על ידי כך שהחלטתי שהוא צוחק. אבל הספק הוא זה שמנע ממני התקדמות! כן! הספק!!! אבל לפחות נלחמתי בשד העצלנות.
הייתה עוד איזה בעיה, RAW הזכיר בספר שלו שכדי לפתוח את המעגל (החמישי?) צריך מדיטציה, והוא המליץ על הספר של הייאט, ואז חשבתי לעצמי- אז לעשות קודם שיעורי בית בRAW או בהייאט? והגעתי למסקנה שעדיף להתחיל לעשות משהו עם המדיטציה\יוגה הזאת, מאשר להתחיל לקרוא את אחד הספרים בפעם המיליון ולא לעשות כלום.
נראה לי שהבעיה היא שאני חושב על המודל של ה8 מעגלים בתור משהו ליניארי- ז"א צריך לעבור את ה4 כדי להתקדם לחמישי. אולי זה נכון, אני צריך לקרוא על זה שוב. אבל אם זה לא אז הרי שהדילמה הקשה שלי הייתה לחינם, ואפשר לעשות פאראניאמה בשקט.
רק אני חייב להתלונן עוד קצת- יש גם את הקטע הזה שהוא חופר על מעמדות, בנייה אלטרנטיבית וכל מיני דברים כאלה, שזה ממש מבאס. אבל עברתי את זה, ואני 50 עמודים מהתרגיל הראשון. טוב שהוא החליט להכניס תמונות וציורים אחרי הקטע ההוא שהזכרתי, אחרת זה משעמם.
דמטריוס_סייבר.ציניקן\\ (האתר שלי)
, 11:14 25/2/2008:
מזל, עכשיו אני יודע שאני לא השפוי היחיד!
בד"כ כשאני קורא ספרים ’כאלה’ (נון-פיקשן שאמורים לשחק עם המחשבה) אני מנסה להבין כל מילה (אני אפליו משתמש במילון) אבל לפעמים אני נשאר חסר מילים לנוכח המילים. או משהו. כאמור, כשהגעתי לעמוד שבו מתחילים הציורים נרגעתי, אבל לפני זה זו הייתה חוויה אינטנסיבית. אני בהחלט מתחבר להרבה דברים. וגם אם לא, לפחות אני מצליח להבין מה הוא רוצה (כמו בטקע ההוא שהוא סיפר שהוא אוהב לתלות את המאהבות שלו בשיא האקט). זה היה מטריד, משעשע ומובן. ואח"כ עוד קצת מטריד.
סוכן זוטר עבר
תגובות לקטע: כריסטופר הייאט (1943-2008) - הפסיכולוג שכישף אותי הוספת תגובה חדשה
פאזת שר הטבעות?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אוהו. עשר שנים, 20 קריאות, קריירה קצרה אך זוהרת כDM.
זה התחיל כמפלט מהמציאות המדכאת, המשיך כתיאולוגיה אזוטרית ("גדלת, בן המחצית!") ונגמר כשמצאתי כשמצאתי פנטזיות יותר, אהמ, סקסיות.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חחחח
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
(מתאוששת מההלם. בחיים לא ראיתי את סי היימן בפאזה הזאת)
אני מתקרבת לterrible two בצעדי ענק. אני יכולה להבין מאיפה באה התיאוריה הזאת של לתת לילד להתנסות. אני רואה את הרעב לגלות עולם חדש בעיניים של הילד שלי ומצד שני אני מרגישה שיש לי צורך פנימי לשים לו גבולות כצורך להגן עליו ועל עצמי. איך לעזאזל עושים את זה? אני מתחברת לעניין הלתת כבוד לילד כאדם בפני עצמו אבל יש סיטואציות שסותרות את עניין הכבוד ואני מרגישה שיש לי צורך להפעיל עליו את הכוח שלי כמבוגר אחראי...
(מורכב, מאד מורכב...)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מורכב, בהחלט מורכב...
