היום הראשון בעבודה היה כמעט רגיל. מישהי שבעלה בדיוק עזב אותה העבירה לי חפיפה קצרה של עשר דקות ויצאה מהמשרד לתמיד רק כדי להשאיר אותי מאחור עם המשימה הראשונה והמלהיבה: בדיקת נוכחות. קיבצתי את חבילת הדפים של מצבת כוח האדם והתחלתי לעבור חדר-חדר. "עודד ורועי ביום חופש, מסתבר שלנטע יש נקע ושי עדיין לא הגיע", דיווחתי למנכ"ל החברה בתום הסבב. "כבר שלוש שנים שהוא עובד פה ואף פעם לא מגיע בזמן החרא הקטן", סינן הבוס החדש שלי וחייך חיוך מאולץ. חייכתי גם אני וחזרתי אל השולחן שלי כדי להתמקד במשימות מתאגרות נוספות כמו תיאום פגישות והזמנת ציוד משרדי.

השעה היתה 11:01 בזמן שנאבקתי בשדכן הסיכות החדש שלי ודלת הכניסה נפתחה. הבחור הגבוה שנכנס דרכה צעד לכיווני באיטיות במסדרון עד שנבלע בתוך אחד המשרדים והדלת נטרקה אחריו בזעם. השדכן שנפל על הרגל שלי הבהיר לי באופן חד משמעי שאני מאוהבת.

שלוש דקות מאוחר יותר הדלת שבהיתי בה נפתחה והבחור הגבוה יצא ממנה, כשהתחנה הבאה שלו היתה בעמדה שלי. עד אז כבר הספקתי להבין שמדובר בשי המאחר הסדרתי. אני לא זוכרת מה שיגע אותי יותר - היופי הכל כך מסחרר שלו או זה שלא הספקתי להתאפר באותו בוקר.

הוא פשוט היה יפה. כל כך יפה שזה כאב. הוא החזיק בגוף ארוך, חסון ומוצק, שיער קצוץ בצבע שחור, עיניים ירוקות ואף קטן. אני מאמינה שמבחוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל מבפנים רקדתי ריקוד אושר מקסיקני עתיק וצרחתי שיש אלוהים. "עכשיו באים?", שאלתי. הוא חייך אליי בפעם הראשונה ורץ מהר לישיבה בחדר של הבוס הגדול.

שי היה אחד השותפים בחברה ולמרות שהוא זרק זין על הנהלים הנוקשים של המנכ"ל, הוא דווקא השקיע את הנשמה שלו בעבודה ותמיד יצא אחרון מהמשרד. בימים הראשונים כמעט ולא היתה בינינו אינטרקציה. רק בסופו של השבוע השני שלי בעבודה, בדיוק כשסיימתי לארוז את עצמי והתכוננתי לצאת מהמשרד - שי עצר אותי וביקש שאשאר כדי לסכם את ישיבת המנהלים הארוכה שהתקיימה כמה שעות לפני כן. ואני, שבכלל קבעתי עם חברות, מיד הסכמתי. גם בגלל שהוא ביקש וגם בגלל שידעתי שחוץ משנינו אין נפש חיה במשרד. וזה לא שחשבתי שהוא יעיף את הניירת ומעמד העטים שלי מהמקום, יקרע ממני את הבגדים וישכיב אותי בלהט על השולחן. אבל רבאק, מותר לחלום!

את סיכום הישיבה סיימתי בערך ב-22:00 בחושך. שלחתי את המסמך למנהלי החברה במערכת הדוא"ל הפנימית ובדיוק שהייתי מוכנה ומזומנה ללכת הביתה, שי שבדיוק יצא מהמשרד שלו הציע לקחת אותי הביתה. הנסיעה לא היתה קצרה במיוחד, אבל עברה כמעט בדממה מוחלטת. כשהגענו, הודיתי לו בנימוס ונפרדנו לשלום.

בדרך כלל כשאני מתחילה לעבוד במקום עבודה חדש, אני מוצאת איזה משהו מעניין או מסעיר שנותן לי מוטיבציה לחזור גם ביום שלמחרת. ככה זה עבד גם עם שי, כי בינינו, זה לא סוד שלא מתתי על העבודה עצמה ולמרות שהוא התעלם ממני רוב הזמן (במיוחד אחרי אותה נסיעה לילית משותפת), הוא היה נקודת האור היחידה במשרד הכל כך משעמם הזה. הייתי קמה כל בוקר ומתארגנת שעות רק כדי לגרום לו להיות מודע לקיום שלי. בגדים חדשים, איפור חדש, בושם יקר ומייבש שיער. אפילו קרמים קניתי.

בערך חודש עבר מאז שהתחיל הרומן של שי ושלי בראש שלי עד שבוקר אחד בזמן שהתארגנתי לעבודה הרגשתי חולשה והגעתי למסקנה שהגיע הזמן לעצור הכל וליפול למשכב. הודעתי למנכ"ל החברה שאני לא חשה בטוב, הסרתי את האיפור ונכנסתי למיטה עם מדחום כדי לראות את "בלי סודות" בטלוויזיה החינוכית.