אולי אפשר להתחיל בלשאול את עצמך ממה נובע הצורך שלך להציב לו גבול. לשאול את זה על כל דבר ספציפי כשלעצמו. לשאול את עצמך מה יקרה אם הגבול הזה לא יוצב.
סי היימן הבליחה בפאזה הזאת, ואז נעלמה לכמה שנים בתקווה שאנשים ישכחו את הפריזורה
בשנות ה80 די הערצתי אותה, אבל את פס-קול הסרט מצאתי בחנות תקליטים משומשים כעבור הרבה שנים. קניתי בשביל הקטע, והופעתי לגלות כמה שירים שנגעו לי חזק בכל מיני מקומות באותה תקופה, ובראשם השיר הזה:
עד שהבנתי מי אני
אני זהב טהור!
אה, קתרזיס.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני מהסס לתת עצות ככה מרחוק, בלי שום היכרות עם הסיטואציה. אבל שאלת, אז בכל זאת עוד דבר:
המפתח לדעתי הוא להקשיב לילד, ולא רק בעניינים של מותר ואסור. פחות להגיד לו, יותר לשוחח איתו.
בתחתית הפוסט הקודם נתתי לינק לפוסט (לא שלי) על קצב של ילדים כמו שהוא בא לידיד ביטוי בשיחות עם מבוגרים. איך אנחנו עונים בשבילם עוד לפני שהם עיכלו את השאלה. מומלץ, וכדאי לקרוא גם את כל הפוסטים בקטגוריה "המניפסט ההורי" בבלוג הזה.
(ובעניין אחר לגמרי, אפרופו משהו שכתבת אצלך: התעמלות ספונטנית עם הילד בגינה הציבורית שווה פי אלף מחוג "תנועה"
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יש רק שיטת חינוך אחת ויחידה בה אני דוגלת והיא דוגמא אישית. וזה הכל.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אשרייך שהדברים כל כך פשוטים אצלך.
זה מזכיר לי את ההתדיינות שלנו פעם על תודעה מורחבת, הארה וכאלה: את כל הזמן אומרת שזה פשוט, והעיקרון באמת פשוט, אבל נורא מסובך להגיע אליו...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
דוגמא אישית זה נראה לך דבר פשוט? וואו זה הדבר הכי מורכב שיכול להיות. בכל מצב שאתה חשוף אל הילד/ה אתה אמור להתנהג בצורה "נכונה". אתה כל הזמן צריך לבדוק את עצמך, להיות מודע כל רגע למה שאתה עושה ואומר. מעבר לזה שאתה צריך להיות בטוח שהדרך שבה בחרת היא הדוגמא האישית הרצוייה...כמה אנשים יכולים באמת להגיד על עצמם שהם דוגמא אישית רצוייה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לי זה בכלל לא נראה פשוט. אסתי מציגה את זה כדבר פשוט ("זה הכל").
ככל שאני חושב על זה יותר, זה נראה לי זהה לדיון על הארה שהיה פה בספטמבר. גם אז אני הכברתי מילים על כל המחסומים שצריך לעבור, ואסתי אמרה שצריך פשוט לחיות או משהו כזה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כשאני אומרת דוגמא אישית אני לא מתכוונת להתנהגות שלך מול הילד, אלא להתנהגות שלך מול עצמך. כל עוד את עובדת על להיות מודעת לעצמך, להיות מובנת לעצמך, כל עוד את שואפת להשתפר ולהיות יותר טובה ושלמה, זה מה שהוא ילמד. לא משנה אם תהיי לידו חייכנית או חמוצה. כמו שאמר יונג: "אין דבר בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על ילדים יותר מאשר חיי הוריהם שלא נחיו."