מתישהו בצהריים האינטרקום זמזם. בכוחות אחרונים הצלחתי לגרור את עצמי לכיוון הסלון, שירבבתי "כבר תרמנו" חלש אל עבר השפורפרת והחזרתי אותה למקום מבלי לחכות לתגובה. המזמזם העקשן לא נשאר פראייר והאינטרקום זמזם שוב. לחצתי על הכפתור שפותח את דלת הכניסה של הבניין וחיכיתי מותשת ליד הדלת כדי לראות מי הנודניק הזה שחייב להפריע לי באמצע "רחוב סומסום".

דבוקה לעֵינית, ראיתי כמעט בבירור בחור שהזכיר לי את שי. חשבתי שאני הוזה והתכוונתי לברר אילו תופעות לוואי יש לאקמול פורטה, אבל כשפתחתי את הדלת הוא עמד שם בכבודו ובעצמו. ארבעה שבועות בהם חשבתי ללא הפסקה על מישהו שבכלל לא הכרתי (פרט לרגעים מאושרים במיוחד בהם הוא שלח אותי לצלם עבורו מסמכים במכונת הצילום המשוכללת של המשרד) ופתאום הוא עמד מולי בכניסה לבית שלי. וככה עמדנו שנינו בפתח הדלת ושתקנו. "ברחתי מהעבודה כדי להביא לך מרק עוף." הוא שבר את השתיקה ואני, שניסיתי לשחק אותה "קול", הכנסתי אותו הביתה.

התיישבנו על הספה בסלון ובמשך דקות ארוכות הוא ישב וסיפר לאגו שלי שהוא לא מבין איך בחודש הכי לחוץ שאי פעם חווה הוא הצליח להתאהב במישהי שהוא בכלל לא מכיר. שמהרגע שנפגשנו אני לא יוצאת לו מהראש. שהוא שולף מסמכים ישנים מפעם כדי שנוכל לדבר בזמן שהוא שולח אותי למכונת הצילום. שהוא התחיל לשתות קפה כדי לפגוש אותי בקפיטריה בזמן שאני מכינה לעצמי שוקו. שבמשך שבוע שלם אחרי שהוא הקפיץ אותי הביתה הוא לא פתח אף חלון ברכב שלו כדי שהריח שלי יישאר בתוכו. שהוא מתארגן כל בוקר יותר מחצי שעה כדי לגרום לי להיות מודעת לקיום שלו. שהוא קנה בגדים חדשים, אפטרשייב חדש. אפילו קרמים הוא קנה.

באחת השיחות הראשונות שלנו, שאלתי אותו מה הוא הכי אוהב לעשות בשביל הפאן. במבט מעט מובך הוא אמר שהוא נורא אוהב חדשות. דווקא הייתי משועשעת, אבל שי בכלל לא צחק. הוא באמת אהב חדשות. הוא כל כך אהב חדשות, שאת כל הזמן הפנוי שהיה לו במהלך שעות הבוקר ואחה"צ הוא העביר בהאזנה לתוכניות אקטואליה ברשת ב'. אם פתאום היתה הפסקה לטובת שיר - הוא העביר לגל"צ וכששם היה שיר - הוא העביר חזרה לרשת ב'. בערב זה כבר היה סיפור אחרי לגמרי. בעוד שאני הכרתי רק שלושה ערוצי טלוויזיה (MTV, ערוץ 2 וערוץ הילדים), הערב של שי היה מוקדש כולו לזפזופ בין תחנות כמו סי.אן.אן, בי.בי.סי, סקיי ניוז, פוקס ניוז ובל נשכח את מהדורת החדשות של הערוץ השני ומבט של הערוץ הראשון.

וככה הפכה הפנטזיה הכי גדולה שהיתה לי אי פעם לגוש שיעמום גבוה ויפה. בהתחלה עוד היתה בי תקווה שזה ישתנה, אבל ככל שהוא פינה למעני יותר זמן על חשבון זמן חדשות יקר, הוא רק נקשר אליי יותר ואצלי לעומתו - קרה בדיוק האפקט ההפוך.

בעבודה שמרנו על מה שקורה בינינו בסוד, אבל אחרי ארבעה ימים הוא כבר לקח אותי להכיר את הוריו. אחרי שבועיים הוא נתן לי מפתח לדירה שלו ואחרי חודשיים הוא הציע שנעבור לגור יחד. יכולתי להגיד לו שזה מוקדם מידי ושנחכה עם זה קצת (עד שאהיה בת 30, נניח?), אבל הוא כל כך שיעמם אותי שכבר פשוט העדפתי לברוח ממנו כל עוד נפשי בי.

חמישה דברים שאהבתי בשי:
הוא היה ג'נטלמן, היה לו לב רחב, הוא ידע לאהוב, היה לו ריח טוב והוא היה יפה. כל כך יפה שזה כאב.

חמישה דברים ששנאתי בשי:
הוא היה חסר יצירתיות, הוא לא ידע לנשק, הוא לא ידע לזיין, הוא השתמש בשורש א.ה.ב קצת יותר מידי ואמא שלו ממש אהבה אותי.