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה לא עניין של פשטות או מורכבות בעיניי. כשאנחנו הולכים וקוראים מאה ואחת תיאוריות שכתבו אלף ואחד אנשים שונים בצורות שונות, אנחנו שוכחים פשוט לזכור. כשאתה פועל בשביל האושר שלך, זה מה שהילד שלך גם יעשה. כשלא, לא משנה מה תנסה להנחיל לו ואת מי, שום דבר לא יעזור. וזה בכלל לא קשור באיזה בית ספר הוא ילמד. אמא אומללה וחסרת מודעות שתשים את הילד שלה בבית ספר דמוקרטי או אנטרופוסופי, תקבל בסוף ילד אומלל וחסר מודעות בכל מקרה. ככה זה עבד מאז ומעולם ושום דבר מסובך אין בזה.
ונדמה לי, מההיכרות שלי איתך, שאין לך מה לדאוג.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כנראה שאת מבני-המזל "שההורים שלהם לא ראו בגיל שנתיים ’הנורא’ קרב רצונות בינם לבין ילדים".
כמו שכתבתי לך אז, כשהתווכחנו אם הארה זה פשוט או מסובך, יש אנשים שצריכים לקרוא אלף ואחד ספרים ותאוריות בשביל להיזכר.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ההורים שלי לא ידעו לגדל אותי כמו רוב ההורים, וגם אני קראתי טונות של ספרים ותיאוריות בשביל להיזכר. רק מנקודת המבט הזו אני יכולה להרשות לעצמי להגיד את מה שאני אומרת, זו לא התנשאות כפי שאתה מנסה לסחוט מבין השורות של מה שאני אומרת. זו תוצאה של דם ויזע ודמעות. ואם אתה לא מעוניין "לקחת" את זה כפשוטו ואולי להשתמש בזה ככיוון אפשרי, זה בסדר גמור. לא הסכמה אני מחפשת אלא רק להצביע על נקודת מבט שונה משלך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אז צריך לקרוא טונות של ספרים בשביל להיזכר, ואז צריך לשכוח את כולם ולהקשיב ללב?
את זה אני בהחלט יכול לקבל, אבל זה אפשרי רק אחרי הרבה "דם ויזע ודמעות" כמו שכתבת בעצמך. הארה זה לא משהו שקופץ עליך כשאתה ישן. זה דורש הרבה תרגול, שינויים מודעים ומכוונים, חזרה על תרגולת "מלאכותית" שוב ושוב ושוב עד שהיא הופכת לחלק מהטבע.
מבחינתי לפחות, ההבנה האינטלקטואלית של מה "נכון" לא הספיקה. הייתי צריך להתאמן בלעשות את זה "נכון". הרי מתי הדוגמא האישית הכי קריטית? במצבי לחץ למיניהם, בדיוק הרגעים שבהם ההתניות העמוקות צצות ממעמקי התת-מודע.
(לא האשמתי אותך בהתנשאות. העובדה היא שלא חסרים אנשים שבשבילם אהבה היא דבר יותר מובן מאליו מאשר בשבילי.)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מי יתן והמוות הזה יהיה האבק שריפה שיגרום לי סוף סוף לעשות את הפאקין תרגילים.
לא, זהו, החלטתי. אני עכשיו "מוציא" את הספר ומתחיל.
זה נשמע מטומטם אבל לקח לי חודשים רבים להחליט האם אני אמור להתחיל קודם מהתרגילים בספר של RAW או בספר של הייאט.
המוות הזה הוא כמו מוות של חבר אחרי שירית בו בטעות מהנשק. זה מדרבן אותך (טוב, אותי, אתה כבר עשית את התרגילים ועוד הרבה) להתעורר. או משהו.
יש ראיון די ארוך איתו (כמעט שעתיים).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
"מוות של חבר שירית בו בטעות מהנשק" זאת לאו דווקא הדוגמא שהייתי בוחר
דרך אגב, הגעתי רק לתרגיל השני בסדרה שהוא מתאר בספר, וגם זה רק אחרי הרבה זמן ולעתים רחוקות. מעבר לזה שהביצוע דורש הרבה זמן (ובזמנו הייתי אנאלי לגמרי, והקפדתי על כל התזמונים שהוא נותן בספר), אלה תרגילים מאוד חזקים. לי המליצו להתקדם בצעדי צב, ואני מעביר את ההמלצה הלאה. תעשה את הטכניקה הראשונה עד שתרגיש נוח איתה, ורק אז נסה את השנייה.
בהצלחה
להתעורר
עם חיוך גדול על השפתיים
זה מדבק ומשחרר את הכנפיים
אל תתכסה
בעוד חלום אחד או שניים
תתעורר
להתעורר
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כן, האנלוגיה די בעייתית. היום התחלתי, ויש לי כבר בארסנל את 2 הרשימות שRAW ביקש בטובו לעשות. אני זוכר שמה שעצר אותי בעבר היה הקטע הזה שהייתי צריך לחשוב בעצמי אם הוא צוחק או לא, זה היה לפני התרגילים- מתי שהוא מדבר על לקרוא ספר של טימותי לירי בזמן שאתה מקשיב לקלטות של השחר הזהוב ועומד על הראש או משהו... קיצר משהו מוזר. פטרתי את הדיסוננס הקוגנטיבי על ידי כך שהחלטתי שהוא צוחק. אבל הספק הוא זה שמנע ממני התקדמות! כן! הספק!!! אבל לפחות נלחמתי בשד העצלנות.
הייתה עוד איזה בעיה, RAW הזכיר בספר שלו שכדי לפתוח את המעגל (החמישי?) צריך מדיטציה, והוא המליץ על הספר של הייאט, ואז חשבתי לעצמי- אז לעשות קודם שיעורי בית בRAW או בהייאט? והגעתי למסקנה שעדיף להתחיל לעשות משהו עם המדיטציה\יוגה הזאת, מאשר להתחיל לקרוא את אחד הספרים בפעם המיליון ולא לעשות כלום.
נראה לי שהבעיה היא שאני חושב על המודל של ה8 מעגלים בתור משהו ליניארי- ז"א צריך לעבור את ה4 כדי להתקדם לחמישי. אולי זה נכון, אני צריך לקרוא על זה שוב. אבל אם זה לא אז הרי שהדילמה הקשה שלי הייתה לחינם, ואפשר לעשות פאראניאמה בשקט.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עזוב את התאוריה, תעשה את העבודה.
The Goddess of the
New Aeon has a
Name
And it’s
DOIT
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL
DOIT.
רק אני חייב להתלונן עוד קצת- יש גם את הקטע הזה שהוא חופר על מעמדות, בנייה אלטרנטיבית וכל מיני דברים כאלה, שזה ממש מבאס. אבל עברתי את זה, ואני 50 עמודים מהתרגיל הראשון. טוב שהוא החליט להכניס תמונות וציורים אחרי הקטע ההוא שהזכרתי, אחרת זה משעמם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כן, אני זוכר שגם אני הרמתי גבה כשהגעתי לקטע על בנייה אלטרנטיבית.
אתה לא חייב להתחבר לכל מילה בספר. יש שם כל כך הרבה סגנונות ונושאים, שבטח תמצא את מה שמדבר אליך (או שלא? גם יכול להיות).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מזל, עכשיו אני יודע שאני לא השפוי היחיד!
בד"כ כשאני קורא ספרים ’כאלה’ (נון-פיקשן שאמורים לשחק עם המחשבה) אני מנסה להבין כל מילה (אני אפליו משתמש במילון) אבל לפעמים אני נשאר חסר מילים לנוכח המילים. או משהו. כאמור, כשהגעתי לעמוד שבו מתחילים הציורים נרגעתי, אבל לפני זה זו הייתה חוויה אינטנסיבית. אני בהחלט מתחבר להרבה דברים. וגם אם לא, לפחות אני מצליח להבין מה הוא רוצה (כמו בטקע ההוא שהוא סיפר שהוא אוהב לתלות את המאהבות שלו בשיא האקט). זה היה מטריד, משעשע ומובן. ואח"כ עוד קצת מטריד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: